ב. "יש שבר" – "יש סבר"

אם כבר אמרנו שגם גירסא וגם סברא זה לשון שבירה. אמרנו שיש מדרש – על פסוק בחת"ת של היום (צריך לחיות עם הזמן, עם פרשת שבוע). היום כבר "רביעי" של מקץ, ושם כתוב "וירא יעקב כי יש שבר במצרים". "ויאמר יעקב לבניו למה תתראו ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה". בעצם הביטוי "יש שבר במצרים" כתוב פעמיים, "וירא יעקב כי יש שבר במצרים" ובפסוק השני "הנה שמעתי כי יש שבר במצרים". רואים שבפנימיות יש שתי בחינות, "וירא יעקב" ו"הנה שמעתי" (איך אומר שראה, אם אח"כ כתוב שרק שמע?). רש"י אומר שראה באספקלריא של נבואה, אבל לא ידע שיוסף חי – חז"ל אומרים שידע, אבל רש"י אומר שלא ידע, אך נצנצה בו רוה"ק. האבן עזרא אומר שזה אחד המקומות בתנ"ך שרואים שבשרש כל חושי הנפש מחוברים יחד. מביא דוגמה מפסוק קודם בבראשית – "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'", פסוק שמחבר ראיה עם ריח. כמובן הפסוק הכי חשוב בזה הוא האמור במ"ת "וכל העם רֹאים את הקולֹת", רואים את הנשמע, שבשרש, במקור החושים בנפש, הכל אחד. מביא גם כאן דוגמה שכתוב "וירא יעקב כי יש שבר במצרים" אף שבהמשך מפורש שרק שמע.

ראוי גם לציין שהערב זה נר חמישי של חנוכה – חמישי זה משיחי – והמיוחד בנר הזה שזה היום הראשון שרואים את מעלת בית הלל על בית שמאי. עד כמה בית שמאי עלה במספר הנרות על בית הלל, ומיום זה והלאה בית הלל בעליה ובית שמאי בירידה, רואים לראשונה שבית הלל עדיף על בית שמאי. בית שמאי מדליקים הערב רק ארבעה נרות ואילו בית הלל מדליקים הערב חמשה נרות. ידוע במסורת של חסידים שנר חמישי זה חג הגאולה (צריך לשיר "פדה בשלום נפשי"). ב"היום יום" כתוב כמסורת של רביים שהגאולה השניה היתה בנר שלישי, אבל אצל חסידים המסורת שהגאולה השניה – מהמאסר שבמדה מסוימת היה יותר חמור מאשר בפעם הראשונה – היתה בנר חמישי. איך יתכן, הרי אין מחלוקת במציאות? כנראה שיש משהו בחנוכה שיש נשיאת הפכים שיכולים להיות שני הדברים. אצל הרביים המסורת שזה היה בנר שלישי ואצל חסידים בנר חמישי. אם כן, נאמר משהו לגבי חג הגאולה הראשון של אדה"ז, ב-יט כסלו. ידוע שכאשר הוא נאסר – אפשר ללמוד מהצדיקים מה עושים כשעוצרים אותך, שמים אותך בעגלה השחורה (זה לא סימן טוב) – דבר ראשון הוא כתב פ"נ לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, שיעורר עליו רחמים. זה מאמר מוסגר, דבר ראשון כשבאים לעצור אותך כותבים פ"נ. הוא כותב פ"נ לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, אבל כנראה לא היה לו זמן לכתוב – רק אמר לאחד מגדולי החסידים שירוץ מיד, שיסע מיד, לברדיטשוב, יספר זאת לרלוי"צ שיעורר עליו רחמים. סיפור ידוע שספרנו הרבה פעמים. החסיד רץ מהר לברדיטשוב, סיפר מה שהיה, וכשבעל הקדושת לוי רצה להתפלל או לעשות פ"נ הוא שאל את החסיד – חסיד חב"ד, חסיד של אדה"ז – מה שם אמא של הרבי והחסיד לא ידע (תמיד מספרים זאת, מה היו חסידים של פעם לעומת חסידים של היום, שפעם היו פנימיים ולא היה בדיוק בראש שלהם מה שם אמא של הרבי). החסיד לא ידע מה לומר, ורבי לוי יצחק רוצה להתפלל ולדעת את שם האמא. הוא חפש אגרות קדש בארון ספרים ולא מצא, אבל היה חומש בראשית – הוא לקח את החומש ופתח אותו, שם את האצבע, וזה היה על המלה "שבר" (על "יש שבר במצרים", אבל לא כתוב על איזה – היות שיש כאן רוה"ק מן הסתם שם על הראשון, "וירא יעקב כי יש שבר במצרים", ולא על "הנה שמעתי כי יש שבר במצרים"), ואז רוה"ק שלו החלה לפעול ספונטנית, ואמר ש"שבר" ר"ת שניאור בן רבקה (וזו האמת). זה אחד הסיפורים היפים על המאסר. [בשביל מה היה צריך את ה"שבר" בשביל רוה"ק? בגלל שיש צירופים. בגלל שההפרש בין שבר לבין שניאור בן רבקה זה משיח בן דוד]. שוב, זה שייך לחת"ת של היום, ואף על פי שהסיפור הזה מסופר לגבי הפעם הראשונה, אבל היום זה סיום כל הגאולות של אדמו"ר הזקן, נר חמישי של חנוכה, וזה החת"ת של היום.

