אור ל-כ"ט כסלו תש"ע – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אלי אתה" (צ"צ). לפני שנה למדנו ניגון חנוכה, ניגון עתיק חב"די – "יונים נקבצו". לחיים לחיים.

א. חנוכה – "גירסא דינקותא"

נתחיל בכמה נקודות בגמרא בשבת כא, ב בסוגיא של חנוכה:

הגמרא מספרת על אביי ששמע דין בשם רב (הרבי של הרבי שלו, לכאורה הוא צריך לכבד מה ששומע משמו) – רבי ירמיה אומר בשם רב – הנוגע לשימוש בנורת חנוכה. יש דיון אם מותר להתשמש (אנו יודעים ש"אין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד"), רבי ירמיה אמר בשם רב שאסור להשתמש לאורן, ואביי לא קבל זאת (לא כתוב למה, יש בכך כמה הסברים). אחר כך – לא כתוב כמה, אבל כנראה שנים אחר כך – אמרו רבנן את אותו דין לפני אביי בשם רבי יוחנן, ואז אביי כן קבל את הדין, וכך ההלכה. אחר כך אביי אמר: "אי זכאי גמירתיה לשמעתיה מעיקרא", אם הייתי זוכה הייתי לומד שמועה זו מעיקרה, בשם רב. שואלת הגמרא: "והא גמרה" – הרי בסוף הוא למד את זה, כעת הוא יודע מה האמת, יודע מה ההלכה, אז למה כל כך מצטער שלא זכה לקבל את זה קודם – ועונה "נפקא מינה לגירסא דינקותא". הצער של אביי הוא על ההבדל בין לימוד האמת יותר מוקדם בחיים או יותר מאוחר בחיים. כל דבר צריך לחשוב מה זה נוגע לנו, וזה גם נוגע לנו – שיש אחד שזוכה לנקודת האמת בתחלת החיים, יותר מוקדם בחיים, ויש אחד שזוכה לאמת יותר מאוחר בחיים. בהשקפה ראשונה הגמרא שואלת – אז מה?! ב"ה קבל את האמת, ומה צריך להצטער על זה שלא קבל את האמת יותר מוקדם בחיים? הגמרא אומרת שהנפק"מ היא לגירסא דינקותא, שהוא הפסיד את הגירסא דינקותא. אומר רש"י: "גירסא דינקותא מתקיים יותר משל זקנה" – מה שאדם לומד בצעירותו מתקיים יותר מאשר דבר שהוא לומד בזקנותו. לא ראיתי שאיזה מפרש מביא את הדמיון, אבל זה דומה למפורש בפרקי אבות שאינו דומה דיו הכתוב על ניר חדש לדיו הכתוב על ניר ישן (מחוק). לכאורה גירסא דינקותא זה ענין גדול, ולכן אביי הצטער שהוא לא קבל את זה קודם.

שוב, כמו שאמרנו, לא כתוב כמה פסק הזמן בין מתי ששמע מרבי ירמיה בשם רב לבין מה שאח"כ שמע מרבנן בשם רבי יוחנן. עד כדי כך שיש פירוש שאומר שזה ודאי לא היה באותה שנה (בין חנוכה לחנוכה) – כי אז היה מצטער שלא נהג כך. אבל לולי קושיא זו, היה אפשר לחשוב שזה זמן קצר מאד. עוד דבר שלא ראיתי מי שמדבר, אבל זה חשוב, שהיום רגילים לקרוא "גירסא דינקותא" למה שילד לומד בחדר, אבל כאן פשיטא שזו לא הכוונה – לא שייך שכילד בחדר לא יקבל את דברי ר' ירמיה בשם רב. ודאי שכבר היה פוסק – שאלה אם כבר מלך, אם היה ראש ישיבה, אבל ודאי היה גדול. ספרו לו כי רצו שיפסוק כך הלכה, ולא קבל זאת. אז יוצא שגרסא דינקותא בהחלט יכול להיות כשאתה כבר אברך, וזה עדיין גירסא דינקותא יחסית למה שאתה לומד יותר מאוחר.

