אור ל-כ"ט כסלו תש"ע – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אלי אתה" (צ"צ). לפני שנה למדנו ניגון חנוכה, ניגון עתיק חב"די – "יונים נקבצו". לחיים לחיים.

א. חנוכה – "גירסא דינקותא"

נתחיל בכמה נקודות בגמרא בשבת כא, ב בסוגיא של חנוכה:

הגמרא מספרת על אביי ששמע דין בשם רב (הרבי של הרבי שלו, לכאורה הוא צריך לכבד מה ששומע משמו) – רבי ירמיה אומר בשם רב – הנוגע לשימוש בנורת חנוכה. יש דיון אם מותר להתשמש (אנו יודעים ש"אין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד"), רבי ירמיה אמר בשם רב שאסור להשתמש לאורן, ואביי לא קבל זאת (לא כתוב למה, יש בכך כמה הסברים). אחר כך – לא כתוב כמה, אבל כנראה שנים אחר כך – אמרו רבנן את אותו דין לפני אביי בשם רבי יוחנן, ואז אביי כן קבל את הדין, וכך ההלכה. אחר כך אביי אמר: "אי זכאי גמירתיה לשמעתיה מעיקרא", אם הייתי זוכה הייתי לומד שמועה זו מעיקרה, בשם רב. שואלת הגמרא: "והא גמרה" – הרי בסוף הוא למד את זה, כעת הוא יודע מה האמת, יודע מה ההלכה, אז למה כל כך מצטער שלא זכה לקבל את זה קודם – ועונה "נפקא מינה לגירסא דינקותא". הצער של אביי הוא על ההבדל בין לימוד האמת יותר מוקדם בחיים או יותר מאוחר בחיים. כל דבר צריך לחשוב מה זה נוגע לנו, וזה גם נוגע לנו – שיש אחד שזוכה לנקודת האמת בתחלת החיים, יותר מוקדם בחיים, ויש אחד שזוכה לאמת יותר מאוחר בחיים. בהשקפה ראשונה הגמרא שואלת – אז מה?! ב"ה קבל את האמת, ומה צריך להצטער על זה שלא קבל את האמת יותר מוקדם בחיים? הגמרא אומרת שהנפק"מ היא לגירסא דינקותא, שהוא הפסיד את הגירסא דינקותא. אומר רש"י: "גירסא דינקותא מתקיים יותר משל זקנה" – מה שאדם לומד בצעירותו מתקיים יותר מאשר דבר שהוא לומד בזקנותו. לא ראיתי שאיזה מפרש מביא את הדמיון, אבל זה דומה למפורש בפרקי אבות שאינו דומה דיו הכתוב על ניר חדש לדיו הכתוב על ניר ישן (מחוק). לכאורה גירסא דינקותא זה ענין גדול, ולכן אביי הצטער שהוא לא קבל את זה קודם.

שוב, כמו שאמרנו, לא כתוב כמה פסק הזמן בין מתי ששמע מרבי ירמיה בשם רב לבין מה שאח"כ שמע מרבנן בשם רבי יוחנן. עד כדי כך שיש פירוש שאומר שזה ודאי לא היה באותה שנה (בין חנוכה לחנוכה) – כי אז היה מצטער שלא נהג כך. אבל לולי קושיא זו, היה אפשר לחשוב שזה זמן קצר מאד. עוד דבר שלא ראיתי מי שמדבר, אבל זה חשוב, שהיום רגילים לקרוא "גירסא דינקותא" למה שילד לומד בחדר, אבל כאן פשיטא שזו לא הכוונה – לא שייך שכילד בחדר לא יקבל את דברי ר' ירמיה בשם רב. ודאי שכבר היה פוסק – שאלה אם כבר מלך, אם היה ראש ישיבה, אבל ודאי היה גדול. ספרו לו כי רצו שיפסוק כך הלכה, ולא קבל זאת. אז יוצא שגרסא דינקותא בהחלט יכול להיות כשאתה כבר אברך, וזה עדיין גירסא דינקותא יחסית למה שאתה לומד יותר מאוחר.

בכל הש"ס, אם מחפשים את הביטוי גירסא דינקותא בהקשר אחר, לא מוצאים אותו למרבית הפלא. כלומר, יש משהו מיוחד לגמרי בקשר בין גירסא דינקותא לחנוכה ולאביי. בדרך הלימוד שלנו בכלל יש דבר שהוא פשט גמור – שבדורות הקודמים לא היו תקליטורים, אז היה קצת יותר קשה – שכאשר יש ביטוי מיוחד דבר ראשון צריך לבדוק אם הוא יחודי או מופיע שוב. בהשקפה ראשונה הייתי חושב שגירסא דינקותא זה משהו שכיח מאד, ולמרבה הפלא זה נמצא רק כאן (ויש לזה נגיעה להלכה). הנקודה הראשונה שלנו הערב, דבר שאף מפרש לא כותב אבל זה פשט גמור, שאם יש מושג שמופיע בסוגיא מסוימת דווקא – בכל הש"ס – סימן שיש לזה קשר עצמי לסוגיא. בלשון המסורה זה נקרא "לית", משהו חד פעמי. המושג גירסא דינקותא קשור באופן עצמי לחנוכה.

קודם כל נאמר איזה פשט, לכאורה מאד רחוק, אבל זה בשם אחד מגדולי ישראל הכי גדולים – החתם סופר. החת"ס כותב שאולי הכוונה שהצטער כל כך זה היות שקודם לא קבל את הדין הזה, ואז הוא השתמש לאור הנרות של חנוכה – במשך תקופה ארוכה – וב"גירסא דינקותא" הכוונה כל התורה שהוא למד לאור הנרות. זה ווארט של החתם סופר. זה דבר שלא יכול לעשות עליו תשובה. הוא לא אומר שזה פעם יחידה שיש את הרעיון הזה בש"ס, אבל הוא כן אומר שמצאנו הרבה פעמים שמישהו חוזר בו, ואף פעם לא מצאנו כזה דבר שמישהו כל כך מצטער על כך. מצינו שרבי בילדותו סבר כך ובזקנותו סבר אחרת, ולא רואים איזה צער גדול ששינה את דעתו, אז מה החידוש כאן? הוא אומר שאם אפילו עשה מעשה לפי הסברא הראשונה שלו ואחר כך חזר בו, יש לו עצה תשובה – עושה תשובה. על כל דבר הוא יכול לעשות תשובה, אבל על זה שלמד תורה לאור הנרות לא יכול לעשות תשובה – זה לימוד תורה – ולכן יש פה צער מיוחד. עד כאן החת"ס.

החינוך הטוב צריך להתחיל מהגן, או אפילו לפני הגן, לכן רצינו לפתוח עם הנקודה הזו של גירסא דינקותא. יש משהו בחנוכה שהשירים שהילדים לומדים בגן נשארים איתם כל החיים. יש משהו מיוחד של גירסא דינקותא. דייקנו, שזה גם פשט (שלא ראיתי כתוב) שגירסא דינקותא לא רק בגן, אלא גם כשאתה גדול, אבל נתחיל מהגן. איזה שיר חנוכה זוכרים מהגן? כנראה שיש משהו עם גבורת החשמונאים, המכבים, שתופס את הדמיון של הילד. אומרים שפורים זה חג של ילדים, שמתחפשים וכל מיני דברים שילדים קטנים עושים. אבל פורים זה לא חג של גירסא דינקותא, ובחנוכה בעצם יש ענין של גירסא דינקותא לגבי הקשר הרגשי עם החג. אמרנו שהבעל שם טוב חבב את חנוכה יותר מכל חג אחר. יש איזה קשר רגשי ליהודי עם נרות חנוכה, שהוא מקבל בגירסא דינקותא – בגן ועוד לפני הגן. הנרות שמדליקים בבית, המנורה של חנוכה, זה במדה מסוימת סמל היהדות אצל הילד לאורך כל החיים, יותר מכל חג אחר. אנחנו אומרים את זה, אבל כמדומני שעד היום לא קשרנו את זה למושג גירסא דינקותא. כן אמרנו שבכל העולם, בכל יהדות התפוצות, זה הסמל של היהדות. זה חג באמצע החורף – "עד שתכלה רגל מהשוק", "עד שתכלה שלג מהקור" (רמז על דרך אבולעפיא, שאוהבים לומר כל שנה) – זה חג שממיס את ההקפאה, כמו שנסביר. החג הזה – עם אור הנרות וחום הנרות – נרשם בלב יותר מכל חג אחר.

שוב אני שואל, מה השיר שזוכרים מהגן (לא שיר שאנשים יותר מבוגרים שרים). אני זוכר רק את הגן שלי – אצלנו שרו "מי ימלל גבורות ישראל". פעם גם בבית יעקב היו שרים את זה – אז לא היה מבחר – רק עם כמה תיקונים, כמה צנזורים. כנראה שהניגון הזה עושה רושם (מענין לענין באותו ענין – "הבה נגילה" זה ניגון חסידי, חב"די, רק מאז שלקחו את זה לא שרים את זה יותר בחב"ד. אבל צריך להחזיר עטרה ליושנה). עוד פעם, חנוכה זה חג שצריך להתקשר לגירסא דינקותא, ואם מפסידים את זה זה צער גדול. דרך אגב, הסימן של גירסא דינקותא זה גד – "גד גדוד יגודנו והוא יגֻד עקב", "עקב יגֻד והוא יגודנו גדוד גד". אפשר לומר שמי שלומד משהו בגירסא דינקותא זוכר אותו ישר והפוך, ואם לומד בזקנותו הלואי שיזכור ישר. בגירסא דינקותא זה כל כך נכנס שזוכרים ישר והפוך. גד הוא ראש החלוצים. גם אצלנו, כל החלוצים של הדור שלנו, בשביל להיות חלוץ צריך גירסא דינקותא. והגירסא דינקותא שעושה אותך חלוץ כמו גד זה ה"מי ימלל". אז כעת נשיר את זה (בלי שינויים, רק שב"מכבי" צריך לכוון "מי כמוך באלים הוי'"). זה שיר מאד יפה, חזק.

במשפט של דוד בן שימול – אחד הראשונים שנעצרו – הוא כתב מכתב לשופט של העליון (בעזרת השווער שלי), והוא הזכיר במכתב את יהודה המכבי. ראוי מאד מאד שכל אחד יקרא את המכתב הזה שהוא כתב. השופט אז העז, לא פחות ולא יותר, לומר שאם היה היום יהודה המכבי הייתי שם אותו בבית הכלא. זה רשום, אפשר לקבל את זה.

אם כן, הנקודה הראשונה היתה גירסא דינקותא. אמרנו שיש בזה עוד משהו: מה פירוש המילה "גירסא"? גירסא זה לשבור, "ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר". זה פסוק באיכה, יש רק פעמיים בכל התנ"ך שרש גרס (ב-ס) – "גרסה נפשי לתאוה" (תהלים קיט), שגם שם הפירוש הוא לשון שבירה (כך במפרשים), ועוד יותר באיכה, "ויגרס בחצץ שיני". הפסוק באיכה חשוב לנו, כי ממנו נלמד מה צריך לשבור – צריך לשבור את השינים, "ויגרס בחצץ שיני". יש בגמרא גירסא וסברא – שניהם זה לשבור משהו. כשאתה לומד גירסא זה לשבור את השינים, כי בעיקר זה דבור – צריך לגרוס את זה טוב, ועל זה כתוב "ושננתם לבניך", לשון לשבור את השינים. מה זה סברא? חז"ל אומרים שסברא לשון סבר וסבר זה לשון שבר (ככה יש מדרש שתיכף נביא), כלומר שסברא זה ממש שבירה. מה צריך לשבור בשביל סברא טובה? את הראש. [אמרו ש"סבר פנים יפות" זה לשבות את הפנים. ככה יפרש רבי יהושע, שהיה מכוער]. בכל אופן, גם גירסא וגם סברא זה לשון לשבור. קודם כל, תלמיד חכם צריך להיות מלומד בשבירה, איך לשבור דברים. גירסא זה איך לשבור את השינים וסברא זה איך לשבור את הראש. גם בחב"ד היו אומרים שכדי ללמוד חסידות חב"ד – זה היה אחד הביטויים אצל המשפיעים הזקנים, להסביר את היחוד של מאמר חב"די (לעומת כל ספר אחר) – צריך לשבור את הראש. כדי ללמוד מאמר חסידות טוב צריך לשבור את הראש. מה זאת אומרת לעניננו? אמרנו שלא צריך להיות ילד בגן בשביל גירסא דינקותא – זה יכול להיות בחור בישיבה ויכול להיות אברך צעיר. כך הבאנו ראיה כאן מהסוגיא. הדברים שאתה שובר בינקותא – זה מה שנשאר. יש פעולות שנערים עושים, וזה מה שנשאר. אז לא כדאי להפסיד את השבירות של הינקות. אחר כך, מה ששוברים כזקנים, אין לזה כל כך ערך. זה גם לא נשאר, זה לא מתעצם. אבל הגירסא דינקותא זה נשאר – עושה רושם על כל החיים.

ב. "יש שבר" – "יש סבר"

אם כבר אמרנו שגם גירסא וגם סברא זה לשון שבירה. אמרנו שיש מדרש – על פסוק בחת"ת של היום (צריך לחיות עם הזמן, עם פרשת שבוע). היום כבר "רביעי" של מקץ, ושם כתוב "וירא יעקב כי יש שבר במצרים". "ויאמר יעקב לבניו למה תתראו ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה". בעצם הביטוי "יש שבר במצרים" כתוב פעמיים, "וירא יעקב כי יש שבר במצרים" ובפסוק השני "הנה שמעתי כי יש שבר במצרים". רואים שבפנימיות יש שתי בחינות, "וירא יעקב" ו"הנה שמעתי" (איך אומר שראה, אם אח"כ כתוב שרק שמע?). רש"י אומר שראה באספקלריא של נבואה, אבל לא ידע שיוסף חי – חז"ל אומרים שידע, אבל רש"י אומר שלא ידע, אך נצנצה בו רוה"ק. האבן עזרא אומר שזה אחד המקומות בתנ"ך שרואים שבשרש כל חושי הנפש מחוברים יחד. מביא דוגמה מפסוק קודם בבראשית – "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'", פסוק שמחבר ראיה עם ריח. כמובן הפסוק הכי חשוב בזה הוא האמור במ"ת "וכל העם רֹאים את הקולֹת", רואים את הנשמע, שבשרש, במקור החושים בנפש, הכל אחד. מביא גם כאן דוגמה שכתוב "וירא יעקב כי יש שבר במצרים" אף שבהמשך מפורש שרק שמע.

