ה. נשיאת ההפכים בחנוכה – צירוף טעמים חלוקים

העיקר זה ווארט יפה מאד שראיתי במכתבים הראשונים שהרבי כתב לפני הנשיאות (אג"ק ח"א אגרות נ, פא ו-קיב), בתש"ג, כשרק הגיע לאמריקה והיה המזכיר של השווער שלו (מזכיר של מחנה ישראל והמל"ח – ניהל את כל המבצעים של הרבי הקודם – וגם היה מקבל כל מיני שאלות מכל מיני רבנים בעולם). היה רב אחד, שהוא מכנה אותו הרה"ג (מישהו מאד מפולפל בנגלה), ששאל אותו שאלה. זו שאלה מאד חמורה, ויש רק איזה אחרון אחד שראיתי שמזכיר את זה בדרך אגב. במסכת סופרים כתוב על דעת בית הלל, שבית הלל סוברים שמעלים בקדש ולא מורידין – כעין הימים היוצאים. הגר"א מתקן את הלשון, כדרכו, ל"וכעין הימים היוצאים". אבל גם לפי התיקון של הגר"א זה עדיין קשה, חוץ מזה שיותר קשה לא לפי התיקון, ומן הסתם צריך לפרש לא לפי התיקון (כי זה המקור), אבל גם לפי התיקון הקושיא עומדת במקומה. בגמרא שלנו זה שני טעמים שכתוב בהם "פליגי ביה תרי אמוראי" – מחלוקת אמוראים בין ר' יוסי בר אבין לר' יוסי בר זבידא – וכאן כתוב בפירוש שניהם יחד, "מעלין בקדש ואין מורידין כעין הימים היוצאין" (מסכת סופרים פ"כ מ"ה). ככה הרב שאל את הרבי, איך יסביר את דברי מסכת סופרים. גם מי שמזכיר את זה – אחד שהובא בספר שקבלנו – לא מסביר את זה, אלא סתם אומר שכך כתוב, זה לא קושיא חזקה מדי אצלו ולא מתרץ את זה. חשבתי מחשבה אחת, שה"פליגי" בנוגע לב"ש ולא בנוגע לב"ה.

בכל אופן, הרבי כותב לאותו רב (אגרת נ) שבכמה מקומות בחז"ל מצאנו שמצרפים טעמים. הרבי לא אומר, אבל כנראה שיש ענין בחנוכה לצרף טעמים. עכ"פ, 'לא נורא' לצרף טעמים יחד. אם כי כל האחרונים למעשה כמעט לא מוצאים נפק"מ בין הטעמים (הרבי כותב שבהשקפה ראשונה אין נפק"מ, רק אחרי ששוברים את הראש – חג של סברא, לשבור את הראש – מוצאים נפק"מ). אם אין נפק"מ ודאי לא נורא לצרף טעמים, רק השאלה למה כתוב בגמרא "פליגי" – מחלוקת מה העיקר, מה הראש. בשביל להוכיח שלא נוראה שמצרפים שני טעמים יחד הרבי מביא שלש דוגמאות, שתים מהן בגמרא ברכות, עמ' אחרי עמ', שכתוב פעמיים "הלכך נמרינהו לתרוויהו". אחד אומר נוסח אחד של ברכה והשני נוסח אחר, ורב פפא – נזכור אותו לטובה – אומר "הלכך נימרינהו לתרוויהו".

דוגמה ראשונה בברכת הקשת, שאחד אומר שאומרים "זוכר הברית" והשני אומר שאומרים "נאמן בבריתו וקים במאמרו", ובא רב פפא ואומר "הלכך נימרינהו לתרוויהו". יש רק מחלוקת בין הגר"א לבינינו (הרוב), אם צריך לשים ו באמצע או לא. הגר"א (ועוד הרבה כמוהו, הוא האחרון שאומר) אומר שצריך לומר "זוכר הברית נאמן בבריתו וקים במאמרו", אבל אנחנו פוסקים כרוב הראשונים שצריך לומר "זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו". זה הלכה למעשה, כמו שכתוב ב"היום יום" ש"נהגינן לברך ברכת הקשת" (לא כאנשים שמערערים על זה), וכך הנוסח שלנו – "זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו", אליבא דרב פפא שאומר "הלכך נימרינהו לתרוויהו". הדוגמה השניה זה בהודאת הגשמים. נשים לב ששתי הדוגמאות שייכות לתקופה של חנוכה (את זה הרבי לא כותב), וכמובן שייכות זו לזו – קשת באה אחרי הגשם.