בכל הש"ס, אם מחפשים את הביטוי גירסא דינקותא בהקשר אחר, לא מוצאים אותו למרבית הפלא. כלומר, יש משהו מיוחד לגמרי בקשר בין גירסא דינקותא לחנוכה ולאביי. בדרך הלימוד שלנו בכלל יש דבר שהוא פשט גמור – שבדורות הקודמים לא היו תקליטורים, אז היה קצת יותר קשה – שכאשר יש ביטוי מיוחד דבר ראשון צריך לבדוק אם הוא יחודי או מופיע שוב. בהשקפה ראשונה הייתי חושב שגירסא דינקותא זה משהו שכיח מאד, ולמרבה הפלא זה נמצא רק כאן (ויש לזה נגיעה להלכה). הנקודה הראשונה שלנו הערב, דבר שאף מפרש לא כותב אבל זה פשט גמור, שאם יש מושג שמופיע בסוגיא מסוימת דווקא – בכל הש"ס – סימן שיש לזה קשר עצמי לסוגיא. בלשון המסורה זה נקרא "לית", משהו חד פעמי. המושג גירסא דינקותא קשור באופן עצמי לחנוכה.

קודם כל נאמר איזה פשט, לכאורה מאד רחוק, אבל זה בשם אחד מגדולי ישראל הכי גדולים – החתם סופר. החת"ס כותב שאולי הכוונה שהצטער כל כך זה היות שקודם לא קבל את הדין הזה, ואז הוא השתמש לאור הנרות של חנוכה – במשך תקופה ארוכה – וב"גירסא דינקותא" הכוונה כל התורה שהוא למד לאור הנרות. זה ווארט של החתם סופר. זה דבר שלא יכול לעשות עליו תשובה. הוא לא אומר שזה פעם יחידה שיש את הרעיון הזה בש"ס, אבל הוא כן אומר שמצאנו הרבה פעמים שמישהו חוזר בו, ואף פעם לא מצאנו כזה דבר שמישהו כל כך מצטער על כך. מצינו שרבי בילדותו סבר כך ובזקנותו סבר אחרת, ולא רואים איזה צער גדול ששינה את דעתו, אז מה החידוש כאן? הוא אומר שאם אפילו עשה מעשה לפי הסברא הראשונה שלו ואחר כך חזר בו, יש לו עצה תשובה – עושה תשובה. על כל דבר הוא יכול לעשות תשובה, אבל על זה שלמד תורה לאור הנרות לא יכול לעשות תשובה – זה לימוד תורה – ולכן יש פה צער מיוחד. עד כאן החת"ס.

החינוך הטוב צריך להתחיל מהגן, או אפילו לפני הגן, לכן רצינו לפתוח עם הנקודה הזו של גירסא דינקותא. יש משהו בחנוכה שהשירים שהילדים לומדים בגן נשארים איתם כל החיים. יש משהו מיוחד של גירסא דינקותא. דייקנו, שזה גם פשט (שלא ראיתי כתוב) שגירסא דינקותא לא רק בגן, אלא גם כשאתה גדול, אבל נתחיל מהגן. איזה שיר חנוכה זוכרים מהגן? כנראה שיש משהו עם גבורת החשמונאים, המכבים, שתופס את הדמיון של הילד. אומרים שפורים זה חג של ילדים, שמתחפשים וכל מיני דברים שילדים קטנים עושים. אבל פורים זה לא חג של גירסא דינקותא, ובחנוכה בעצם יש ענין של גירסא דינקותא לגבי הקשר הרגשי עם החג. אמרנו שהבעל שם טוב חבב את חנוכה יותר מכל חג אחר. יש איזה קשר רגשי ליהודי עם נרות חנוכה, שהוא מקבל בגירסא דינקותא – בגן ועוד לפני הגן. הנרות שמדליקים בבית, המנורה של חנוכה, זה במדה מסוימת סמל היהדות אצל הילד לאורך כל החיים, יותר מכל חג אחר. אנחנו אומרים את זה, אבל כמדומני שעד היום לא קשרנו את זה למושג גירסא דינקותא. כן אמרנו שבכל העולם, בכל יהדות התפוצות, זה הסמל של היהדות. זה חג באמצע החורף – "עד שתכלה רגל מהשוק", "עד שתכלה שלג מהקור" (רמז על דרך אבולעפיא, שאוהבים לומר כל שנה) – זה חג שממיס את ההקפאה, כמו שנסביר. החג הזה – עם אור הנרות וחום הנרות – נרשם בלב יותר מכל חג אחר.