ראוי גם לציין שהערב זה נר חמישי של חנוכה – חמישי זה משיחי – והמיוחד בנר הזה שזה היום הראשון שרואים את מעלת בית הלל על בית שמאי. עד כמה בית שמאי עלה במספר הנרות על בית הלל, ומיום זה והלאה בית הלל בעליה ובית שמאי בירידה, רואים לראשונה שבית הלל עדיף על בית שמאי. בית שמאי מדליקים הערב רק ארבעה נרות ואילו בית הלל מדליקים הערב חמשה נרות. ידוע במסורת של חסידים שנר חמישי זה חג הגאולה (צריך לשיר "פדה בשלום נפשי"). ב"היום יום" כתוב כמסורת של רביים שהגאולה השניה היתה בנר שלישי, אבל אצל חסידים המסורת שהגאולה השניה – מהמאסר שבמדה מסוימת היה יותר חמור מאשר בפעם הראשונה – היתה בנר חמישי. איך יתכן, הרי אין מחלוקת במציאות? כנראה שיש משהו בחנוכה שיש נשיאת הפכים שיכולים להיות שני הדברים. אצל הרביים המסורת שזה היה בנר שלישי ואצל חסידים בנר חמישי. אם כן, נאמר משהו לגבי חג הגאולה הראשון של אדה"ז, ב-יט כסלו. ידוע שכאשר הוא נאסר – אפשר ללמוד מהצדיקים מה עושים כשעוצרים אותך, שמים אותך בעגלה השחורה (זה לא סימן טוב) – דבר ראשון הוא כתב פ"נ לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, שיעורר עליו רחמים. זה מאמר מוסגר, דבר ראשון כשבאים לעצור אותך כותבים פ"נ. הוא כותב פ"נ לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, אבל כנראה לא היה לו זמן לכתוב – רק אמר לאחד מגדולי החסידים שירוץ מיד, שיסע מיד, לברדיטשוב, יספר זאת לרלוי"צ שיעורר עליו רחמים. סיפור ידוע שספרנו הרבה פעמים. החסיד רץ מהר לברדיטשוב, סיפר מה שהיה, וכשבעל הקדושת לוי רצה להתפלל או לעשות פ"נ הוא שאל את החסיד – חסיד חב"ד, חסיד של אדה"ז – מה שם אמא של הרבי והחסיד לא ידע (תמיד מספרים זאת, מה היו חסידים של פעם לעומת חסידים של היום, שפעם היו פנימיים ולא היה בדיוק בראש שלהם מה שם אמא של הרבי). החסיד לא ידע מה לומר, ורבי לוי יצחק רוצה להתפלל ולדעת את שם האמא. הוא חפש אגרות קדש בארון ספרים ולא מצא, אבל היה חומש בראשית – הוא לקח את החומש ופתח אותו, שם את האצבע, וזה היה על המלה "שבר" (על "יש שבר במצרים", אבל לא כתוב על איזה – היות שיש כאן רוה"ק מן הסתם שם על הראשון, "וירא יעקב כי יש שבר במצרים", ולא על "הנה שמעתי כי יש שבר במצרים"), ואז רוה"ק שלו החלה לפעול ספונטנית, ואמר ש"שבר" ר"ת שניאור בן רבקה (וזו האמת). זה אחד הסיפורים היפים על המאסר. [בשביל מה היה צריך את ה"שבר" בשביל רוה"ק? בגלל שיש צירופים. בגלל שההפרש בין שבר לבין שניאור בן רבקה זה משיח בן דוד]. שוב, זה שייך לחת"ת של היום, ואף על פי שהסיפור הזה מסופר לגבי הפעם הראשונה, אבל היום זה סיום כל הגאולות של אדמו"ר הזקן, נר חמישי של חנוכה, וזה החת"ת של היום.

אז מה המדרש אומר? שיש "שבר" ויש "סבר". בתנ"ך שׂבר זה עם ש שמאלית, אבל בחז"ל זה עם ס, כמו סברא. המדרש אומר שבכל מקום שיש שׁבר יש סבר טוב. חז"ל נותנים שלש דוגמאות, הכל בהקשר שלנו, ב"וירא יעקב כי יש שבר במצרים". קודם כל, הפשט של "שבר" כאן זה לא לשון השבירה (ברד"ק זה ענין אחר לגמרי) וגם לא לשון לסבור (לקוות). כמאמר מוסגר נאמר משהו יפה: בקביעות של חנוכה השנה – שתי שבתות – תמיד השבת הראשונה זה וישב, השניה מקץ, ובמנחה של שבת כבר מתחילים ויגש. כל נרות חנוכה באים להאיר את החשך ולהמיס את הקור – להאיר את העינים ולחמם את הלב. ידוע שמששי של "וישב", אחרי "הוי' מצליח" שנאמר ביוסף היושב בבית הסהר (וגם שם ה' מצליח), שם ה' נעלם לאורך הכי הרבה העלם והסתר שיש בכל התנ"ך. אין משהו שאפילו מתקרב להסתר זה של שם הוי', שם המיוחד – שם של נסים למעלה מדרך הטבע לפי הרמב"ן. היום הראשון שהוא מסתתר זה שביעי של "וישב", תחלת חנוכה, והאור בא להאיר את התעלמות שם הוי'. מתעלם בכל פרשת מקץ ובכל פרשת ויגש, ופעם ראשונה יש שם הוי' בברכת דן בפרשת "ויחי" – "לישועתך קויתי הוי'". יעקב אומר זאת בשביל שמשון הגבור, שכפי שנסביר קשור לשמש של החנוכיה – מי שלא כוון את זה עד עכשיו יצטער על גירסא דינקותא על עוד כמה דברים. יעקב חי את כל העתיד של שבטי ישראל, וכשמגיע לשמשון הוא צועק "לישועתך קויתי הוי'". איך רואה אותו? רואה אותו עומד ומנגן באבוב. היה מנגן באבוב. כתוב "אחד בימינו ואחד בשמאלו" – תופס את שני עמודי התווך שכל הבנין עומד עליהם – ותופס "אחד בימינו ואחד בשמאלו" העולה תענוג (כג ברבוע). יש סוד (שלא נייגע בו את הצבור) עם כל פעם שכתוב בתנ"ך "אחד... ואחד...", אבל הכי חשוב בכל התנ"ך זה "אחד בימינו ואחד בשמאלו". שמשון מחבר בידיו – כמו כל ממוצע מחבר – את הימין ואת השמאל (כמו היום בממשלה). תופס את שניהם, הכל דרך ניגון באבוב, וכך תופס את שני עמודי התווך ומפיל את כל הבנין על הפלשתים, "תמת נפשי עם פלשתים". אמרנו שחנוכה של קביעות שנה זו מתחיל מהיום הראשון ששם הוי' מסתתר. אם כן, חנוכה בא להמתיק את זה, להאיר את ההעלם וההסתר של שם הוי' שמסתתר, והוא מסתתר והולך עד "לישועתך קויתי הוי'". פסוק זה נוהגים לומר בקשהעמ"ט – ובעוד הרבה מקומות, אבל בעיקר שם – סמוך לפסוק "גד גדוד יגודנו", זה גד וזה דן. אבל יש בתהלים עוד פסוק דומה לזה – "שׂברתי לישועתך הוי'". מה לומדים מכאן? ש"שׂברתי" ו"קויתי" זה ענין אחד. אם אני מחבר את שני השרשים, שׂברתי (שבר) קויתי (קוה), זה עולה תריג – שני השרשים יחד זה שלמות תריג מצוות התורה. עד כאן מאמר מוסגר.

אמרנו שלפי הרד"ק "יש שבר במצרים" זה לא שבירה בכלל, וודאי לא שׂבירה, אלא אוכל-תבואה. יש כמה וכמה מפרשים שאומרים שאוכל זה שבר בגלל מה שיוסף עצמו אומר בהמשך לשבטים – "שבר רעבון בתיכם". נשים לב ש"שבר רעבון בתיכם" גם ר"ת שבר. אז יש מי שאומר שאוכל נקרא שבר כי שובר את הרעב, כמו היום הביטוי 'לשבור את הצום'. יש מי שאומר שדגן-תבואה נקרא שבר בגלל שהגרעין שובר את המוץ מסביב. זה קשור לעוד נושא שאיני יודע אם נגיע אליו הערב – אוכל כשהוא צץ, מתגלה, מתפתח, בשביל זה צריך לשבור משהו. קודם כל, זה מאד מתאים ל"לפצח את האגוז" – נושא שיחסית הוא של גירסא דינקותא (הכל יחסי, כפי שראינו עכשיו). אפשר לחשוב ששבר זה רק תבואה, אבל זה לא רק תבואה אלא כל אוכל. קודם כל, לכל מלה או מושג יש את מקום הריכוז שלו בתנ"ך, ומקום הריכוז המופלא ביותר של שבר – גם בתור שם וגם בתור פועל (לשבור, לקנות אוכל) – זה כאן, בסיפור של יוסף ואחיו. כתוב ז"פ "שבר" בכל הסיפור, ועוד יד פעמים הפועל לשבור (שלם וחצי) – סה"כ כא פעמים שבר במובן של אוכל. הכל מרוכז כאן, בכל שאר התנ"ך יש את שבר במובן של אוכל עוד ט"פ – סה"כ ל"פ בתנ"ך, כאשר כא פעמים כאן ועוד ט"פ בשאר ספרי התנ"ך. כא הפעמים שכאן – שם אהיה – מתחלק "שלם וחצי" בין הפעלים (יד) והשמות (ז).

איך זה על פי סוד, למה שבר זה אוכל? לפי הסבר של בעל הגאולה, אדה"ז, שבכל אכילה מבררים ניצוצות – והכל זה תוצאה של שבירת הכלים. כל שבירת הכלים – וזה עיקר ועצם השבירה – היא בשביל להמציא מזון לאדם. ה' עושה הכל עם תכלית, וכל השבירה היא בשביל שיהיה לנו מה לאכול. לא יכול להיות טעם יותר עמוק מזה למה אוכל נקרא שבר. לכן אוכל מזין את האדם, כי שרשו בתהו יותר גבוה משרש האדם עצמו – השרש שלי זה תיקון והשרש של האוכל בתהו שנשבר, ולכן הוא מזין אותי, כי ניצוצות התהו עם הרבה יותר עצמה וכח חיות ממה שיש לי מכח עצמי. איך לעתיד לבוא נחיה בלי אוכל – זה עוד סיפור (פוטוסינתזה, יש לנו על זה מאמר שלם, שכאשר נהפוך לצמחים – "צמח שמו" – לא נצטרך לאכול כי "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" והזיו-האור הזה הופך לאוכל, כמו אצל צמח). בינתיים אנחנו נהנים מאוכל, משבר, "כי יש שבר במצרים". הכי מתאים שהשברים יפלו דווקא במצרים. הרי רוב הניצוצות היו שם – רב ניצוצות מהשבר היו שם ("ערב רב"), ולכן "וירא יעקב כי יש שבר במצרים".

אמרנו שהאבן עזרא אומר שבמקור החושים מאוחדים, והדוגמאות העיקריות בתורה הן שהראיה היא חוש כללי – "וירא יעקב" על "הנה שמעתי" ו"ראה ריח בני" ו"רֹאים את הקולֹת". האבן עזרא לא מסיים ככה, אבל רואים שאם כי הכל מחובר כנראה החוש הכי כללי מכולם זה חוש הראיה, הוא כולל את כל החושים. לכן כתוב "וירא יעקב כי יש שבר במצרים".

שוב, שבר על פי פשט כאן זה אוכל, אבל חז"ל במדרש אומרים שזה לשון שבירה וגם לשון שׂבר ותקוה טובה, ואומרים שבכל מקום שיש שׁבר יש סבר, ומביאים שלש דוגמאות: אומרים שיש ששׁבר זה הרעב וסבר זה השובע – כשיש רעב יש שובע. דוגמא שניה, שׁבר זה "ויוסף הורד מצרימה" (שדובר בי"ט כסלו) וסבר זה "ויוסף הוא השליט". דוגמא שלישית – שׁבר "ועבדום וענו אֹתם" וסבר "ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול". זה בכלל רעיון חשוב, שבכל שׁבר יש סבר, ולומדים את זה מהפסוק שלנו היום, "וירא יעקב כי יש שבר במצרים".

אם יש שלש דוגמאות במדרש צריך איזה סדר ביניהן עצמן, והסדר הכי מתבקש, כמובן, הוא הכנעה-הבדלה-המתקה, ובאמת זה עובד מאד יפה בהקשר הזה:

הדוגמה הראשונה, רעב-שובע, חוץ מזה שזו דוגמה שנוגעת לכל העולם כולו – הרי הרעב היה בכל הארץ, לא דבר שנוגע רק לעם ישראל, אלא שייך ל"עולמות" – זה נוגע בעיקר לפרעה עצמו, שחלם על זה, ולעמו של פרעה מלך מצרים. כל הרעב בא להכניע את הקליפה (עמו עשר המכות אחר כך) ולהכניע את פרעה – באמצעות יוסף, אבל בזכות הרעב. עוד משהו, הייתי חושב שתמיד השׂבר מתגלה אחרי השׁבר, כדי שיהיה סוף טוב, אבל בדוגמה הראשונה זה הפוך – לכאורה מופרך, לא ראיתי מי שמציין זאת – כי השובע בא לפני הרעב, שבע שנות שובע לפני שבע שנות הרעב. כמו שכתוב שצדיקים תחלתם יסורים וסופן שלוה, ורשעים תחלתן שלוה (במציאות בפועל) וסופן יסורים. גזר הדין על מצרים כאן שייך לרשעים – זה לא סדר של צדיקים אלא סדר של רשעים, שקודם השובע ואחר כך הרעב. רק – כפי שנסביר בהמשך – שבזכות זה שיעקב אבינו בא הוא מפסיק את הרעב כעבור שנתיים. בכל אופן, בשנתיים האלה זה הצליח מאד להכניע את מצרים. בזכות יוסף הצדיק זה כבר ממותק, כי הוא עושה הכנות (יעקב מפסיק את זה בפועל, ויוסף מציל את המצב – זה כל הענין שלו, שלכן פרעה לקח אותו). בכל אופן, הדוגמה של השׁבר והסבר הפוכה מהדוגמאות הבאות, וגם נוגעת לכולם, לכן ברור שהיא דוגמה שבכללות היא ההכנעה.

הדוגמה השניה היא של יוסף, ש"הורד מצרימה" ואף על פי שהורד מצרימה ה' איתו והוא מצליח ועד שעולה לגדולה, מבית האסורים יצא למלוך, ונעשה שליט בכל ארץ מצרים. ברור שזו דוגמה של הבדלה של הצדיק יסוד עולם, יוסף הצדיק. כל מה שנוגע לצדיק זה סוד ההבדלה, ה"מל" הראשון בחש-מל-מל. זו דוגמה מובהקת של הבדלה – הבדלת הצדיק.

אבל הדוגמה השלישית לא נוגעת לצדיק בפני עצמו, יוסף הצדיק, אלא לכל עם ישראל – ל"עמך". "ועבדום וענו אותם" זה כל בני ישראל. במצרים היו רדו שנים, אבל בברית בין הבתרים "ועבדום וענו אֹתם ארבע מאות שנה", וזה דווקא עם ישראל (ואדרבה, מצרים – שכל הגלויות נקראו על שם מצרים – משעבדים את עם ישראל ומצרים לו). למה זה כדאי? בשביל "ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול", כל הניצוצות וכל העושר כפשוטו שיש במצרים, עד שעשו את מצרים כמצולה שאין בה דגים. היום ארץ מצרים זה רוסיה, כמו שהרבי אומר, וכל הכסף צריך לצאת משם. זה המתקה.