יש ביאור הלכה ששואל ומשאיר בצ"ע אם צריך לראות קשת שלמה או מספיק לראות חתיכה של קשת, כשלא רואים צורת קשת. משהו יפה מאד ששייך ל"אור וצבע". חקירה, שואל האם בשביל ברכת הקשת צריך לראות צורת קשת – דבר שמתאים לחדש כסלו, שמזלו קשת – או שמספיק אם אתה רואה בין העננים חתיכה של קשת, בלי כל צורת הקשת. היות שהוא הראשון ששאל את זה, וגם משאיר את זה בצ"ע, סימן שזה שאלה של מתנגד – אצל חסידים אין כזו שאלה. מה חסידים היו אומרים? השאלה ממה מתפעלים. בנוסח הברכה לא כתובה המלה קשת. בדרך כלל כשמברכים על משהו שיש לו שם, מזכירים את החפצא בתוך הברכה (בורא מיני מזונות, בורא פרי הגפן). "שכחו וגבורתו מלא עולם" זו ברכה על כמה תופעות, סימן שהחפצא זה הגבורה ולא התופעה, אבל כאן ברכה רק על תופעה אחת. אני אומר או "זוכר הברית" או "נאמן בבריתו וקים במאמרו" – אז קודם כל אני צריך לזכור ממה שאני רואה את הברית. קודם כל, זכרון והתפעלות שה' כרת ברית עם האנושות. בשביל זה צריך לראות צורת קשת, או מספיקה חתיכת קשת? לדעתי פשיטא שלא צריך לראות את כל הקשת, אין פה בכלל שאלה. יותר – וזה קשור ל"אור וצבע" שכותבים כעת – עיקר ההתפעלות זה מגווני הקשת, ולא מצורת הקשת. כנראה שהצורה משהו עיקרי בקשת, לכן זה השם, אבל התפעלות חסידית היא על גווני הקשת. עוד פעם, לכאורה עיקר ההתפעלות זה מהגוונים. היה שיעור על "יפה תאר ויפה מראה" – "יפה תאר" זה צורת הקשת ו"יפה מראה" זה גווני הקשת. היות שנתנו לזה אסמכתא אפשר לסבור גם צורת הקשת, זה ה"תאר" שלה, אבל גווני הקשת זה ה"מראה" שלה. בפשט, ברגע שאני רואה שיש קשת ויש ברית אני מברך. עוד יותר, היות שלא צריך לשהות – אסור להסתכל יותר מדי על הקשת, רק מבט חולף (זה כתוב בהלכה וגם בסידור) – אז במבט הכי חולף מה אני רואה, את הצורה או את הגוונים? ברגע כמימרא לכאורה אני רואה את הגוונים יותר מאשר את הצורה. גם ב"יפה תאר", כדי לתפוס את כל התאר, אני צריך קצת לשהות. אבל אם אני רואה אדם מהודר, "מהדרין", עם אור בפנים – יפה מראה, לא יפה תאר – זה רגע כמימרא, זה אור. בכל אופן, כל זה לגמרי דרך אגב.

רב פפא אומר "הלכך נימרינהו לתרוויהו" וכך הלכה. הדוגמה השניה בעמ' הבא, ברכת הודאת הגשמים, שכתוב בשו"ע – הרמ"א כתוב – שהיות שבארצותינו, באירופה, יש גשמים תדירים, לכן לא נוהגים לברך את הברכה. ברכה שכתובה בשו"ע, ואיני יודע אם מישהו היום מברך בארץ. בברכת הודאת הגשמים אחד אומר "ברוך אל ההודאות" והשני "ברוך רוב ההודאות", ולכן רב פפא אומר "הלכך נימרינהו לתרווהיו – ברוך אל רוב ההודאות". כאן זה משונה לי, ולא ראיתי מי ששואל, שלא מצלצל לחבר את שניהם. אלה שתי דוגמאות שהרבי מביא, שתיהן של רב פפא (הרבי לא מציין כענין של רב פפא, אם יש עוד – זה עוד יותר טוב). יש ראיה מאד נפוצה בחסידות, על הפסוק "ושמתי כדכד שמשותיך", ש"חד אמר שהם וחד אמר ישפה", זו דוגמה שכתוב בה "פליגי ביה" (או שני מלאכים בשמים, גבריאל ומיכאל, או שני אמוראים, יהודה וחזקיה בני רבי חייא), ממה תהיה עשויה חומת ירושלים לעתיד לבא, ואז הקדוש ברוך הוא (במקום רב פפא) אומר "להוי כדין וכדין". רש"י כותב שבחומה יהיה גם שהם וגם ישפה, יהיה ביחד. כמובן שזה דרוש על המלה "כדכד".

