ו. "זרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי" – החזרה לתורשה האמהית

מהדבר הזה, באותה סדרת מכתבים בין הרבי לאותו רב, הוא כותב ככה (אגרת קיב): כתוב לפני כמה פרשיות, על "ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים" – שהגר לקחה לישמעאל אשה מארץ מצרים אחר שאברהם גרש אותם מביתו בפקודת שרה הגדולה ממנו בנביאות, "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (שרה הכניסה בו עין הרע, חי בנס, ובסוף לקחה לו אשה מארץ מצרים) – מביא רש"י מדרש "זרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי". הרבי אומר שיש הרבה פירושים למאמר זה, והכי מתקבל על הדעת של המהרז"ו. בכל מטה יש צד עב, שהיה מושרש בארץ, וצד דק יותר – ואם זורקים את המקל באויר הוא יפול על הצד העב שלו, שקודם היה מושרש בארץ (אף שכעת לא מחובר לקרקע).

הרבי אומר, כותב לרב הזה אחרי כל הפלפולים שמתכתב איתו (ורואים שהוא אדם ממש גדול בתורה, והוא גם חסיד חב"ד – הרח"ד גינזבורג, רב בוואקאווער – כך משתמע), וזה עיקר השיעור שלנו הערב – גם "המעשה הוא העיקר" – שכתוב בתניא שבימי התנאים והאמוראים הגדולים עיקר הבירור והתיקון של העולם היה על ידי התורה, אבל היום או שזה על ידי התפלה או על ידי גמילות חסדים, לכן אחרי כל הפלפולים היפים שלנו היום העיקר זה להחזיר יהודים בתשובה, זו עיקר העבודה שלנו היום. מענין שאחרי שהוא כתב לו את זה אין יותר התכתבות בין שני הרבנים הגדולים והחשובים האלה, ואני רוצה לחקור קצת למה אין. או ששניהם התמסרו לעבודה של החזרה בתשובה, ועזבו את הפלפולים, או שיש סיבה אחרת, בכל אופן זו המציאות. מענין שמה שהרבי כתב לו בקיצור בשנת תש"ג, שבע שנים לפני הנשיאות, יש שיחות ארוכות עשרות שנים לאחר מכן – בעיקר על הנפק"מ בין שני הטעמים בין מחלוקת ב"ש לב"ה, כלומר שהתכתבות זו פעלה מאד חזק אצל הרבי.

הוא אומר – איך צריכה להיות עבודה של החזרה בתשובה בדור שלנו? לומדים ממאחז"ל "זרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי". מזה לומדים שני דברים, שבשני יש שלשה שלבים (תוכן זה מופיע גם באגרת סמוכה – אגרת קי).

הכלל הראשון: גם כשאתה רואה יהודי כרות ויבש, עדיין יש שרש שאפשר לעורר אותו. זה הפשט הכי פשוט, שיש פה חוטרא, שנכרת מהעץ לגמרי, והוא יבש לגמרי – כלומר שאין בו שום לחלוחית של חיים, וכאן הכוונה חיים יהודיים – ואף על פי כן "אז ניטא קיין פארפאלן" ואין שום יאוש, אפשר להחיות את היהודי הזה, שיחזור לשרש. זה דבר אחד, פשוט, אבל מה שמענין זה הדבר השני. הוא אומר שהמטה הזה, כרות ויבש (יבש זה גרוע ביותר, כמו מת, כתוב "ונהר יחרב" בחורבן בית ראשון "ויבש" בחורבן בית שני – הגלות שלנו), אך עדין לא אבדה תקוותנו, יש לו שרש ואפשר לעורר אותו. ככה צריך להסתכל על כל יהודי.

אבל איך מעוררים אותו? זה הדבר השני. הוא אומר שבשביל לעורר את השרש צריך סיוע. אתה, הרב הגדול, צריך להיות כאן המסייע. הסיוע לאותו אחד כרות ויבש לחזור לשרשים שלו הוא בשלשה שלבים. בלשונו של הרבי: שלב ראשון – "מפריעין מנוחתו" (זה דוגמה די חד-פעמית באג"ק, שהרבי מדבר על הפרעה רצויה כחלק מתהליך חיובי) . שלב שני – "להגביהו מן הארץ". שלב שלישי – "לזרקו באויר". ואז יובטח שהוא יפול על השרש שלו, הטבע הראשון. זה הווארט שרצינו לדבר הלילה, ולנסות לתרגם את זה הלכה למעשה, עד כמה שנצליח.

לפני שנפרש את זה נאמר "מאין באת" – את כל המאמר הזה של "זרוק חוטרא וכו'" רש"י מביא בפשש"מ רק בפעם הראשונה שחז"ל מביאים, על "ותקח לו אשה מארץ מצרים" (אותה ארץ מצרים עליה כתוב "ויוסף הורד מצרימה"), אבל במדרש חז"ל זה מופיע שלש פעמים, ביחס לשלשה מקרים שונים (ובשני האחרים רש"י לא מביא זאת):

בפעם השניה זה כתוב על יוסף הצדיק, בפסוק שדברנו עליו בהתוועדות הקודמת – "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה", "זרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי" (אותו מדרש רבה). הוא זרוק בגלות, "ויוסף הורד מצרימה", בתנאים לא תנאים, ודווקא שם מתגלה היפי של רחל אמנו. ה"עיקריה" זה "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". המדרש אומר שלכאורה היה צריך לומר שיוסף היה יפה תאר ויפה מראה בתחלת הסיפור, "בן שבע עשרה שנה", ולמה מחכים לכאן? רש"י מתרץ שמחכים כדי להסמיך ל"ותשא אשת אדוניו את עיניה" – שהוא יפה תאר, מסלסל בשערו, בעוד אביו מתאבל, אז "אני מגרה בך את הדוב" כמו שדברנו. אבל המדרש אומר שכותבים את זה כאן בשביל ללמוד את הכלל של "זרוק וכו'", שדווקא כאן, כשהוא זרוק בגלות במצרים, מתעורר היפי שלו שבא מרחל אמנו.