נבין משהו מאד יפה – שבהמתקה יש מעלה, ולא רק מעלה אלא אופי אחר, ביחס להבדלה. אמרנו שהבדלה נוגעת בעיקר לצדיק של עם ישראל, ואילו המתקה – אם יש את הצדיק ואת כל עם ישראל, אי אפשר לומר שהמתקה היא רק על הצדיק, המתקה – זה רק כאשר טוב לכל עם ישראל. כמו שמסופר על רמ"מ מויטבסק, שאצלי בבית משיח כל הזמן נמצא – זה הבדלה. אבל כל עוד אין משיח לכולם זה לא המתקה. המתקה נוגעת לכל עם ישראל, ובזה כללות עם ישראל זה יותר אלקות מהצדיק עצמו. אם אמרנו שההכנעה כאן זה עולמות, הצדיק הוא נשמות – "אנא סימנא בעלמא". הצדיק הוא שיא הנשמה, אבל יחסית אליו כלל ישראל זה אלקות. אצל כלל ישראל – מדגישים את המושג – הגאולה האמיתית והשלמה נקראת מצב של המתקה, ואילו מה שעובר על הצדיק כאשר נעשה "שליט על כל ארץ מצרים" זה גילוי של נבדלות. כל יהודי יכול להיות יוסף ושתתגלה המובדלות שלו. עוד דבר, כשיוסף הורד מצרימה לא כל כך סובל – ה' איתו, ומיד נעשה אדון בבית המצרי ובבית הסהר, זה לא בדיוק "ועבדום וענו אֹתם". אבל המתקה זה "לאהפכא... מרירו למיתקא", כמו שדובר בזמן האחרון. הצדיק יוצא מהחשך לאור, מהבור בו "כי אשב בחשך הוי' אור לי", אבל לעם ישראל ההמתקה זה ממצב של מר ממש – ב"ועבדום וענו אֹתם" היה "וימררו את חייהם", לכן אוכלים מרור – ואחרי זה "יצאו ברכֻש גדול" זו אמיתת ההמתקה.

שוב, כאן זה מדרש מפורש, שאפשר ללמוד ממנו הרבה דברים יפים, ובעיקר לעניננו יש פה מבט יפה, עם כמה חידושים, לגבי התהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה. בכל אחד מהשלבים יש טוב ורע, שׁבר ושׂבר, אך בכולם השׁבר בשביל השׂבר (גם בראשון כך בפנימיות, לכן אף אחד לא שם לב שהסדר שם הפוך). זה מפרשתנו, "כי יש שבר במצרים".

נסיים חלק זה ברמז יפה: "שבר במצרים" = בן פעמים טוב. מי זה הבן הטוב? "יוסף בן שבע עשרה שנה", "אמרו צדיק כי טוב". אז מה הרמז שיעקב רואה באספקלריא שלו שיוסף נמצא במצרים? רואה שיש לו בן טוב במצרים, וזה יוסף הצדיק. העיקר כאן זה המלה שבר, ורואים את זה בכך שמופיע גם בדילוג שוה "שבר במצרים", וזה חוזר עד אין סוף בביטוי הזה (אחרי ה-ר עוד שתי אותיות וחוזר ל-ש של שבר, וכו'). איך עוד רואים את זה? זה ט אותיות, אז אפשר לכתוב כרבוע (כעת מנסים לפתוח גירסא דינקותא חדש אצל ילדים, שעשועי תורה, איך לשחק עם אותיות, ובע"ה אם נצליח זה ישאר אצל הילדים יותר חזק מכל דבר אחר, וכאן דוגמה):

ש ב ר

ב מ צ

ר י ם

בזכות הדילוג זה גם אפקי וגם אנכי, וכאן רואים את זה בצורה גיאומטרית (לכן זה חוזר על עצמו עד אין סוף). זו דוגמה פשוטה, בשביל ילד בגן.

עוד משהו יפה ביותר: חז"ל אומרים שבכל שבר יש סבר. הממוצע בין שבר (שנות האבות, 175 ועוד 180 ועוד 147) ל-סבר הוא 382 = במצרים. איך חז"ל יודעים שאם יש שבר אוטומטית יש גם סבר? כי זה מה שכתוב בפסוק, "יש שבר במצרים", וכדי שיהיה ש-שבר יהיה שוה במצרים צריך להוסיף סבר (ולעשות ממוצע). "במצרים" זו המלה האחרונה בחומש בראשית, וזה גם מספר המלים ב"מעשה מרכבה" ביחזקאל (עד סוף ההפטרה). מה החשיבות של המספר הזה? כשמחלקים 1000 בחתך זהב החלק העליון הוא 382 – מספר שקשור לחתך זהב, שהוא שיא היפי. המספר המלא של חתך זהב, ש'מנווט' את חתך זהב, הוא 1618 (1.618, בו כופלים מספר כדי לדעת מה בן-זוגו בחתך זהב). מה קורה אם אני כותב "יש שניאור בן רבקה במצרים" (אגב, מצרים שוה ליובאוויטש) זה 1618 (תוספת של משיח בן דוד על הפסוק, כנ"ל). כנראה שכל מקום שיש איזה ניצוץ קדוש יש איזה יפי. זה חנוכה, לברר את כל הניצוצות בעולם, שמונה לשונות של יפי. זו עוד הוכחה שמותר לפעמים להוסיף כולל, אחרי "כי יש שבר במצרים" כתוב "ויאמר יעקב לבניו למה תתראו" (שכולם יסתכלו עליכם), שעולה 1619. עד כאן.

זה היה רק ראשית החימום, וכדרכנו העיקר זה השיחה הבאה.

ג. קליפת התרמודאי – כפירה בחום היהודי הפנימי

נאמר עוד משהו מהדף הזה: "עד שתכלה רגל מן השוק ועד כמה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עד דכליא ריגלא דתרמודאי". רש"י מסביר: "שם אומה, מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכין לעצים יוצאים וקונין מהן". ראשית זמן ההדלקה הוא משתשקע החמה, לכן השמש זה שמשון – כי זה סוף בין השמשות, זה הזמן שמדליקים את החנוכיה. כולם בשקיעה הולכים הביתה ומדליקים את התנור, אבל יש אחד שהלך הביתה ורצה לחמם את הבית ולא היו לו מספיק עצים, אז הוא יודע שיש "תרמודאי" שכל ענינם ללכת בשוק ונשארים שם עוד חצי שעה שמי שהלך לביתו ולא מצא עצים חוזר לשוק בחצי שעה זו וקונה מהם עצים. עד החצי שעה הוא חייב להיות בבית עם העצים שלו להדליק את התנור.

ידוע מה שכתוב בקבלה שהקליפה של תרמוד היא הקליפה הכי קשה שיש. צריך להבין למה הסיפור הזה, ללקט עצים כדי למכור לאנשים להדליק את התנור, כל כך גרוע. תרמוד (זה תדמור שכתוב בתנ"ך) זה אותיות מורדת, צריך לכלות את הרגל של קליפת המורדת. אמרנו לפני שבוע הרבה פירושים על "ויוסף הורד מצרימה", ואחד מהם לשון מרד. כששמים אותך בגלות, אז כיהודי – בעיקר אם אתה חניך של הישיבה כאן, וכאן כולנו שייכים ליוסף – ברגע שאתה בגלות אתה צריך לעורר את כח המרד, אתה מורד. מי שם אותך בגלות? מורדים. הפסוק אומר "המה היו במורדי אור". יש אנשים שמורדים באור, ב"נר מצוה ותורה אור". כל הזהיר בנר חנוכה זוכה לבנים תלמידי חכמים, ולומדים את זה מהפסוק "כי נר מצוה [הזהיר בנר מצוה, כנר חנוכה, זוכה לבנים שיש להם] ותורה אור". אבל יש מורדי אור, שמורדים בתלמידי חכמים שיש להם גירסא דינקותא – תרתי משמע, שגם לומדים תורה וגם יודעים לשבור דברים, לשבור שינים, לשבור שיני רשע – ואנחנו מורדים במורדים. אמרנו שאחת הקריאות שלנו זה "מרד במורדים". יש כאלה שהם "מורדי אור" וצריך למרוד במורדי אור – זה ההכנה של "ויוסף הורד מצרימה", שבזכות זה נעשה שליט על כל ארץ מצרים. הוא לא נכנע למורדי אור, לא נכנע לקליפת מורדת. אשת פוטיפר שמנסה לפתות את יוסף היא מורדת בבעלה ("מורדת" זה מורדת בבעלה). בכל אופן, השאלה היתה מה אשמים הסוחרים שמלקטים עצים ובין השמשות מוכרים אותם למי שאין להם עצים בתנור, מה כל כך גרוע באנשים אלה? כנראה שהם מחליפים חום של קדושה בחום של קליפה. כמו שהיום המסחר הכי גדול בעולם זה קירור בקיץ, מזגנים (שפעם לא היה), אחד הצרכים והמסחרים הכי חשובים זה חשמל או אמצעים אחרים לחמם את הבית בחורף (במיוחד ברוסיה, שקר, אבל גם כאן ביצהר זה קר). אבל יש כאן מי שהולך עם חולצה קצרה, ואני מסתכל עליו ומתפלא איך לא קר לך – ב"ה, אתה מורד במורדי אור.

הענין זה ככה: נספר עוד סיפור של אדמו"ר הזקן. יש סיפור מפורסם שלקחו אותו בסירה כי היה מים בין הכלא למקום המשפט. כל הזמן חקרו אותו, ולילה אחד לקחו אותו בסירה, בתחלת חשון, כשבועיים אחרי שהגיע למאסרו. הוא רצה לקדש את הלבנה, וככלל – כמו שהסברנו בפעם קודמת – הוא לא עשה שם יותר מדי מופתים, זה לא היה ענינו, אבל פעמיים עשה מופת לצורך. גם כשהביאו אותו עשה שהעגלה תשבר והסוסים ימותו כדי שלא יחלל שבת, וגם פה כאשר רצה לקדש את הלבנה ולא הרשו לו הוא עשה מופת שהסירה לא תמשיך. אז הסירה עמדה, ואז הוא היה יכול לעמוד ולכוון ולעשות קידוש לבנה. ההמשך הוא סיפור שהתפרסם רק לאחרונה – ידוע ואמיתי, אבל לא היה כל כך ידוע. חסידים שואלים מה עשה בקידוש הלבנה השני, של י"ט כסלו. הסיפור הוא, שהיות שגם בתוך הכלא ראו כולם שזה איש אלקים, וכולם נהגו כלפיו מאד ביראת כבוד, וגם הסוהרים. לילה אחד פשוט בקש לצאת החוצה לחמש-עשר דקות, יש לי מצוה לקדש את הלבנה – אני יוצא עשר דקות וחוזר. זה היה מסוכן לסהר, אבל לא רק שהיה מסוכן לו אלא שדאג לאדמו"ר הזקן – היה בחוץ קור אימים, ולא היה לו לבוש מתאים, והוא פחד על אדמו"ר הזקן שתהיה 'הקפאה'. כך מסופר, שהסהר פשוט רחם עליו – אמר לו: אתה יודע מה קורה בחוץ, כמה קר?! אדמו"ר הזקן אמר לו – אל תדאג, תן לי רק לצאת החוצה לכמה דקות ואני חוזר, והכל יהיה בסדר. בלית ברירה הוא נתן לו, והוא השתהה בחוץ יותר זמן, והסהר ממש פחד על חייו – שאולי הוא קפא – אז הוא התקרב אליו, כשהוא עמד שם בדבקות, ואומר שחייבים מיד לחזור לתא הכלא, רצה למשוך אותו. אז אדמו"ר הזקן עשה לו סימן – אל תדאג, אני בסדר גמור. אם אתה רוצה להווכח שאני בסדר גמור אני מרשה לך לגעת בי נגיעה קלה. הסהר הגוי נגע בו, והתחיל לבעור מחום. אדמו"ר הזקן היה גוף חם. זה הסיפור של הפעם השניה שהוא קדש את הלבנה.

מה זה חנוכה? זה אור, אבל עוד יותר מאור זה חום. אמרנו שאור שייך לעינים וחום שייך ללב. חנוכה זה חג של יצור חום יהודי טבעי, מבפנים. כמו שיש מורדי אור יש גם מורדי חום. קליפת מורדת זה כמו קליפת כפירה – מלשון כפור. מי שכופר הוא כופר בזה שיכול להווצר חום יהודי מבפנים (כמו בסיפור הזה של אדמו"ר הזקן, סיפור של חדש כסלו ברוסיה). לכן הם הקליפה הכי קשה. אם כל אלו שבאים הביתה בין השמשות היו מדליקים נר חנוכה לא היה עולה על דעתם שחסרים לי עצים דקים לתנור. בכל אופן, זה הענין של "רגלא דתרמדואי", המסר הוא שדווקא בחג הזה צריך לייצר המון חום יהודי בפנים, להמיס את כל ההקפאה שיש בחוץ. בכל אופן, חשבנו על מבצע ראוי – אם רוצים לעשות מבצע נגד ההקפאה – אחרי נר חנוכה, וגם אחרי חג החנוכה, לעשות מדורות בכל מיני מקומות בארץ. לעשות כמו לג בעומר, אבל הרבה לג בעומר בכל הארץ, ואם שואלים מה אתה עושה – אתה אומר שאני מפשיר את ההקפאה, זה מבצע של הפשרת ההקפאה. זה רעיון שעלה מה אפשר לעשות.

ד. מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהגדרת ההוה

הלאה, יש פה הרבה דברים, אבל אין זמן כי רוצים להגיע לעיקר. עוד נקודה: יש שני טעמים בגמרא למה בית שמאי אומרים פוחת והולך ובית הלל מוסיף והולך – או כנגד הימים הנכנסים (ב"ש) והיוצאים (ב"ה) או "כנגד פרי החג" ו"מעלין בקדש ואין מורידין". מה הנפק"מ בין הטעמים? יש בזה הרבה אריכות, גם שיחה מהרבי, ואכמ"ל. רק נאמר בקיצור שכל הענין שבית הלל זה "אזלינן בתר בפועל" ובית שמאי זה "אזלינן בתר בכח" זה דווקא לטעם הראשון, כנגד הימים היוצאים והנכנסים, ולכאורה אין בזה קשר לטעם השני, של "כנגד פרי החג" ו"מעלין בקדש". זה משמעותי, כי לפי רוב האחרונים הסיבה שהגמרא צריכה להביא את הסיפור של שני הזקנים בצידן, זה כדי להכריע – כדעת הרמב"ם – שגם ה"מהדרין מן המהדרין" עושים את ה"מהדרין" (שלא כשיטת התוס', ש"מהדרין מן המהדרין" זה רק למי שמדליק נר אחד). המנהג שלנו היום כדעת הרמב"ם (ספרדים עושים כדעת התוס', זה קצת מוזר). בכל אופן, יש פה שני זקנים בצידון, שאחד נוהג כדברי ב"ה ונותן טעם לדבריו שמעלין בקדש ואין מורידין ואחד נוהג כבית שמאי ונותן טעם לדבריו כנגד פרי החג. נשאיר את זה להשלמות, כי זה ארוך, אבל יש כאן שתי שאלות: האחת, איך הזקן הראשון נוהג כבית שמאי במקום בית הלל, הרי זה אסור. השניה, למה כתוב בגמרא שהזקן הראשון עושה "כבית שמאי" והזקן השני עושה "כדברי בית הלל". נשאיר להשלמות, אבל רק נאמר ווארט – שלא ראיתי בכתבי האריז"ל – שכנראה שני הזקנים זה הלל ושמאי עצמם. לא יודעים מי הזקנים, זה רק מעשה בשם רבה בר בר חנה (יודעים איזה מעשים הוא אוהב לספר). יש מי שמנקד צַידן ובתנ"ך זה צידון. בכל אופן, שני הזקנים זה לא בכדי, זה לא סתם. יש מי שאומר שכל הסיפור מיותר לחלוטין, שלא לומדים ממנו שם דבר, אבל ודאי שזה לא מיותר אם רבב"ח בשם רבי יוחנן דואגים לספר סיפור זה – כנראה שיש דברים בגו.