שוב אני שואל, מה השיר שזוכרים מהגן (לא שיר שאנשים יותר מבוגרים שרים). אני זוכר רק את הגן שלי – אצלנו שרו "מי ימלל גבורות ישראל". פעם גם בבית יעקב היו שרים את זה – אז לא היה מבחר – רק עם כמה תיקונים, כמה צנזורים. כנראה שהניגון הזה עושה רושם (מענין לענין באותו ענין – "הבה נגילה" זה ניגון חסידי, חב"די, רק מאז שלקחו את זה לא שרים את זה יותר בחב"ד. אבל צריך להחזיר עטרה ליושנה). עוד פעם, חנוכה זה חג שצריך להתקשר לגירסא דינקותא, ואם מפסידים את זה זה צער גדול. דרך אגב, הסימן של גירסא דינקותא זה גד – "גד גדוד יגודנו והוא יגֻד עקב", "עקב יגֻד והוא יגודנו גדוד גד". אפשר לומר שמי שלומד משהו בגירסא דינקותא זוכר אותו ישר והפוך, ואם לומד בזקנותו הלואי שיזכור ישר. בגירסא דינקותא זה כל כך נכנס שזוכרים ישר והפוך. גד הוא ראש החלוצים. גם אצלנו, כל החלוצים של הדור שלנו, בשביל להיות חלוץ צריך גירסא דינקותא. והגירסא דינקותא שעושה אותך חלוץ כמו גד זה ה"מי ימלל". אז כעת נשיר את זה (בלי שינויים, רק שב"מכבי" צריך לכוון "מי כמוך באלים הוי'"). זה שיר מאד יפה, חזק.

במשפט של דוד בן שימול – אחד הראשונים שנעצרו – הוא כתב מכתב לשופט של העליון (בעזרת השווער שלי), והוא הזכיר במכתב את יהודה המכבי. ראוי מאד מאד שכל אחד יקרא את המכתב הזה שהוא כתב. השופט אז העז, לא פחות ולא יותר, לומר שאם היה היום יהודה המכבי הייתי שם אותו בבית הכלא. זה רשום, אפשר לקבל את זה.

אם כן, הנקודה הראשונה היתה גירסא דינקותא. אמרנו שיש בזה עוד משהו: מה פירוש המילה "גירסא"? גירסא זה לשבור, "ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר". זה פסוק באיכה, יש רק פעמיים בכל התנ"ך שרש גרס (ב-ס) – "גרסה נפשי לתאוה" (תהלים קיט), שגם שם הפירוש הוא לשון שבירה (כך במפרשים), ועוד יותר באיכה, "ויגרס בחצץ שיני". הפסוק באיכה חשוב לנו, כי ממנו נלמד מה צריך לשבור – צריך לשבור את השינים, "ויגרס בחצץ שיני". יש בגמרא גירסא וסברא – שניהם זה לשבור משהו. כשאתה לומד גירסא זה לשבור את השינים, כי בעיקר זה דבור – צריך לגרוס את זה טוב, ועל זה כתוב "ושננתם לבניך", לשון לשבור את השינים. מה זה סברא? חז"ל אומרים שסברא לשון סבר וסבר זה לשון שבר (ככה יש מדרש שתיכף נביא), כלומר שסברא זה ממש שבירה. מה צריך לשבור בשביל סברא טובה? את הראש. [אמרו ש"סבר פנים יפות" זה לשבות את הפנים. ככה יפרש רבי יהושע, שהיה מכוער]. בכל אופן, גם גירסא וגם סברא זה לשון לשבור. קודם כל, תלמיד חכם צריך להיות מלומד בשבירה, איך לשבור דברים. גירסא זה איך לשבור את השינים וסברא זה איך לשבור את הראש. גם בחב"ד היו אומרים שכדי ללמוד חסידות חב"ד – זה היה אחד הביטויים אצל המשפיעים הזקנים, להסביר את היחוד של מאמר חב"די (לעומת כל ספר אחר) – צריך לשבור את הראש. כדי ללמוד מאמר חסידות טוב צריך לשבור את הראש. מה זאת אומרת לעניננו? אמרנו שלא צריך להיות ילד בגן בשביל גירסא דינקותא – זה יכול להיות בחור בישיבה ויכול להיות אברך צעיר. כך הבאנו ראיה כאן מהסוגיא. הדברים שאתה שובר בינקותא – זה מה שנשאר. יש פעולות שנערים עושים, וזה מה שנשאר. אז לא כדאי להפסיד את השבירות של הינקות. אחר כך, מה ששוברים כזקנים, אין לזה כל כך ערך. זה גם לא נשאר, זה לא מתעצם. אבל הגירסא דינקותא זה נשאר – עושה רושם על כל החיים.