אם כן, כך הרבי אומר, שאם יש את הדוגמאות האלה בש"ס לא נורא שבמסכת סופרים יהיה כתוב שהטעם של בית הלל בחנוכה כולל אותם יחד – "מעלין בקדש כעין ימים היוצאים". זה דוגמה יפה, אותו רב היה ת"ח, ולא חייב לקבל כל מה שהרבי אומר – בעיקר שזה אברך צעיר שכתב לו – וכנראה כתב שהישוב הזה לא מתקבל על דעתי בכלל, בגלל שכל פעם שמצרפים יש איזה טעם ונימוק לצירוף, וכאן זה סתם מחלוקת ואין שום סבה ושום רווח שאני מרויח כשאני מצרף אותם יחד. כך בערך כתב לרבי, והרבי צריך לכתוב חזרה (אגרת פא). מה שמענין בהתכתבות, הוא שאל הרבה שאלות והרבי ענה הרבה תירוצים, ובענין הזה רבי מתרץ את עצמו – לא חוזר בו, אלא להיפך, מחזק את מה שהוא כתב. בשאלה אחרת שאותו רב שאל אותו, והרבי כתב לו משהו, ובמכתב השני – פעם יחידה שראיתי כזה דבר אצל הרבי – כותב שמה שכתבתי לך פעם קודמת "טעות היא בידי" והאמת הפוכה (לא משנה כעת הענין). כלומר, הרבי לא חייב להתנצח פה, אדרבה, אבל במקרה הזה הרבי כותב בפירוש להצדיק את דבריו, ואומר שגם פה יש הרבה טעם – משתמש במליצה "שערי נימוקים לא ננעלו" – ואפשר למצוא הרבה נימוקים על פי הלכה לרווח בצירוף הטעמים. הרבי מביא ארבע דוגמאות על פי הלכה מה מרויחה מסכת סופרים מצירוף הטעמים (אכ"מ, אבל זה מאד יפה כי אפשר לעשות מהטעמים י-ה-ו-ה – זה להשלמות).

אמרנו שמיסודות דרך הלימוד שלנו – אני אומר את זה כאן, בחיק תלמידי הישיבה – שבכל דבר יחודי, אם רואים תופעה בדין אחד זה לא סתם, אלא כנראה משהו מהותי. הרבי מביא בסה"כ שלש דוגמאות, "הלכך נימרינהו לתרוויהו" ו"כדין וכדין", שלוקחים משהו שהוא מחלוקת ויש מגמה לצרף בחדא מחתא. סימן שכנראה יש משהו מהותי ביחס לחג הזה, שבכלל זה הראש שלו – לקחת שני טעמים ולצרף אותם יחד. בכל הש"ס, בכל החגים ובכל ימות השנה, אין כזה ראש. איך אני יודע את זה? כי "פך שמן טהור" זה נשיאת הפכים.

זה שמחברים בין יג לשונות של אור של הברכה ל-ח לשונות יפי של הנרות, באמצעות השמש, שזה שמשון הגבור, ו-ח הנרות (כמו שנסביר יותר, אולי, עוד יומיים) הם כנגד ח מלכי התהו שעכשיו צריך להחליף אותם עם ח מלכי ישראל אחר כך, משאול עד יהושפט, ומי שהיה שופט לפני ה-ח מלכים הוא שמשון – הוא ה-יג בשושלת הקבלה, שמקבל מ-יג כולל הקב"ה, לכן הוא לוקח מ-יג תיבות הברכה וממשיך ל-ח לשונות יפי של הנרות, את כל זה אני אומר רק בכללות. נר חנוכה הוא לא כמו נר המקדש, שמדליקים מבעוד יום, אלא משתשקע החמה עד הלילה. כל הענין של חנוכה זה הדלקה בין השמשות, שמש קטן, לחבר יום ולילה – שמשון המחבר ימין ושמאל ("אחד מימינו ואחד משמאלו"). חנוכה זה נשיאת הפכים. מי אומר את הווארט הזה? כל שנה אומרים בשם השפ"א שחנוכה זה החג בו התחדש "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – לכן זה חג של ב"ש וב"ה. זו מלחמת היונים, שבהגיון שלהם לא יכול להיות שני הפכים בנושא אחד, והתורה שלנו זה שני הפכים בנושא אחד – זה עצם מהות החג. פורים זה למעלה מהשכל, עד דלא ידע, וחנוכה זה שני הפכים בתוך השכל, כמו שהרבי מסביר ב"ואתה תצוה" – שיש את היחידה כמו שלמעלה מכחות הנפש, זה פורים, אבל יש את היחידה של הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות, ואז היא חודרת דווקא לתוך הכחות הגלויים של הנפש, החל מהשכל, וזה חנוכה. שוב, כל הענין של חנוכה זה נשיאת הפכים, וזה לקחת שני טעמים שדווקא כתוב עליהם "פליגי בה תרי אמוראי", ובמסכת סופרים זה בחדא מחתא. זה מתאים לרוח של חנוכה, הוא הוא הרוח של חנוכה. זה היה הרבה מאד בקצר-קצר, וצריך להרחיב את זה מאד. זה הקדמה.