נאמר עוד ווארט אחד, קצר, שנוכל לומר: רש"י כותב לפי הטעם הראשון, "כנגד ימים הנכנסין" – "העתידים לבוא", ועל "כנגד ימים היוצאין" – "שיצאו כבר, וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין". הרבה אחרונים שואלים למה רש"י צריך להוסיף את "וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין". אף אחד לא אומר את התשובה הפשוטה ביותר (שעומדים בתחלת היום, ובפשטות אי אפשר לומר שהיום שכעת מתחיל כבר יצא, אבל אפשר להגיד שהוא נכנס). שוב, לכאורה ההסבר הכי פשוט הוא זה שעכשיו אמרו, שמדליקים את הנר בין השמשות – עוד יותר בשבת, כמו בשנה זו שיש שתי שבתות, שמדליקים את הנר עוד לפני שקיעת החמה – אז איך אפשר להדליק נר על יום שעוד לא התחיל? אם זה בית שמאי זה מובן, כי אני מדליק לקראת העתיד, אבל אם זה בית הלל זה לא כל כך מובן ולכן רש"י צריך לומר שהיום שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין.

נדייק, המלה שרש"י משתמש בה היא "עומד", ואצל הראשונים – כמו הרד"ק – "עומד" זה שם נרדף ללשון הוה. יש עבר-הוה-עתיד, אבל יש – במיוחד אצל אבולעפיא, שעושה מזה משחק של ע, ע-ע-ע – זה עבר-עומד-עתיד (ואם רוצים הוה זה הולך היה-הוה-יהיה; גם עתה, גם עכשו וגם עומד זה ע; הרד"ק משתמש גם בלשון "בינוני" להוה), וכאן רש"י משתמש ב"עומד".

אם זה שבת אני אפילו לא עומד שם, אבל אם זה שבת כנראה שאני כבר כאן 'עומד שם'. כשאני מדליק לפני השקיעה ביום ששי אני כבר עומד ביום הזה, אבל החידוש הוא שזה נמנה לי עם היוצאים. איזה ווארט יש כאן? יש כמה וכמה אחרונים שמתקשים ומתדיינים בזה באריכות. הפשט לכאורה זה כמו שאמרנו עכשו. אבל יש עדיין דברים בגו – מה ההגיון בזה? כאן יוצא שבית שמאי זה פשוט ובית הלל זה מסובך. אבל אמרנו שדווקא הטעם הזה הוא הטעם של "לשיטתייהו" של בית שמאי ובית הלל, "אזלינן בתר בכח" ו"אזלינן בתר בפועל", לכן זה טעם מאד חשוב (ויש גם נפק"מ להלכה – שיחה של הרבי שלא נכנס אליה עכשיו).

במלים הכי פשוטות, בית הלל מרגיש את ההוה בחלק מהעבר ובית שמאי מרגיש את המתהוה והולך – זה לא היה, אלא הוה שעכשיו מתהוה – כחלק מהעתיד. אצל בית הלל ההוה העומד זה חלק מהעבר, כאילו זה כבר יצא. דרך אגב, אם רוצים לעשות כשניהם לע"ל, "כדין וכדין", יש לנו כמה שיטות איך עושים. אבל יש גם אחרונים שאומרים למה צריך את כל המהדרין מן המהדרין, עם המחלוקת הזו, ואת הסיבוך בין הרמב"ם והתוס' – העצה הפשוטה שכל אחד ידליק כל יום 8 נרות. אז לא יהיו 36 נרות אלא 64 – במקום המשולש של 8 יהיה הרבוע של 8. אם היינו עושים גם כב"ש וגם כב"ה כל יום, יחד, היה צריך להדליק 9 – היום ב"ה מדליקים 5 וב"ש 4, ביום הראשון 8 ו-1 וביום האחרון 1 ו-8. אם שני הזקנים של צידון גרים אחד ליד השני, ויש להם רק חנוכיה אחת, אז אני רואה בחלון שלהם, בפתח שלהם, כל יום 9 נרות. על כל פנים, יוצא שהמחלוקת היסודית היא בנוגע להוה – אם הוא חלק מהעתיד או חלק מהעבר. זו תפיסה חדשה, חשובה מאד. מה שקורה כאן שיש שני הוה, לכן יחד זה 9 נרות ולא 8. אם היו מסכימים על ההוה שניהם יחד תמיד היו 8 נרות, אך היות שהם חלוקים על ההוה זה 9 נרות.

בינוני של תניא זה מי שחי את ההוה, ורואים שעיקר המחלוקת כאן היא על ההוה, על הגדר של עכשו – משיח נאו. אני אומר רק באותיות פורחות, בית שמאי זה הביטוי של הרבי "לחיות עם משיח" עכשיו, שההוה זה כבר חלק מהעתיד. אבל המציאות של עכשיו, שאותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה, וגם הרבי עוד לא אמר שכבר אין יותר סוף הגלות – ואמר שהדור שלנו הוא סוף הגלות ותחלת הגאולה – אז מה זה ההוה? לבית ההלל זה מצב שעדיין שייך לעבר, אנחנו עדיין בגלות, אבל אני חי "להביא לימות המשיח" (ר"ת הלל). זה הבדל דק: שניהם חושבים על משיח, אבל יש אחד שכל מה שפועל בעולם זה "להביא לימות המשיח" (גם הוראה של הרבי), ויש ראש קצת אחר (שבדרך כלל אין הבחנה ביניהם, כנראה אין שיחה שמבחינה), של "לחיות עם משיח", וזה בית שמאי.

יש שיחה שבית שמאי משרש אחר העלם הרע – דין של ע"ז בא"י, אולי נגיע לזה – ואילו בית הלל חי קצת כמו הדין (בדיעבד) של חו"ל, שאי אפשר וממילא לא דורשים ממך לשרש אחר העלם הרע. מי שהעיקר אצלו זה "סור מרע" חייב לשרש גם אחר העלם הרע, ומי שהעיקר אצלו זה "עשה טוב", ועל ידי ה"עשה טוב" ה"סור מרע" יקרה מעצמו, לא מחייב אותך כרגע שבראש מעינותיך יהיה כל הזמן לשרש אחר העלם הרע. מה זה נוגע אצלנו, לחבר'ה כאן? דברנו על גירסא דינקותא. התכוונו גם לכל מיני דברים שהחברים שלנו למדו, ההשקפות שהם גדלו עליהם, ועכשיו מנסים להוציא את זה מהראש ולהחליף בהשקפות אחרות, יותר מתוקנות. אז קודם יש בעיה להוציא גירסא דינקותא, זה לא פשוט, אבל אחר כך השאלה כמה אני צריך לשרש אחר הדעות האלה. בית שמאי הוא פאנאט, שצריך לשרש שלא ישאר שום "שרש פורה רוש ולענה" של הדעות הקודמות, אבל בית הלל יותר מתון וסלחן – ודאי שכל מה שאתה יודע מהרע הגלוי, ע"ז על השטח, צריך להוציא מהמחשבה, אבל איני מצריך אותך לשרש בזמן הזה, כי אנחנו עדיין בהוה ששייך לעבר. אנחנו עוד לא בהוה ששייך לעתיד, שזו עיקר מחלוקת ב"ה וב"ש.

אחד הספרים החדשים שיצאו לאור ב"מבחר שיעורי התבוננות" של ר' עמרם לידא מבאר שבע זה שיעור שהיה לפני כמה שנים על השיטה של ב"ה וב"ש במחלוקותיהם – כאן ובעוד מקומות בש"ס – לפי העקרון של "אזלינן בתר בכח" ו"אזלינן בתר בפועל". הווארט שיצא שם שב"ש, עם כל ה"אזלינן בתר בכח", הכח-הפוטנציאל אצלם זה "העלם שישנו במציאות", שנקרא גם "מקיף קרוב", ואילו בית הלל קשור ל"העלם שאינו במציאות" – מדרגה יותר גבוהה, לכן אי אפשר ללכת אחרי ה"העלם שאינו במציאות" – אך הוא הוא המשתקף ב"בפועל ממש". זה בקיצור, זה נקרא "ארץ קדמה" (דעת ב"ה, וב"ש זה "שמים קדמו"). הדיוק הזה ברש"י אומר את זה הכי יפה שיכול להיות. זה שב"ש פוסקים כנגד הימים הנכנסים, וההוה נכלל בעתיד – ההוה הוא מקיף קרוב. זה כמו שיש ביטוי בחסידות של המשכת מקיפים לתוך פנימי – כל דבר שהתממש במציאות זה שהמשכתי מקיף בתוך פנימי. עתיד זה מוכן ומזומן בכח, עוד לא בכח, זה שעדיין הוא מקיף. אבל יש מקיף קרוב ויש מקיף רחוק. מקיף קרוב זה העלם שישנו במציאות, זה כאן – כבר אפשר לחיות עם משיח, כי משיח נמצא כאן וצריך רק לפקוח את העינים (כמו שהרבי אמר בזמן האחרון). משיח כבר לא העלם שאינו במציאות אלא העלם שישנו במציאות. אם הראש שלך מתוכנת להעלם שישנו במציאות אז ההוה הוא חלק מהעתיד. היום הזה שהולך לקרות עכשיו הוא חלק מכל העתיד. אבל אם יש עדיין העלם שאינו במציאות אז העתיד מחולק מההוה, ההוה זה העלם שישנו במציאות – הרי היום הזה עוד לא נכנס בפועל, ולמה רש"י אומר שזה היום שאני עומד בו? או שזה תחלת הערב או שעוד לא נכנס בכלל (כמו בשבת), אך הוא כבר "העלם שישנו במציאות", לכן אני אומר שזה יום שאני עומד בו. בשביל בית הלל המחר לגמרי זה העלם שאינו במציאות, אני לא יכול לכלול את ההוה, העלם שישנו במציאות, עם העלם שאינו במציאות, שזה המחר. לכן אני חייב לקחת את ההוה שישנו במציאות ולשייך אותו לעבר, לימים היוצאים.

איך אומרים את הווארט הזה בלשון של קבלה? האריז"ל אומר שיש שני מקיפים, מקיף קרוב ומקיף רחוק, וקורה להם בכינויים הפוכים מהחסידות – לקרוב קורא מקיף חוזר ולרחוק מקיף ישר (בחסידות זה בדיוק הפוך, אבל זה לא משנה כרגע). המקיף החוזר של האריז"ל, המקיף הרחוק, מתרחק מהפנימי והמקיף הקרוב, ועולה ונדבק לתחתית העיגולים, ובינו לבין המקיף הקרוב יש את כל העולמות וכל הפרצופים שבאמצע (ואין כאן המקום להסביר). אמרנו כמה פעמים שכמו שהרוגאצ'ובר עשה עם הרמב"ם, לקחת מו"נ ולהכניס להלכה, כך תפקיד דורנו להכניס את האריז"ל להלכה. כאן דוגמה יפה, שלדעת בית הלל המקיף הרחוק מתרחק מהיום שאני עומד בו, קטגוריה בפני עצמו – הוא העלם שאינו במציאות, ולכן איני יכול להדליק בשבילו נר (משהו מוחשי, מציאותי, שאפשר לכל היותר להדליק בשביל העלם שישנו במציאות). אז המקיף הקרוב, היום שאני עומד בו, מתחבר עם הפנימי – עם מה שכבר היה. זה ממש משהו יפהפה בכך שרש"י צריך לכתוב שהיום שאני עומד בו נמנה עם הימים היוצאים לדעת בית הלל. מה שיצא לנו מכל הסיפור הזה, שהרבי מאד רוצה שכבר נגיע לימים בהם נפסוק את ההלכה כבית שמאי, כי אז הכל יהיה במציאות, ואז אפשר לחיות עם משיח ממש, ורק צריך לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא" בפועל ממש, וכבר לא בהעלם שאינו במציאות, מקיף חוזר שמתרחק מהמקיף הקרוב ומהפנימי ממש. אבל, דא עקא, שבינתיים אנחנו פוסקים כבית הלל ב"מהדרין מן המהדרין", אבל כבר צריך להכין את הראש ל"לחיות עם משיח" (ולא רק "להביא לימות עם משיח").

עד כאן החימום, לפני שנגיע לעיקר. לחיים לחיים!

ניגנו "פדה בשלום" (ורקדו), ו"אין כאלהינו" של היהודי הקדוש.

לחיים לחיים, לחיים לאותם שני זקנים בצידון, במיוחד לאותו זקן שעשה כבית שמאי, לחיים לחיים.

אם כבר, אז נאמר: בין האחרונים יש שתי שיטות (כמה אחרונים, שכל אחד אומר אותו דבר בנפרד, בלי לצטט אחרים) לגבי אותו זקן שעשה כבית שמאי. יש שיטה אחת שאומרת שהיות שזה רק הידור, ולא מגוף המצוה, לכן מותר לעשות כבית שמאי – זה משהו אישי. אם זה היה עיקר המצוה היה אסור לעשות כב"ש, אבל זה רק הידור. יש מי שאומר – וגם מדייק את הלשון שעשה "כבית שמאי" לעומת "כדברי בית הלל" – שהזקן שעשה כדברי ב"ש לא ידע שזו דעתם (אם היה יודע היה אסור ללמד), אלא עשה כך מדעתו ונתן טעם לדבריו כנגד פרי החג. הרבה אחרונים אומרים זאת, והדיוק שאחד עשה "כדברי בית הלל" שידע שאלה דבריהם (ושצריך לעשות כדבריהם, לכן לא עשה כבית שמאי, באתכפיא) והשני עשה במודעות טבעית כבית שמאי (הראשון עשה באתכפיא, וגם לא גילה לשני...). זה שתי השיטות שראיתי באחרונים, בזכות מי שהעניק לנו ספר עם כל השיטות האלה. זה שתי השיטות, וכנראה לא מספיק – נשאיר פתוח, צריך עוד תירוץ. מה שכן, בתירוץ הראשון – מי שעושה כבית שמאי זה יותר 'עצמי' אצלו, יותר נכנס אצלו כעצמי (אולי נסביר יותר בהמשך).