הפעם השלישית זה כבר לא בחומש בראשית אלא בסוף חומש במדבר – "ויחל העם לזנות אל בנות מואב". כאן המדרש אומר את זה בלשון הקדש – "זרוק מטה לאויר לעיקרו נופל" (את זה חשוב לדעת בשביל לעשות גימטריא, שאם המדרש אומר בלשה"ק כנראה מזה כדאי לעשות גימטריא, אם כי בהחלט אפשר לעשות גם מהלשון הרגיל בארמית – יש בזה גם כמה גרסאות, אם "עיקרא" או "עיקריה", אבל כאן לשון מאד נקיה של המדרש). הקושיה היא למה כתוב "בנות מואב", הרי היו שם גם בנות מדין ולפי המדרש גם בנות עמון, ולמה הפסוק בוחר רק לציין את "בנות מואב"? על זה חז"ל אומרים "זרוק מטה לאויר לעיקרו נופל" – שלמדו את זה מהסבתא רבא שלהן, מהאמא של מואב שזינתה בפרהסיא וגם העיזה פנים לפרסם את הזנות שלה עם אביה, בזה שקראה לבנה "מואב" (מאבא). אז כאן בנות מואב הולכות בדרך הסבתא-רבא, ועל זה כתוב "זרוק מטה לאויר לעיקרו נופל". לא ראיתי מפרש שמסביר בדיוק את הכוונה, כי בשתי הפעמים הראשונות רואים מצב שאדם היה זרוק במקום זר ודווקא שם נפל על שרשו, אבל כאן הסיפור לא דומה – הוא בערבות מואב, במקום שלהן. קודם חשבתי שאולי זה "זרוק" פסיכולוגי, מפחד בני ישראל. אפשר להוסיף ממד – הכל זה עצת בלעם כאן, בהחלט לא פעלו מתוך מנוחה אלא מישהו הפריע למנוחה (השלב הראשון אצל הרבי). גם מישהו קצת הרים אותן מהארץ, כי לא זנו בארצן אלא הלכו למחנה ישראל – גם פיזית קצת נזרקו ממקומן. אבל אחר כך חשבתי שהחידוש של הפעם השלישית היא שנזרקו בזמן. החידוש כאן הוא שזה קורה גם אחרי הרבה דורות. בשתי הדוגמאות הראשונות זה חזרה דור אחד. אצל הגר כתוב "ותתע" – דבר ראשון חזרה לעבודה זרה שלה, לגילולי אביה (על זה לא כתוב "זרוק וכו'"). אחר כך השיאה את בנה לאשה ממצרים.

נשים לב שיש מכנה משותף שבכל ה"זרוק וכו'" הכל מתקשר לאישות באיזה אופן, וגם מתקשר לאמא. תיכף נסביר את זה קצת. לכן לגבי בנות מואב לכאורה החידוש הוא שזה גם זריקה בזמן. כמו שאנחנו מדברים כל פעם, יוסף אוהב להסביר דברים לפי ממד הזמן. אצל בנות מדין ה"זרוק מטה לאויר לעיקרו נופל" זה ללכת בדרך האמא, אצל "ויוסף היה יפה תאר ויפה מראה" זה גם כמו האמא, ואצל הגר הפשט הוא לא שישמעאל עושה כמו הגר אלא שהיא לוקחת לו (והוא ודאי מסכים בלב שלם) אשה מארץ מצרים – זו גם פעולה של אמא, וודאי כשהתחתן זה הזדהות עם אמא, וגם עבורה מצרים זה לאו דווקא "בית אביה" אלא ה"מולדת" שלה, ומולדת זה בחינת אמא (אצל אברהם יש "מולדתך" ויש "בית אביך" – שני דברים שונים – ומולדת זה בחינת אמא).

נחזור לרבי: הרבי רוצה לבנות כלל גדול לדורנו מ"זרוק חוטרא", איך להחזיר את היהודים הכי רחוקים – שנכרתו ויבשו לגמרי – בתשובה. הוא לא מביא את כל הדוגמאות, אבל לוקח כלל שמופיע שלש פעמים – הגר וישמעאל, יוסף, בנות מואב. זה צדיק גמור אחד בין שני רשעים, רק שישמעאל בסוף ימיו עשה תשובה – תשובה זה כמו בינוני של תניא (ישמעאל המקורי שעשה תשובה), שכתוב שהבינוני לעומת צדיק זה בע"ת לעומת צדיק. יוסף צדיק גמור, עמד בנסיון כמו שנסביר, ובנות מואב רשע גמור. בכל אופן, על פי פשט יש כאן צדיק גמור בין שני גוים, רשעים גמורים, והכל אותו לימוד.