אז מה המדרש אומר? שיש "שבר" ויש "סבר". בתנ"ך שׂבר זה עם ש שמאלית, אבל בחז"ל זה עם ס, כמו סברא. המדרש אומר שבכל מקום שיש שׁבר יש סבר טוב. חז"ל נותנים שלש דוגמאות, הכל בהקשר שלנו, ב"וירא יעקב כי יש שבר במצרים". קודם כל, הפשט של "שבר" כאן זה לא לשון השבירה (ברד"ק זה ענין אחר לגמרי) וגם לא לשון לסבור (לקוות). כמאמר מוסגר נאמר משהו יפה: בקביעות של חנוכה השנה – שתי שבתות – תמיד השבת הראשונה זה וישב, השניה מקץ, ובמנחה של שבת כבר מתחילים ויגש. כל נרות חנוכה באים להאיר את החשך ולהמיס את הקור – להאיר את העינים ולחמם את הלב. ידוע שמששי של "וישב", אחרי "הוי' מצליח" שנאמר ביוסף היושב בבית הסהר (וגם שם ה' מצליח), שם ה' נעלם לאורך הכי הרבה העלם והסתר שיש בכל התנ"ך. אין משהו שאפילו מתקרב להסתר זה של שם הוי', שם המיוחד – שם של נסים למעלה מדרך הטבע לפי הרמב"ן. היום הראשון שהוא מסתתר זה שביעי של "וישב", תחלת חנוכה, והאור בא להאיר את התעלמות שם הוי'. מתעלם בכל פרשת מקץ ובכל פרשת ויגש, ופעם ראשונה יש שם הוי' בברכת דן בפרשת "ויחי" – "לישועתך קויתי הוי'". יעקב אומר זאת בשביל שמשון הגבור, שכפי שנסביר קשור לשמש של החנוכיה – מי שלא כוון את זה עד עכשיו יצטער על גירסא דינקותא על עוד כמה דברים. יעקב חי את כל העתיד של שבטי ישראל, וכשמגיע לשמשון הוא צועק "לישועתך קויתי הוי'". איך רואה אותו? רואה אותו עומד ומנגן באבוב. היה מנגן באבוב. כתוב "אחד בימינו ואחד בשמאלו" – תופס את שני עמודי התווך שכל הבנין עומד עליהם – ותופס "אחד בימינו ואחד בשמאלו" העולה תענוג (כג ברבוע). יש סוד (שלא נייגע בו את הצבור) עם כל פעם שכתוב בתנ"ך "אחד... ואחד...", אבל הכי חשוב בכל התנ"ך זה "אחד בימינו ואחד בשמאלו". שמשון מחבר בידיו – כמו כל ממוצע מחבר – את הימין ואת השמאל (כמו היום בממשלה). תופס את שניהם, הכל דרך ניגון באבוב, וכך תופס את שני עמודי התווך ומפיל את כל הבנין על הפלשתים, "תמת נפשי עם פלשתים". אמרנו שחנוכה של קביעות שנה זו מתחיל מהיום הראשון ששם הוי' מסתתר. אם כן, חנוכה בא להמתיק את זה, להאיר את ההעלם וההסתר של שם הוי' שמסתתר, והוא מסתתר והולך עד "לישועתך קויתי הוי'". פסוק זה נוהגים לומר בקשהעמ"ט – ובעוד הרבה מקומות, אבל בעיקר שם – סמוך לפסוק "גד גדוד יגודנו", זה גד וזה דן. אבל יש בתהלים עוד פסוק דומה לזה – "שׂברתי לישועתך הוי'". מה לומדים מכאן? ש"שׂברתי" ו"קויתי" זה ענין אחד. אם אני מחבר את שני השרשים, שׂברתי (שבר) קויתי (קוה), זה עולה תריג – שני השרשים יחד זה שלמות תריג מצוות התורה. עד כאן מאמר מוסגר.