ה. נשיאת ההפכים בחנוכה – צירוף טעמים חלוקים

העיקר זה ווארט יפה מאד שראיתי במכתבים הראשונים שהרבי כתב לפני הנשיאות (אג"ק ח"א אגרות נ, פא ו-קיב), בתש"ג, כשרק הגיע לאמריקה והיה המזכיר של השווער שלו (מזכיר של מחנה ישראל והמל"ח – ניהל את כל המבצעים של הרבי הקודם – וגם היה מקבל כל מיני שאלות מכל מיני רבנים בעולם). היה רב אחד, שהוא מכנה אותו הרה"ג (מישהו מאד מפולפל בנגלה), ששאל אותו שאלה. זו שאלה מאד חמורה, ויש רק איזה אחרון אחד שראיתי שמזכיר את זה בדרך אגב. במסכת סופרים כתוב על דעת בית הלל, שבית הלל סוברים שמעלים בקדש ולא מורידין – כעין הימים היוצאים. הגר"א מתקן את הלשון, כדרכו, ל"וכעין הימים היוצאים". אבל גם לפי התיקון של הגר"א זה עדיין קשה, חוץ מזה שיותר קשה לא לפי התיקון, ומן הסתם צריך לפרש לא לפי התיקון (כי זה המקור), אבל גם לפי התיקון הקושיא עומדת במקומה. בגמרא שלנו זה שני טעמים שכתוב בהם "פליגי ביה תרי אמוראי" – מחלוקת אמוראים בין ר' יוסי בר אבין לר' יוסי בר זבידא – וכאן כתוב בפירוש שניהם יחד, "מעלין בקדש ואין מורידין כעין הימים היוצאין" (מסכת סופרים פ"כ מ"ה). ככה הרב שאל את הרבי, איך יסביר את דברי מסכת סופרים. גם מי שמזכיר את זה – אחד שהובא בספר שקבלנו – לא מסביר את זה, אלא סתם אומר שכך כתוב, זה לא קושיא חזקה מדי אצלו ולא מתרץ את זה. חשבתי מחשבה אחת, שה"פליגי" בנוגע לב"ש ולא בנוגע לב"ה.

בכל אופן, הרבי כותב לאותו רב (אגרת נ) שבכמה מקומות בחז"ל מצאנו שמצרפים טעמים. הרבי לא אומר, אבל כנראה שיש ענין בחנוכה לצרף טעמים. עכ"פ, 'לא נורא' לצרף טעמים יחד. אם כי כל האחרונים למעשה כמעט לא מוצאים נפק"מ בין הטעמים (הרבי כותב שבהשקפה ראשונה אין נפק"מ, רק אחרי ששוברים את הראש – חג של סברא, לשבור את הראש – מוצאים נפק"מ). אם אין נפק"מ ודאי לא נורא לצרף טעמים, רק השאלה למה כתוב בגמרא "פליגי" – מחלוקת מה העיקר, מה הראש. בשביל להוכיח שלא נוראה שמצרפים שני טעמים יחד הרבי מביא שלש דוגמאות, שתים מהן בגמרא ברכות, עמ' אחרי עמ', שכתוב פעמיים "הלכך נמרינהו לתרוויהו". אחד אומר נוסח אחד של ברכה והשני נוסח אחר, ורב פפא – נזכור אותו לטובה – אומר "הלכך נימרינהו לתרוויהו".

דוגמה ראשונה בברכת הקשת, שאחד אומר שאומרים "זוכר הברית" והשני אומר שאומרים "נאמן בבריתו וקים במאמרו", ובא רב פפא ואומר "הלכך נימרינהו לתרוויהו". יש רק מחלוקת בין הגר"א לבינינו (הרוב), אם צריך לשים ו באמצע או לא. הגר"א (ועוד הרבה כמוהו, הוא האחרון שאומר) אומר שצריך לומר "זוכר הברית נאמן בבריתו וקים במאמרו", אבל אנחנו פוסקים כרוב הראשונים שצריך לומר "זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו". זה הלכה למעשה, כמו שכתוב ב"היום יום" ש"נהגינן לברך ברכת הקשת" (לא כאנשים שמערערים על זה), וכך הנוסח שלנו – "זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו", אליבא דרב פפא שאומר "הלכך נימרינהו לתרוויהו". הדוגמה השניה זה בהודאת הגשמים. נשים לב ששתי הדוגמאות שייכות לתקופה של חנוכה (את זה הרבי לא כותב), וכמובן שייכות זו לזו – קשת באה אחרי הגשם.

יש ביאור הלכה ששואל ומשאיר בצ"ע אם צריך לראות קשת שלמה או מספיק לראות חתיכה של קשת, כשלא רואים צורת קשת. משהו יפה מאד ששייך ל"אור וצבע". חקירה, שואל האם בשביל ברכת הקשת צריך לראות צורת קשת – דבר שמתאים לחדש כסלו, שמזלו קשת – או שמספיק אם אתה רואה בין העננים חתיכה של קשת, בלי כל צורת הקשת. היות שהוא הראשון ששאל את זה, וגם משאיר את זה בצ"ע, סימן שזה שאלה של מתנגד – אצל חסידים אין כזו שאלה. מה חסידים היו אומרים? השאלה ממה מתפעלים. בנוסח הברכה לא כתובה המלה קשת. בדרך כלל כשמברכים על משהו שיש לו שם, מזכירים את החפצא בתוך הברכה (בורא מיני מזונות, בורא פרי הגפן). "שכחו וגבורתו מלא עולם" זו ברכה על כמה תופעות, סימן שהחפצא זה הגבורה ולא התופעה, אבל כאן ברכה רק על תופעה אחת. אני אומר או "זוכר הברית" או "נאמן בבריתו וקים במאמרו" – אז קודם כל אני צריך לזכור ממה שאני רואה את הברית. קודם כל, זכרון והתפעלות שה' כרת ברית עם האנושות. בשביל זה צריך לראות צורת קשת, או מספיקה חתיכת קשת? לדעתי פשיטא שלא צריך לראות את כל הקשת, אין פה בכלל שאלה. יותר – וזה קשור ל"אור וצבע" שכותבים כעת – עיקר ההתפעלות זה מגווני הקשת, ולא מצורת הקשת. כנראה שהצורה משהו עיקרי בקשת, לכן זה השם, אבל התפעלות חסידית היא על גווני הקשת. עוד פעם, לכאורה עיקר ההתפעלות זה מהגוונים. היה שיעור על "יפה תאר ויפה מראה" – "יפה תאר" זה צורת הקשת ו"יפה מראה" זה גווני הקשת. היות שנתנו לזה אסמכתא אפשר לסבור גם צורת הקשת, זה ה"תאר" שלה, אבל גווני הקשת זה ה"מראה" שלה. בפשט, ברגע שאני רואה שיש קשת ויש ברית אני מברך. עוד יותר, היות שלא צריך לשהות – אסור להסתכל יותר מדי על הקשת, רק מבט חולף (זה כתוב בהלכה וגם בסידור) – אז במבט הכי חולף מה אני רואה, את הצורה או את הגוונים? ברגע כמימרא לכאורה אני רואה את הגוונים יותר מאשר את הצורה. גם ב"יפה תאר", כדי לתפוס את כל התאר, אני צריך קצת לשהות. אבל אם אני רואה אדם מהודר, "מהדרין", עם אור בפנים – יפה מראה, לא יפה תאר – זה רגע כמימרא, זה אור. בכל אופן, כל זה לגמרי דרך אגב.

רב פפא אומר "הלכך נימרינהו לתרוויהו" וכך הלכה. הדוגמה השניה בעמ' הבא, ברכת הודאת הגשמים, שכתוב בשו"ע – הרמ"א כתוב – שהיות שבארצותינו, באירופה, יש גשמים תדירים, לכן לא נוהגים לברך את הברכה. ברכה שכתובה בשו"ע, ואיני יודע אם מישהו היום מברך בארץ. בברכת הודאת הגשמים אחד אומר "ברוך אל ההודאות" והשני "ברוך רוב ההודאות", ולכן רב פפא אומר "הלכך נימרינהו לתרווהיו – ברוך אל רוב ההודאות". כאן זה משונה לי, ולא ראיתי מי ששואל, שלא מצלצל לחבר את שניהם. אלה שתי דוגמאות שהרבי מביא, שתיהן של רב פפא (הרבי לא מציין כענין של רב פפא, אם יש עוד – זה עוד יותר טוב). יש ראיה מאד נפוצה בחסידות, על הפסוק "ושמתי כדכד שמשותיך", ש"חד אמר שהם וחד אמר ישפה", זו דוגמה שכתוב בה "פליגי ביה" (או שני מלאכים בשמים, גבריאל ומיכאל, או שני אמוראים, יהודה וחזקיה בני רבי חייא), ממה תהיה עשויה חומת ירושלים לעתיד לבא, ואז הקדוש ברוך הוא (במקום רב פפא) אומר "להוי כדין וכדין". רש"י כותב שבחומה יהיה גם שהם וגם ישפה, יהיה ביחד. כמובן שזה דרוש על המלה "כדכד".

אם כן, כך הרבי אומר, שאם יש את הדוגמאות האלה בש"ס לא נורא שבמסכת סופרים יהיה כתוב שהטעם של בית הלל בחנוכה כולל אותם יחד – "מעלין בקדש כעין ימים היוצאים". זה דוגמה יפה, אותו רב היה ת"ח, ולא חייב לקבל כל מה שהרבי אומר – בעיקר שזה אברך צעיר שכתב לו – וכנראה כתב שהישוב הזה לא מתקבל על דעתי בכלל, בגלל שכל פעם שמצרפים יש איזה טעם ונימוק לצירוף, וכאן זה סתם מחלוקת ואין שום סבה ושום רווח שאני מרויח כשאני מצרף אותם יחד. כך בערך כתב לרבי, והרבי צריך לכתוב חזרה (אגרת פא). מה שמענין בהתכתבות, הוא שאל הרבה שאלות והרבי ענה הרבה תירוצים, ובענין הזה רבי מתרץ את עצמו – לא חוזר בו, אלא להיפך, מחזק את מה שהוא כתב. בשאלה אחרת שאותו רב שאל אותו, והרבי כתב לו משהו, ובמכתב השני – פעם יחידה שראיתי כזה דבר אצל הרבי – כותב שמה שכתבתי לך פעם קודמת "טעות היא בידי" והאמת הפוכה (לא משנה כעת הענין). כלומר, הרבי לא חייב להתנצח פה, אדרבה, אבל במקרה הזה הרבי כותב בפירוש להצדיק את דבריו, ואומר שגם פה יש הרבה טעם – משתמש במליצה "שערי נימוקים לא ננעלו" – ואפשר למצוא הרבה נימוקים על פי הלכה לרווח בצירוף הטעמים. הרבי מביא ארבע דוגמאות על פי הלכה מה מרויחה מסכת סופרים מצירוף הטעמים (אכ"מ, אבל זה מאד יפה כי אפשר לעשות מהטעמים י-ה-ו-ה – זה להשלמות).

אמרנו שמיסודות דרך הלימוד שלנו – אני אומר את זה כאן, בחיק תלמידי הישיבה – שבכל דבר יחודי, אם רואים תופעה בדין אחד זה לא סתם, אלא כנראה משהו מהותי. הרבי מביא בסה"כ שלש דוגמאות, "הלכך נימרינהו לתרוויהו" ו"כדין וכדין", שלוקחים משהו שהוא מחלוקת ויש מגמה לצרף בחדא מחתא. סימן שכנראה יש משהו מהותי ביחס לחג הזה, שבכלל זה הראש שלו – לקחת שני טעמים ולצרף אותם יחד. בכל הש"ס, בכל החגים ובכל ימות השנה, אין כזה ראש. איך אני יודע את זה? כי "פך שמן טהור" זה נשיאת הפכים.

זה שמחברים בין יג לשונות של אור של הברכה ל-ח לשונות יפי של הנרות, באמצעות השמש, שזה שמשון הגבור, ו-ח הנרות (כמו שנסביר יותר, אולי, עוד יומיים) הם כנגד ח מלכי התהו שעכשיו צריך להחליף אותם עם ח מלכי ישראל אחר כך, משאול עד יהושפט, ומי שהיה שופט לפני ה-ח מלכים הוא שמשון – הוא ה-יג בשושלת הקבלה, שמקבל מ-יג כולל הקב"ה, לכן הוא לוקח מ-יג תיבות הברכה וממשיך ל-ח לשונות יפי של הנרות, את כל זה אני אומר רק בכללות. נר חנוכה הוא לא כמו נר המקדש, שמדליקים מבעוד יום, אלא משתשקע החמה עד הלילה. כל הענין של חנוכה זה הדלקה בין השמשות, שמש קטן, לחבר יום ולילה – שמשון המחבר ימין ושמאל ("אחד מימינו ואחד משמאלו"). חנוכה זה נשיאת הפכים. מי אומר את הווארט הזה? כל שנה אומרים בשם השפ"א שחנוכה זה החג בו התחדש "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – לכן זה חג של ב"ש וב"ה. זו מלחמת היונים, שבהגיון שלהם לא יכול להיות שני הפכים בנושא אחד, והתורה שלנו זה שני הפכים בנושא אחד – זה עצם מהות החג. פורים זה למעלה מהשכל, עד דלא ידע, וחנוכה זה שני הפכים בתוך השכל, כמו שהרבי מסביר ב"ואתה תצוה" – שיש את היחידה כמו שלמעלה מכחות הנפש, זה פורים, אבל יש את היחידה של הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות, ואז היא חודרת דווקא לתוך הכחות הגלויים של הנפש, החל מהשכל, וזה חנוכה. שוב, כל הענין של חנוכה זה נשיאת הפכים, וזה לקחת שני טעמים שדווקא כתוב עליהם "פליגי בה תרי אמוראי", ובמסכת סופרים זה בחדא מחתא. זה מתאים לרוח של חנוכה, הוא הוא הרוח של חנוכה. זה היה הרבה מאד בקצר-קצר, וצריך להרחיב את זה מאד. זה הקדמה.

ו. "זרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי" – החזרה לתורשה האמהית

מהדבר הזה, באותה סדרת מכתבים בין הרבי לאותו רב, הוא כותב ככה (אגרת קיב): כתוב לפני כמה פרשיות, על "ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים" – שהגר לקחה לישמעאל אשה מארץ מצרים אחר שאברהם גרש אותם מביתו בפקודת שרה הגדולה ממנו בנביאות, "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (שרה הכניסה בו עין הרע, חי בנס, ובסוף לקחה לו אשה מארץ מצרים) – מביא רש"י מדרש "זרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי". הרבי אומר שיש הרבה פירושים למאמר זה, והכי מתקבל על הדעת של המהרז"ו. בכל מטה יש צד עב, שהיה מושרש בארץ, וצד דק יותר – ואם זורקים את המקל באויר הוא יפול על הצד העב שלו, שקודם היה מושרש בארץ (אף שכעת לא מחובר לקרקע).

הרבי אומר, כותב לרב הזה אחרי כל הפלפולים שמתכתב איתו (ורואים שהוא אדם ממש גדול בתורה, והוא גם חסיד חב"ד – הרח"ד גינזבורג, רב בוואקאווער – כך משתמע), וזה עיקר השיעור שלנו הערב – גם "המעשה הוא העיקר" – שכתוב בתניא שבימי התנאים והאמוראים הגדולים עיקר הבירור והתיקון של העולם היה על ידי התורה, אבל היום או שזה על ידי התפלה או על ידי גמילות חסדים, לכן אחרי כל הפלפולים היפים שלנו היום העיקר זה להחזיר יהודים בתשובה, זו עיקר העבודה שלנו היום. מענין שאחרי שהוא כתב לו את זה אין יותר התכתבות בין שני הרבנים הגדולים והחשובים האלה, ואני רוצה לחקור קצת למה אין. או ששניהם התמסרו לעבודה של החזרה בתשובה, ועזבו את הפלפולים, או שיש סיבה אחרת, בכל אופן זו המציאות. מענין שמה שהרבי כתב לו בקיצור בשנת תש"ג, שבע שנים לפני הנשיאות, יש שיחות ארוכות עשרות שנים לאחר מכן – בעיקר על הנפק"מ בין שני הטעמים בין מחלוקת ב"ש לב"ה, כלומר שהתכתבות זו פעלה מאד חזק אצל הרבי.

הוא אומר – איך צריכה להיות עבודה של החזרה בתשובה בדור שלנו? לומדים ממאחז"ל "זרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי". מזה לומדים שני דברים, שבשני יש שלשה שלבים (תוכן זה מופיע גם באגרת סמוכה – אגרת קי).

הכלל הראשון: גם כשאתה רואה יהודי כרות ויבש, עדיין יש שרש שאפשר לעורר אותו. זה הפשט הכי פשוט, שיש פה חוטרא, שנכרת מהעץ לגמרי, והוא יבש לגמרי – כלומר שאין בו שום לחלוחית של חיים, וכאן הכוונה חיים יהודיים – ואף על פי כן "אז ניטא קיין פארפאלן" ואין שום יאוש, אפשר להחיות את היהודי הזה, שיחזור לשרש. זה דבר אחד, פשוט, אבל מה שמענין זה הדבר השני. הוא אומר שהמטה הזה, כרות ויבש (יבש זה גרוע ביותר, כמו מת, כתוב "ונהר יחרב" בחורבן בית ראשון "ויבש" בחורבן בית שני – הגלות שלנו), אך עדין לא אבדה תקוותנו, יש לו שרש ואפשר לעורר אותו. ככה צריך להסתכל על כל יהודי.

אבל איך מעוררים אותו? זה הדבר השני. הוא אומר שבשביל לעורר את השרש צריך סיוע. אתה, הרב הגדול, צריך להיות כאן המסייע. הסיוע לאותו אחד כרות ויבש לחזור לשרשים שלו הוא בשלשה שלבים. בלשונו של הרבי: שלב ראשון – "מפריעין מנוחתו" (זה דוגמה די חד-פעמית באג"ק, שהרבי מדבר על הפרעה רצויה כחלק מתהליך חיובי) . שלב שני – "להגביהו מן הארץ". שלב שלישי – "לזרקו באויר". ואז יובטח שהוא יפול על השרש שלו, הטבע הראשון. זה הווארט שרצינו לדבר הלילה, ולנסות לתרגם את זה הלכה למעשה, עד כמה שנצליח.

לפני שנפרש את זה נאמר "מאין באת" – את כל המאמר הזה של "זרוק חוטרא וכו'" רש"י מביא בפשש"מ רק בפעם הראשונה שחז"ל מביאים, על "ותקח לו אשה מארץ מצרים" (אותה ארץ מצרים עליה כתוב "ויוסף הורד מצרימה"), אבל במדרש חז"ל זה מופיע שלש פעמים, ביחס לשלשה מקרים שונים (ובשני האחרים רש"י לא מביא זאת):

בפעם השניה זה כתוב על יוסף הצדיק, בפסוק שדברנו עליו בהתוועדות הקודמת – "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה", "זרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי" (אותו מדרש רבה). הוא זרוק בגלות, "ויוסף הורד מצרימה", בתנאים לא תנאים, ודווקא שם מתגלה היפי של רחל אמנו. ה"עיקריה" זה "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". המדרש אומר שלכאורה היה צריך לומר שיוסף היה יפה תאר ויפה מראה בתחלת הסיפור, "בן שבע עשרה שנה", ולמה מחכים לכאן? רש"י מתרץ שמחכים כדי להסמיך ל"ותשא אשת אדוניו את עיניה" – שהוא יפה תאר, מסלסל בשערו, בעוד אביו מתאבל, אז "אני מגרה בך את הדוב" כמו שדברנו. אבל המדרש אומר שכותבים את זה כאן בשביל ללמוד את הכלל של "זרוק וכו'", שדווקא כאן, כשהוא זרוק בגלות במצרים, מתעורר היפי שלו שבא מרחל אמנו.

הפעם השלישית זה כבר לא בחומש בראשית אלא בסוף חומש במדבר – "ויחל העם לזנות אל בנות מואב". כאן המדרש אומר את זה בלשון הקדש – "זרוק מטה לאויר לעיקרו נופל" (את זה חשוב לדעת בשביל לעשות גימטריא, שאם המדרש אומר בלשה"ק כנראה מזה כדאי לעשות גימטריא, אם כי בהחלט אפשר לעשות גם מהלשון הרגיל בארמית – יש בזה גם כמה גרסאות, אם "עיקרא" או "עיקריה", אבל כאן לשון מאד נקיה של המדרש). הקושיה היא למה כתוב "בנות מואב", הרי היו שם גם בנות מדין ולפי המדרש גם בנות עמון, ולמה הפסוק בוחר רק לציין את "בנות מואב"? על זה חז"ל אומרים "זרוק מטה לאויר לעיקרו נופל" – שלמדו את זה מהסבתא רבא שלהן, מהאמא של מואב שזינתה בפרהסיא וגם העיזה פנים לפרסם את הזנות שלה עם אביה, בזה שקראה לבנה "מואב" (מאבא). אז כאן בנות מואב הולכות בדרך הסבתא-רבא, ועל זה כתוב "זרוק מטה לאויר לעיקרו נופל". לא ראיתי מפרש שמסביר בדיוק את הכוונה, כי בשתי הפעמים הראשונות רואים מצב שאדם היה זרוק במקום זר ודווקא שם נפל על שרשו, אבל כאן הסיפור לא דומה – הוא בערבות מואב, במקום שלהן. קודם חשבתי שאולי זה "זרוק" פסיכולוגי, מפחד בני ישראל. אפשר להוסיף ממד – הכל זה עצת בלעם כאן, בהחלט לא פעלו מתוך מנוחה אלא מישהו הפריע למנוחה (השלב הראשון אצל הרבי). גם מישהו קצת הרים אותן מהארץ, כי לא זנו בארצן אלא הלכו למחנה ישראל – גם פיזית קצת נזרקו ממקומן. אבל אחר כך חשבתי שהחידוש של הפעם השלישית היא שנזרקו בזמן. החידוש כאן הוא שזה קורה גם אחרי הרבה דורות. בשתי הדוגמאות הראשונות זה חזרה דור אחד. אצל הגר כתוב "ותתע" – דבר ראשון חזרה לעבודה זרה שלה, לגילולי אביה (על זה לא כתוב "זרוק וכו'"). אחר כך השיאה את בנה לאשה ממצרים.

נשים לב שיש מכנה משותף שבכל ה"זרוק וכו'" הכל מתקשר לאישות באיזה אופן, וגם מתקשר לאמא. תיכף נסביר את זה קצת. לכן לגבי בנות מואב לכאורה החידוש הוא שזה גם זריקה בזמן. כמו שאנחנו מדברים כל פעם, יוסף אוהב להסביר דברים לפי ממד הזמן. אצל בנות מדין ה"זרוק מטה לאויר לעיקרו נופל" זה ללכת בדרך האמא, אצל "ויוסף היה יפה תאר ויפה מראה" זה גם כמו האמא, ואצל הגר הפשט הוא לא שישמעאל עושה כמו הגר אלא שהיא לוקחת לו (והוא ודאי מסכים בלב שלם) אשה מארץ מצרים – זו גם פעולה של אמא, וודאי כשהתחתן זה הזדהות עם אמא, וגם עבורה מצרים זה לאו דווקא "בית אביה" אלא ה"מולדת" שלה, ומולדת זה בחינת אמא (אצל אברהם יש "מולדתך" ויש "בית אביך" – שני דברים שונים – ומולדת זה בחינת אמא).

נחזור לרבי: הרבי רוצה לבנות כלל גדול לדורנו מ"זרוק חוטרא", איך להחזיר את היהודים הכי רחוקים – שנכרתו ויבשו לגמרי – בתשובה. הוא לא מביא את כל הדוגמאות, אבל לוקח כלל שמופיע שלש פעמים – הגר וישמעאל, יוסף, בנות מואב. זה צדיק גמור אחד בין שני רשעים, רק שישמעאל בסוף ימיו עשה תשובה – תשובה זה כמו בינוני של תניא (ישמעאל המקורי שעשה תשובה), שכתוב שהבינוני לעומת צדיק זה בע"ת לעומת צדיק. יוסף צדיק גמור, עמד בנסיון כמו שנסביר, ובנות מואב רשע גמור. בכל אופן, על פי פשט יש כאן צדיק גמור בין שני גוים, רשעים גמורים, והכל אותו לימוד.

מה הדבר הראשון שנלמד מזה? בתלת זימני הוה חזקה שלחזור לשרש זה לחזור לתורשה של האמא, לא של האבא. אני הולך למישהו בממשלה ורוצה להחזיר אותו בתשובה, אז מה צריך לומר? אתה יודע שסבא שלך היה רב גדול ברוסיה או בתימן? זה יזיז לו משהו, אם יזכור את זה? לא יזיז לו שום דבר. אבל אם אומר לו – אתה יודע שסבתא שלך הדליקה נרות שבת? זה קצת יותר יזיז לו. צריך להפריע מנוחתו ולהגביה מהארץ ולזרוק באויר, אבל אם מצליחים – בסוף שיפול על השרש זה ליפול על אמא שלו, לא על אבא שלו. זה דבר חשוב מאד. זה גם הסבר יפהפה שהיחוס היהודי הוא אחרי האם ולא אחרי האב. אם לפול על השרש שלך זה לפול על היהדות שלך – מי עשה אותך יהודי בכלל? האמא, לא האבא. מכאן גם נלמד שעצם המלה "עיקר" – "עיקריה" ו"עיקרו" בארמית ובלשה"ק – שייך לאמא, כמו "עקרת הבית". עיקר אותיות רקיע, ובקבלה רקיע זה בינה – אמא. העיקר זה האמא, האבא הוא אולי השרש, אבל ליפול על העיקר זה ליפול על האמא. זה שנופלים על העיקר, על האמא, הכוונה שיש גנים.

אפשר ללמוד מזה, כשיעבדו על תורת הגנטיקה, שהיום חוקרים אם יש גם גנים של מדות. הכי גנטי, שזה דבר פשוט – אנו יודעים שיעקב אבינו היה גדול הגנטיקה, במה שעשה עם המקלות – זה גנים של "יפה תאר ויפה מראה", בזה כל מי שמאמין בגנטיקה יודה. אבל זה שגנטיקה היא גם במדות, כמו בנות מואב, שאם סבתא רבא היתה זונה גם היא נולדה להיות זונה, או כמו לגבי הגר וישמעאל, שאם האמא היא מצרית יש נטיה גנטית להמשך אחר אשה מארץ מצרים ולהתחתן איתה – לחזור למולדת, לשרש של האמא – זה נתון לדיון. בכלל בתורת הגנטיקה יש כעת דבר שצריך לברר, שאולי גנים עוברים יותר מאמא מאשר מאבא? אף אחד לא יאמר את זה, זה חידוש מופלא, אבל זה נושא לחקירה. אולי גנים של הנהגה, של דפוסי התנהגות, עוברים בעיקר מהאמא – אפשר לחקור. אם כי כאן זה גם "יפה תאר ויפה מראה" – אולי גנים של יפי עוברים בעיקר מהאמא. יש כמה דוגמאות בתורה שהבן דומה לאבא ("אברהם הוליד את יצחק"), אבל זה בדרך נס (אומרים שבהחלט יש במדע תופעה של תורשה מהאמא).

נאמר עוד משהו: לכאורה מה שהכי נוגע לנו זה יוסף, שהוא כאן היהודי בין שני הגוים. אם אנחנו רוצים צריך ללמוד מיוסף, אם כי שהרבי לומד את הדרך לקחת מישהו כרות ויבש וכו' זה לא כל כך מתאים ליוסף, שאף פעם לא היה כרות ויבש – "ראה פניך לא פללתי" שנשארת כל הזמן צדיק יסוד עולם, עמדת בנסיון.

נאמר כלל גדול מאד לגבי אמא ואבא: "'ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה' – זרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי", העיקר זה "ורחל היתה אשת יפת תאר ויפת מראה". בזכות זה "ותשא אשת אדוניו את עיניה וגו'". לכאורה תורשה דומה לענין של "אבא מזכה ברא", דברים שהאבא מזכה את הבן, אבל מה האמא מזכה את הבן? כתוב שכל מה שלבן (פשוט) הבן מקבל מהאבא וכל מה שאדום (צבעוני) הוא מקבל מהאמא, אבל אין ביטוי של מה שהאמא מזכה את הבן. נאמר משהו חשוב מאד: כל הצדיקים עמדו בנסיונות, זה חלק מהענין של יהודי, החל מהיהודי הראשון. אסור לבקש נסיונות, ורק יש כמה צדיקים שבקשו נסיונות – בדרך כלל לא עמדו בהם (לפעמים כן, אבל דוד המלך שאמר "בחנני נא ונסני" לא עמד בנסיון). סימן שבשביל צדיק, "ועמך כלם צדיקים", זה שה' יתן לך נסיון – שזה קשה, ובזכות זה צדיק זוכה לדרגת בעל תשובה (שבלי עבודת הנסיונות "אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם") – זה זכות. לקבל נסיון זה זכות. אם אני לא צריך אותך בכלל, לא מחשיב אותך, לא רוצה שתדלג דילוג הערך (דילוג קוונטי) באור הנשמה שלך, אז תשאר כל החיים רגוע במנוחה (כמו גוי). להעמיד אדם בנסיון זה זכות, רק השאלה אם תעמוד בנסיון.

מי מעמיד אותך בנסיון ומי עוזר לך לעמוד בו? אבא ואמא. האמא מזכה אותך בנסיון ואם תזכה האבא יעזור לך לעמוד בנסיון. זה מה שיוצא מהמדרשים כאן. רחל זכתה את יוסף בנסיון – היה יפה תאר ויפה מראה כמותה, ובזכות זה זכה לנסיון, "ותשא אשת פוטיפר את עיניה". בזכות יעקב עמד בנסיון – "דמות דיוקנו של אביו נראתה לו". למה זה ככה? כי אמא זה בחירה ואבא זה ידיעה. יש בחירה חפשית ויש מה שה' יודע את הכל. זה שאני מזכה אותך בנסיון הכוונה שאני מזכה אותך בבחירה חפשית, זה מצד אמא, זה היסוד של הרמב"ם שהוא משרש אמא כידוע. אבל האבא, יעקב, אם אתה תזכה אליו – הוא יזכה אותך בידיעה, "יודע הוי' ימי תמימים" וימי צדיקים, הידיעה ש"ועמך כלם צדיקים", ידיעה שתעמוד בנסיון ולא תפול. כמובן אפשר לומר שאולי יש ידיעה הפוכה, שאני יודע שכן תיפול – זה גם בא מהאבא. האבא קובע אם תפול או לא, כי יודע מראש מה יהיה. האמא לא יודעת מראש מה יהיה, לכן היא רק מזכה אותך בנסיון מתוך תקוה שתעמוד בו. יוצא שמה שאנחנו יהודים זה מכח אמא – להיות עם בחירה, עם הזכות לקבל נסיונות בחיים. מה זה הנסיונות שלנו? שהגוים שונאים אותנו, אם אנחנו מוצלחים, אם אנחנו יהודים כמו שצריך להיות. ככל שאתה יהודי אתה זוכה ליותר נסיונות בעולם הזה, ומי עושה את זה? אמא. יהודה למשל לא עמד בנסיון, לכאורה. זה הסיפור הסמוך. למה? בגלל שיעקב לא בא לעזור לו, למה? כי גרם לו צער. איך הוא יכול לעזור לו, הרי הוא מכר את יוסף וכל החיים שלו יעקב יושב שבעה בגלל יהודה, אז יבוא לעזור לו? יהודה ירד מאת אחיו בגלל הסיפור הזה, הכל משתלשל מזה, אז יזכה שאביו יבוא לעזור לו? ודאי לא יזכה. יש הרבה רבדים אצל יעקב, יש גם שיודע שצריכים לצאת מזה פרץ וזרח. בכל אופן, מה שעכשיו אמרנו זה כלל גדול מן התורה.

איך אני יודע שאמא שלי היא זו שמזכה אותי בנסיונות, במיוחד כמו הנסיון של יוסף? אמרנו שדוד בקש נסיון ולא עמד בו, והוא כותב "בחטא יחמתני אמי". דוד המלך מייחס את הנפילה שלו לאמא שלו. למה אבא שלו לא בא לעזרו (כמו אצל יהודה, שדוד הוא צאצא שלו)? ישי מת בסוף כי דוד שלח אותו למות (שלא בידיעתו) – אז עכשיו יעזור לו לעמוד בנסיון?! מי הכי עמד בנסיונות? אברהם, שה' נסה אותו בעשרה נסיונות. הוא היה זקוק לעזרה של אבא שלו? בזכות זה הוא יהודי, וכולנו יהודים רק בזכות הנסיונות של אברהם אבינו. אמא של אברהם היא אמתלאי בת כרנבו, על אברהם כתוב "מי יתן טהור מטמא – אברהם מתרח", אבל אמא שלו טהורה (אצל המן אמתלאי בת עורבתי, היוצא מן הטמא טמא, ואצל אברהם אמתלאי בת כרנבו – כבש – היוצא מן הטהור טהור). אמא שלו, עם צד הטהרה בה, זכתה אותו בנסיונות. מי עזר לו לעמוד בנסיון? הרי מתרח הוא התנתק, אז אפשר לומר שהעמידה בנסיונות זה התעצמות שלו, אבל גם אפשר לומר שזה אבינו שבשמים (שהכירו בגיל שלש), אבל זה קשור גם לשתי כליותיו שנבעו ועזרו לו להתעצם עם דבר ה'.

אבל יש מדרש פליאה קצת, מדרש תהלים, ש-יג אנשים נולדו מהולים (בתנחומא כתובים רק שבעה, אבל יג כמובן מתאים ל-יג בריתות שנכרתו על המילה, יג מדות הרחמים), ואחד מהם למרבית הפלא זה תרח. כתוב "וימת תרח בחרן" עם ן הפוכה, "עד כאן חרון אף של מקום", אבל אברהם גם שולח לחרן לשאת אשה – כי השרש של הגנים היהודיים הוא בתרח. אף על פי שזה טמא וצריך להתנתק ממנו, בכל אופן יש משהו גנטי של עם ישראל שקשור לתרח דווקא. איך מדרש תהלים לומד שתרח נולד מהול? כתוב שכל אחד שנכפל שמו נולד מהול. זה מדרש פליאה, ששמו של אברהם נכפל ולא נולד מהול. כתוב שם שכתוב "תרח תרח", יש פסוק כזה? "ואלה תולדות תרח תרח הוליד את אברם". כל הגנטיקה זה שיש גנים סמויים, אז יש איזה גן סמוי בתרח שבכל אופן אני יכול לומר שמצד אחד זה טמא שצריך להתנתק ממנו ומצד שני יש אצלו איזה גן סמוי, ובכל אופן בא לעזור לאברהם מכח האבא שיודע את הכל. מכאן גם אפשר להבין – כמו שהרבי תמיד מסביר – שעיקר החינוך בבית זה מהאמא (בחיים היום-יומיים, בהם דרושה בחירה חפשית).

ז. ג' שלבי "זרוק חוטרא" – הפרעת המנוחה, הגבהה מהארץ, זריקה באויר – בדורנו

אחרי כל זה מגיעים לעיקר, מה הם שלשת השלבים – להפריע למנוחתו, להגביהו מהארץ, לזרקו באויר. אז יש חזקה – ג"פ בחז"ל – שנופל על שרשו (ורק הסברנו שהכוונה ליפול על האמא, ואם זה קשור לאיזה נסיון – הנסיון העיקרי הוא בענין הברית, זה האישות של ישמעאל וזה העמידה בנסיון של יוסף וזה בנות מואב אצל פינחס, הכל אותו מכנה משותף, וזה גם הפשט של "בחטא יחמתני אמי" ומה שיהודה לא עמד בנסיון ודוד לא עמד בנסיון, הכל אותו ענין).

מה נקרא היום שלשת השלבים? עכשיו אני רוצה השתתפות של הצבור הקדוש (מי שנשאר). עכשיו אנחנו רוצים להחזיר בתשובה את כל מי שיושב בכנסת, שיפול על השרש שלו, אף על פי שהוא נכרת ויבש. אז דבר ראשון להפריע את מנוחתם, כך אומר הרבי. איך עושים את זה? זה גם המשך של מה שדברנו פעם קודמת, שעיקר האויב שלנו זה לא הערבי, אבל אם עושים פעולות בשטח – צריך להיות בראש של כל בחור שיוצא מכאן, לכל גירסא דינקותא, שעיקר המגמה זה רק להחזיר את עם ישראל וככה להביא לימות המשיח. בשביל השלב הראשון של "זרוק חוטרא" צריך להפריע למנוחתם. אם עושים פעולה בשטח שזה מפריע למנוחה של מישהו, אז הערבי הוא רק אמצעי כאן. אם יש הצדקה, זה רק בשביל שכולי האי ואולי זה יפריע למנוחת מישהו. [יש כאלה שזה מפריע להם, ויש כאלה שלהיפך – רק מחזק אצלם את ההפרדה בינם לבינינו]. בזה אני בדיוק רוצה שנדון כעת. הרבי אומר שצריך סיוע למי שרוצה לחזור בתשובה. יכול להיות שה' מסייע, אבל הרבי אומר כאן לרב – התפקיד שלך, יותר מכל הפלפולים, זה לזרוק אותם לאויר שיפלו על השרש. אבל בשביל זה צריך קודם להפריע להם, הזזה עצמית בלשון החסידות, ואז להגביה מהקרקע, ואז לזרוק באויר (זה לא פשוט, צריך בשביל זה כח) – אז הוא יפול על השרש שלו, שזו התכלית. ישראל אומר שספק אם הפרעתי כך באמת למנוחה שלו. נקח דוגמה אחרת, כמו שהוא כל הזמן מאיים עלי בהקפאה, אם אני יכול לעשות משהו שמאיים על הכסא שלו – זה לכאורה מפריע למנוחתו.

נתחיל מהסוף – מה זאת אומרת לזרוק את אותו חבר כנסת לאויר? לפי הדוגמאות של חז"ל זה לכאורה לזרוק אותו לחוץ לארץ. בשביל לזרוק אותו לחוץ לארץ אני צריך להגביה אותו מהארץ. בהקשר לסיפור הזה חשבנו, בדמיון, על מודעה שיש בה תמונה – מי שפעם היה בניו-יורק יודע איך נראה טקסי צהוב – של ביבי יושב כנהג מונית בטקסי ניו-יורקי, וכתוב "ביבי נתניהו, אנחנו מאחלים לך הצלחה בתפקידך החדש". איפה יש סיכוי שיחזור בתשובה? רק שם (היה שם פעם, אבל לא בתור נהג מונית...). מה כל הישראלים עושים שם, מי שירד מהארץ – "ויוסף הורד מצרימה" – דבר ראשון להיות נהג מונית בנ"י, זה הכי טוב. איך אני יודע שהשיטה הזו עובדת? כל מי שיודע מה קורה בעולם, מטיילים בהודו אחרי הצבא, זו השיטה להחזיר אותם בתשובה. איך קוראים בסלנג שם ליהודים שיורדים מהארץ? זרוקים. ישראלי שמטייל בהודו יש סיכוי שיחזור בתשובה, זה עובד בשטח. גם הישראלים בהודו שחוזרים בתשובה, וגם הרבה-הרבה ישראלים שזרוקים בלוס-אנג'לס ובכל מיני מקומות באמריקה. אם יש איזה סיכוי שהנקודה היהודית תתעורר אצל יהודים זה רק לזרוק אותם לחו"ל. בכל השנים, מאז עמדי על דעתי, חשבתי שהמקום של כל היהודים שעושים צרות בארץ – מקומם לא כאן. אני רוצה שיחזור בתשובה, אבל הוא עושה עול ליהדות כשנמצא כאן ומוטב שיהיה שם. כך חשבתי, אבל לא העזתי לומר – אני יכול לומר למישהו שיצא לחוץ לארץ? זה יהודי, אחי, עלה לארץ ישראל – אני יכול לומר לו לצאת מהארץ? שני טעמים, טעם אחד איך אני יכול לומר לו לרדת מהארץ, הרי הוא עושה כאן איזה מצוה ואני יכול לומר לו לבטל מצוה? טעם שני, אפילו שאתה עושה כאן נזקים – ובחו"ל היית עושה פחות נזקים – אבל מי יודע מה יהיה עם הילדים שלך? הרי בחו"ל, אם לא תחזור בתשובה, יש יותר סכנת התבוללות מאשר כאן. משתי הסיבות האלה נמנעתי כל הזמן מלהכריז שהתיקון של כל אלה – שלהם ושלנו – זה לזרוק אותם מהארץ.

לא מזמן סיפרו לי סיפור יפה מהרבי, שהיה פעם אצל הרבי מראשי הסוכנות היהודית, והרבי שאל אותו על עליה לארץ ישראל – שזה הענין שלו – והוא תיאר את העליה. איך שהוא תיאר את העליה לרבי, כנראה שבאותו זמן ואולי בכלל, רוב היהודים שהסוכנות הצליחה להעלות לארץ היו יהודים מבוגרים, לא צעירים. אז הרבי פנה לאותו איש סוכנות ושאל למה עובדים על מבוגרים – התכלית שלך זה עוד יהודי שיטייל ברחובות ירושלים? אתה צריך רק לעבוד על צעירים שיבנו את הארץ, שיש להם כח. אותו איש סוכנות הסתכל על הרבי ושאל – מה? אין זכות בעליה לארץ? נשמע שאותו איש סוכנות הוא בענין שעולים למות בארץ ולהקבר בה, והרבי אומר לו שזה לא הענין שלנו היום (עם כל הכבוד ללמות בארץ), ואם אתה עובד על עליה – תעבוד על עליה של צעירים.

מה לומדים מהסיפור הזה? זה עזר לי לחדד את הציור (הכל ציור דמיוני), שמי שצריך לזרוק לחו"ל בלי שהמצפון של יכאב שאולי אני גורם להתבוללות, זה דווקא זקנים – מגיל חמישים ומעלה, שאין כבר סכנת התבוללות, כי אין כבר ילדים. את הצעירים אני צריך להביא לכאן, אני יכול להביא אותם לישיבה ולחנך אותם. ומה לגבי המצוה? אמרנו שהיו לי שני טעמים שקשה לומר – התבוללות ומצוה. את בעית ההתבוללות פתרנו, על ידי שנזרוק רק זקנים. הצעירים בדרך כלל בסדר, רק הזקנים מקלקלים, ובודאי אם מביאים דם חדש מחו"ל – ודאי יהיה טוב. לגבי הבעיה הראשונה נפל לי האסימון למה אצל הרמב"ם אין מצוה של ישוב ארץ ישראל. הרמב"ם היה איש פקח, וזה בדיוק מה שהוא חשב. הבין שאם אני אעשה מצוה של ישוב א"י יהיה קשה לי לזרוק יהודים מכאן. מותר לצאת מהארץ לצורך פרנסה – התפקיד החדש שלו מחכה לו שם. אם הארץ הולכת להקיא יכולה להקיא את כולנו ח"ו, ואת זה רוצים למנוע. עכשיו פתרנו את שתי הבעיות.

למה חילים אחרי השירות בצה"ל רוצים לטייל בהודו או בכל העולם? כי השרות בצבא הצליח להפריע את מנוחתם. עוד לא לכיוון יהדות, אבל עלו להם קצת עצבים בצבא – צריכים להרגע. זה פשט, כל אחד יודע את זה. זה דוגמה שהצבא הפריע את מנוחתם. מה שאנחנו מנסים לפעול בתוך הצבא זה עוד יותר להפריע. לשרוף זה משהו אחר, אבל כל מבצע הסרבנות זה סוג של הפרעת מנוחת החילים. לכולם צריך להפריע. כל מי שעוד לא התקיים אצלו "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" – שברור לו הכיוון האמיתי וברור לו שיעמוד על העקרונות במסירות נפש –  צריך להפריע את מנוחתו. יש גם רבנים שצריכים להפריע את מנוחתם. בלהפריע את מנוחתם יש הצלחות בשטח. צריך כל הזמן להיות מתוחכמים איך לעשות את זה יותר טוב, מהכנסת אל הרבנים, כל אחד לפי ענינו. גם חילים, כל אחד. [ודאי שה' יכול לעשות את זה, ועושה את זה כשמרחם, אבל גם אנחנו צריכים ללמוד איך לעשות את זה – להיות המסיעים לחזור בתשובה. ה' רוצה שנעזור לו.]

להגביה אותו מהארץ זה יותר מסובך. להפריע את מנוחתו יותר קל להבין, אבל מה זה להגביה אותו מן הארץ? הדבר הראשון שבא למחשבה זה שמעון בן שטח – לשלוח מאה ועשרים בחורים שלנו לכנסת שכל בחור יתפוס חבר כנסת וירים אותו. מה הסיפור הזה אומר לי, אם לא עושים את זה פשוטו כמשמעו? למה היו צריכים להגביה את המכשפות מהקרקע? כי יונקות את כחן מהארץ. אז מה זאת אומרת שבחור מרים אותו מהארץ? איני יודע אם כולם ראו את גילוי הדעת שכתבנו לאחרונה. בכלל, אנחנו יודעים שלדעתנו אפשר לעשות הרבה מאד עם דיבור, ועוד לא התחילו לנצל את יכולת הדבור והכתיבה לפעול את פעולתן. כשמצהירים – כמו במסמך האחרון – שעצם האמירה הברורה שאתה לא בעל הבית על הארץ, שהארץ לא שלך, ואתה לא יכול לסחור בארץ ישראל פועלת. במכון התורני שלנו מדברים כל פעם שהערבים גונבים את האדמה, אבל זה כסף קטן – הממשלה גונבת את כל ארץ ישראל, כי היא מחזיקה בעל-הביתשיקייט כאילו כל הארץ שלה. כמה שיותר לנתק את זיקת הבעלות, זה פשט אחד של הגבהה מן הארץ. יותר חמור מזה זה גם לומר לו שאתה בוגד בארץ ישראל ובעם ישראל. אם הצלחת כבר להפריע את מנוחתו, ואתה מוסיף לך שאתה אנטי-ציוני (לא יודע אם זה עדיין אומר משהו) – האנטי-ציוני הכי גדול שיש במדינה – אתה פועל נגד כל האינטרסים של עם ישראל בישוב ארץ ישראל. אולי היום המלה הזאת לא מדברת לאף אחד – אצל אנשים פשוטים זה עדיין כן מדבר. אתה גם בוגד בארץ, מזיק לה, והארץ לא שייכת לך. צריך מועצת חכמי חלם איך להגיד את זה שיאבד את האחיזה (דרך אגב, כבר התחלנו לייסד חלם-עילית). צריכים לעשות חושבים איך מגביהים אותם מהארץ.

אחר כך, לזרוק באויר. או שזה פשוט להצליח להוציא מהארץ. רציתי לומר שקצת להפריע את מנוחתם עשינו, אבל את שני השלבים הבאים לא עשינו נכון להיום. לזרוק לאויר זה להיות נהג מונית בניו-יורק, או תפקיד אחר. מסיפורי הימים האחרונים, יש מושג שאשה זורקת את הבעל מהבית – לפעמים קורה כזה דבר. היות ששמעתי על כמה סיפורים יש לי את זה בראש. הבעל בא ובכה שאשתי זרקה אותי מהבית – מה עושים? אני מודה שלא הייתי בן אדם, אבל בכל אופן מה עושים. לעניננו, הפעולה ששייכת לנשים – לפעול אצל הנשים של אותם אנשים, שיזרקו את הבעלים מהבית פשוטו כמשמעו. גם קצת פועלים בכיוון הזה, אבל צריך להגביר – זה פעולה טובה. [מה הרבי התכוון בשלשת השלבים בפשטות? זה השלב הבא].

עד עכשיו דברנו על שלשת השלבים בתור דינים, בלי חסידות, צריך עוד ממד. נתחיל, כדי שיהיה שיווי משקל: כעת אני פותח ממקום אחר, שכל הכחות האלה זה פעולה של התורה.

תלמיד נכנס לישיבה, אז מה אתה הר"מ לומד איתו כדי להפריע את מנוחתו? מה הספר הכי טוב לזה? זה מאד חשוב לכל מי שמלמד תורה. בגדול, הייתי אומר שזה ספרי מוסר. שאם ספר מוסר מצליח אז הוא יפריע את המנוחה שלך – זה הכל. היו ישיבות שלא רצו שמישהו יפריע את המנוחה שלי, חוץ מזה שגם בטול-תורה שמישהו יפריע את מנוחתי, לכן לא רצו ללמוד מוסר. היו ישיבות ליטאיות שהבינו שקצת להפריע את המנוחה זה גם טוב למשהו, חמש דקות להפריע את המנוחה, לכן הרשו ללמוד מוסר חמש דקות במשך היום.

מה מגביה מהארץ? קודם חשבתי שלהגביה מן הארץ זה קבלה ולזרוק באויר זה חסידות (רוצים לזרוק לאויר כזה שתפול על השרש שלך, זה אויר מיוחד, כדלקמן). אחר כך חשבתי שאפילו כדי להפריע את המנוחה יש ספרי חסידות – במיוחד ספרי ברסלב (לאו דווקא לקוטי מוהר"ן), שלכן קוראים לזה מוסר חסידי, כמו ספר מוסר אבל על בסיס חסידות. זה מאד טוב כדי להפריע את המנוחה, בעיקר אם אתה צריך לקום חצות וללכת להתבודד באמצע הלילה. להגביה מן הארץ, מי שהכי טוב בזה זה רבי שלמה מקרלין – זו ההתמחות שלו. כך אדמו"ר הזקן אמר עליו. בשבילנו כעת הוא מייצג את החסידות הכללית. אדמו"ר הזקן אמר שחברי רבי שלמה מקרלין – שניהם תלמידי המגיד – הוא טפח אחד מעל הקרקע, ואני אלפים אמה מעל הקרקע. לפי זה מאד ברור, שללמוד חסידות כללית – שזה לא משהו פשוט בכלל, זה משהו מאד עמוק ונוגע לנימים הכי עמוקים בנשמה (מי שזוכה, במיוחד כמו אצל רבי שלמה מקרלין) – התפקיד שלו הוא להגביה מהקרקע, לנתק מהזיקה לחומריות. לזרוק לאויר זה השכלה גבוהה, כמו אלפים אמה שאדמו"ר הזקן אמר.

הדבר הזה נוגע לחידוש מאד חשוב של הרבי לגבי הדור שלנו. ידוע שבחב"ד – שחב"ד זה אויר גבוה, אטמוספירה גבוהה – מאד זלזלו במופתים. כתוב שאצל המגיד כל המופתים היו תחת השולחן, זלזלו בהם, לא היה זמן להתכופף ולהרים את המופתים מתחת השולחן. כ"ש וק"ו מאדמו"ר הזקן והלאה, שמופתים זה היה משהו לא חב"די. בא הרבי, בהיותו אברך אצל השווער שלו, היה לו ויכוח עם הרבי הקודם. ככה הוא בטל ומבוטל במאה מליון אחוזים לשווער, אבל יש התכתבות בספר התמים שהשווער כותב את הענין הזה שבחב"ד מופתים לא היה חלק מהענין (הכל שם בעילום שם, מי כותב למי), והרבי כותב לו חזרה שלדעתי דווקא בדור שלנו – הדור שצריך להביא את המשיח – הענין של מופתים מאד מאד חשוב. צריכים לראות שיש כח לצדיקים לעשות מופת – שייך לאמונת צדיקים – ורואים שככה זה אצל הרבי. גם בתור רבי חב"די, הרבי ניסה והצליח ככל האפשר להלביש את המופתים בדרכי הטבע. למשל, אם היה איזה מופת ברפואה הוא היה מסביר שב"ה למדתי הרבה ספרי רפואה והעצה מתוך הידע שלי ולא מופת. אז מצד אחד הרבי ניסה להלביש את המופתים בדרכי הטבע, ומצד שני צצו מופתים על כל צעד ושעל, ולא התנגד לזה בכלל. לפני שאתה נחשף לאיזה מופת מעל הטבע אתה לא מעל הקרקע. מה שרבי שלמה מקרלין היה טפח מעל הקרקע – בכך שעשה מופתים. לכן, אם נחזור לסיטואציה הראשונה שלנו, זה כבר קשה. שאחרי שהפרעתי את המנוחה של מישהו, השלב השני לעשות לו איזה מופת – שזה להגביה לו מעל הארץ. אחר כך צריך להכניס אותו עמוק לתוך האוירא דכיא של ההשכלה. משם הוא צריך ליפול – זה גורם שיפול טוב. כמו שרבי אייזיק כותב, משיח זה לא השכלה אלא מודעות טבעית. נאמר דבר פשוט, יש הרבה קטעים ב"היום יום" שאברך מוכשר בא לליובאוויטש בזמן אדמו"ר הזקן, שגשג בלימוד החסידות, וכשנכנס ליחידות אדמו"ר הזקן אמר לו שאתה מאה אחוז בסדר בלימוד – אבל תשובה לא עשית, תיקון הנפש לא עשית. כל ההשכלה זה רק הכנה והכשרה לנפילה על העיקר, בטול האגו וכיו"ב דברים שלא כלולים בהשכלת החסידות בלבד.

אצלנו הכי בעיתי זה להגביה מהקרקע. לזרוק לאויר – נשלח אותו לשיעור שלך. להפריע את המנוחה – כמה בחורים כאן יעשו בכיף. עיקר הבעיה כעת זה להרים אותו מהארץ, לעשות לו מופת. בכל אופן אמרנו שזה קשור גם לחסידות. אם אין לנו את אותו רבי שלמה מקרלין בעצמו, יש משהו בחסידות הכללית – גם כתר שם טוב – שיש בזה סגולה מופתית להרים מהקרקע. משכם והלאה אמרנו – לא יודע אם מקיימים – כל בחור כאן צריך ללמוד הרבה כתר שם טוב והרבה שמע-שלמה, דברים עמוקים ונוקבים שבמקרה הכי טוב ירימו אותך מהקרקע, אחרי שתלמד אותם בעומק. הרבי מקוצק הפריע לחסידים, אבל אמר שלא הצליח להגביה אותם טפח מעל הקרקע – זה שני דורות אחרי רבי שלמה מקרלין, אמרנו שזה הקושי.

עוד משהו שמתבקש מזה: אותו אחד שהפרעתי את המנוחה שלו, אם הפרעתי את המנוחה שלו מספיק שהוא אפילו ירצה לפגוש צדיק – עצם הפגישה עם הצדיק זה כבר הגבהה מהקרקע.

נספר עוד סיפור שספרו לי עכשיו, סיפור של חנוכה: היה ראש צא"ח לפני כמה עשרות שנים, ר' ישראל ליבוב, יהודי חסיד שהיה חשוך בנים והקדיש את כל חייו לענינים של הרבי (בכפר חב"ד). פעם אחת הרבי נתן לו בחנוכה דמי חנוכה לחלק בכנסת – שילך לכנסת ויחלק לכל חבר כנסת (שרוצה) דמי חנוכה. הוא הזדרז ולקח דמי חנוכה לכנסת, וכל מי שרצה בא ולקח. אחד האנשים שבאו ולקחו זו שולמית אלוני. כעבור כמה ימים היא עשתה שאילתא בכנסת איך זה שמכניסים חב"דניק לתוך הכנסת. שיעברו חוק שאסור לו להכנס. פנוי אליה ושאלו מה זאת אומרת, את עצמך לקחת דמי חנוכה וכעת את עושה שאילתא?! היא אמרה שזה צווי דינים, התפקיד שלי זה לעשות שאילתא, אבל באופן אישי שלא אקבל ברכה מהרבי?! רצינו גם לקשר את זה עם נושא שדברנו עליו לפני שנה – זה דוגמה להבדל בין סוד אישי לסוד צבאי (וחנוכה זה סוד צבאי). הסוד האישי שלה זה לקחת דמי חנוכה, אבל התפקיד שלה – הענין הצבאי שלה – זה בכל התוקף להתנגד ולעשות שאילתא איך איש חב"ד נכנס לתוך המקום הקדוש הזה. אם עושים את השלב השני בלי השלב הראשון, כנראה שזה לא עובד. אם אמרנו שהשלב השני זה להפגיש עם צדיק, אבל אם לא הפרעת את המנוחה זה לא מספיק. בכל אופן, אפשר להבין מכל המהלך שאמרנו, למה הרבי – אותו רבי שאהב מופתים – גם כל השנים האחרונות עיקר הענין שלו, ואמר לכל השלוחים, זה שרצה שיביאו אליו כמה שיותר אנשים. פשוט שכמה שיותר אנשים יבואו, יעברו בדולרים ויקבלו 'דולר מאיוב', "כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך", ורק כמה שיותר שיביאו אליו יהודים. זה גם קשור עם השלב השני. כנראה שבשביל שיגיע צריך קצת להפריע את מנוחתו, וכשנפגש עם הרבי זה להגביה אותו מהארץ, ואחר כך צריך להכניס אותו לבית המדרש – להתחיל לזרוק אותו לאויר של דברי אלהים חיים, של תורת חנוכה, של נשיאת הפכים.

נסיים ונאמר הכל באותיות של קבלה (הכל זה קבלה): איפה שהוא ישן, שנרדם וצריך להזיז אותו, זה עולמות התחתונים בי"ע. להפריע, לעשות הזזה עצמית, זה לגלות ש"אצילות איז אויך דא", לגלות שיש ניצוץ אלקי ממש. שלא תישן בעולמות התחתונים. העולמות התחתונים זו מודעות אישית ואצילות זה בטול. להאיר נקודת בטול "באשר הוא שם" – כל העולמות התחתונים הרב הגדול שצריך להפריע את מנוחתו – בחיצוניות הבריאה. בדרן טוב, הרבה רגש – זה יצירה. פעיל טוב בשטח – עולם העשיה. כל אני שם, אני ואפסי עוד, אני ישן שם. צריך איזה זעזוע, ובהחלט גם ה' יכול לעשות זאת – זה יכול להיות גם דברים שליליים שקורים – אבל זה צריך להיות שלב ראשון מתוך תכנית-על (רק להפריע זה שום דבר). במקרה הטוב זה להאיר את "אצילות איז אויך דא". מה זה להגביה מהארץ טפח? כבר באצילות, שמלכות דאצילות תעלה ותתחבר עם היסוד. היסוד של עולם האצילות זה רבי שלמה מקרלין, הצדיק יסוד עולם. המלכות דאצילות עדיין נוהגת כדרך הטבע. זה מה שהרמב"ם פוסק שגם בימות המשיח – מלכות דאצילות – עולם כמנהגו נוהג. כדי שיהיה איזה מופת כאן צריך להרים את המלכות עצמה טפח, שזה ספירת היסוד. לזרוק לאויר, בכתבי האריז"ל אוירא דכיא זה אמא – זה השכלה. זה פשט בכתבי האריז"ל. יש מדרגות יותר גבוהות של אויר – אוירא בין גלגלתא למו"ס דאריך (שם שורה דעת דרדל"א). יש אויר קדמון לפני כדור טהירו תתאה, ששם יש יג ממין, שרש יגהמ"ר, וגם לאותו אויר שלפני הצמצום (לפני עץ חיים) – צריך חסידות שמדברת על האויר שלפני הצמצום. תלוי כמה כח יש לזרוק. איפה הכי חשוב המושג לזרוק בקבלה ובחסידות? כתוב שמשיח בא לדרוש טעמי תורה, והטעם הראשון זה זרקא. הכל מתחיל מזרקא – מונח זרקא מונח סגול. בתקו"ז זרקא זה לזרוק את המלכות לכתר, זריקה בכח אדיר ממטה למעלה. אחר כך הסגול זה אעיקריה קאי – "והייתם לי סגֻלה מכל העמים" (הסגולה זה האמא, דרך אגב). צריך קודם זרקא ואחר כך ליפול על הסגולה. אחרי שעולים לאמא "אעיקריה קאי" זה להמשיך הכל למטה. עוד יותר גדול, כמו שרבי הלל מסביר לגבי "שמע ישראל" – שכל העליות זה התבוננות, עד למעלה מעלה, וה"ישראל" זה "אעיקריה קאי", שרש עוד יותר גבוה בבחינת יחיד ממש, וזה מה שיורד ומתגלה למטה. הזריקה זה "שמע", ומה שנופלים על השרש זה ישראל.

שוב, זה נושא שאפשר לפתח הרבה – לתת לדמיון לרוץ, איך עושים את שלש הפעולות של להפריע את המנוחה ולהגביה מעל הארץ ולזרוק באויר. צריך להפריע דווקא לפרעה שמשעבד אותנו – כשמו כן הוא – והוא הכי רגיש להפרעות ("למה תפריעו את העם"). אעיקריה קאי זה לחזור למודעות טבעית. כל האצילות זה מודעות אלקית. צריך לזעזע את המודעות העצמית, לזרוק למודעות אלקית, וליפול למודעות טבעית.

במודעה של נהג מונית אפשר כל פעם להחליף את התמונה, לא חייב להיות תמיד ביבי. כל מיני אנשים חשובים, ולאחל להם הצלחה רבה בתפקיד החדש. תמיד אומרים לשבח את הנהג, שבלשון חז"ל נהג נקרא מנהיג. אז לכל ה"מנהיגים" (במרכאות) – התפקיד הכי טוב זה להיות נהגים.

[נולדה בת לאחד הר"מים] כשיש בת יש בת קול, שמפריעה את מנוחת ההורים – אז היא מקיימת את השלב הראשון. שתהיה הרבה בת קול.

ברכת המזון. ניגנו עוד ניגון "גירסא דינקותא" מהגן (ימי החנוכה).