אמרנו שלפי הרד"ק "יש שבר במצרים" זה לא שבירה בכלל, וודאי לא שׂבירה, אלא אוכל-תבואה. יש כמה וכמה מפרשים שאומרים שאוכל זה שבר בגלל מה שיוסף עצמו אומר בהמשך לשבטים – "שבר רעבון בתיכם". נשים לב ש"שבר רעבון בתיכם" גם ר"ת שבר. אז יש מי שאומר שאוכל נקרא שבר כי שובר את הרעב, כמו היום הביטוי 'לשבור את הצום'. יש מי שאומר שדגן-תבואה נקרא שבר בגלל שהגרעין שובר את המוץ מסביב. זה קשור לעוד נושא שאיני יודע אם נגיע אליו הערב – אוכל כשהוא צץ, מתגלה, מתפתח, בשביל זה צריך לשבור משהו. קודם כל, זה מאד מתאים ל"לפצח את האגוז" – נושא שיחסית הוא של גירסא דינקותא (הכל יחסי, כפי שראינו עכשיו). אפשר לחשוב ששבר זה רק תבואה, אבל זה לא רק תבואה אלא כל אוכל. קודם כל, לכל מלה או מושג יש את מקום הריכוז שלו בתנ"ך, ומקום הריכוז המופלא ביותר של שבר – גם בתור שם וגם בתור פועל (לשבור, לקנות אוכל) – זה כאן, בסיפור של יוסף ואחיו. כתוב ז"פ "שבר" בכל הסיפור, ועוד יד פעמים הפועל לשבור (שלם וחצי) – סה"כ כא פעמים שבר במובן של אוכל. הכל מרוכז כאן, בכל שאר התנ"ך יש את שבר במובן של אוכל עוד ט"פ – סה"כ ל"פ בתנ"ך, כאשר כא פעמים כאן ועוד ט"פ בשאר ספרי התנ"ך. כא הפעמים שכאן – שם אהיה – מתחלק "שלם וחצי" בין הפעלים (יד) והשמות (ז).

איך זה על פי סוד, למה שבר זה אוכל? לפי הסבר של בעל הגאולה, אדה"ז, שבכל אכילה מבררים ניצוצות – והכל זה תוצאה של שבירת הכלים. כל שבירת הכלים – וזה עיקר ועצם השבירה – היא בשביל להמציא מזון לאדם. ה' עושה הכל עם תכלית, וכל השבירה היא בשביל שיהיה לנו מה לאכול. לא יכול להיות טעם יותר עמוק מזה למה אוכל נקרא שבר. לכן אוכל מזין את האדם, כי שרשו בתהו יותר גבוה משרש האדם עצמו – השרש שלי זה תיקון והשרש של האוכל בתהו שנשבר, ולכן הוא מזין אותי, כי ניצוצות התהו עם הרבה יותר עצמה וכח חיות ממה שיש לי מכח עצמי. איך לעתיד לבוא נחיה בלי אוכל – זה עוד סיפור (פוטוסינתזה, יש לנו על זה מאמר שלם, שכאשר נהפוך לצמחים – "צמח שמו" – לא נצטרך לאכול כי "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" והזיו-האור הזה הופך לאוכל, כמו אצל צמח). בינתיים אנחנו נהנים מאוכל, משבר, "כי יש שבר במצרים". הכי מתאים שהשברים יפלו דווקא במצרים. הרי רוב הניצוצות היו שם – רב ניצוצות מהשבר היו שם ("ערב רב"), ולכן "וירא יעקב כי יש שבר במצרים".

אמרנו שהאבן עזרא אומר שבמקור החושים מאוחדים, והדוגמאות העיקריות בתורה הן שהראיה היא חוש כללי – "וירא יעקב" על "הנה שמעתי" ו"ראה ריח בני" ו"רֹאים את הקולֹת". האבן עזרא לא מסיים ככה, אבל רואים שאם כי הכל מחובר כנראה החוש הכי כללי מכולם זה חוש הראיה, הוא כולל את כל החושים. לכן כתוב "וירא יעקב כי יש שבר במצרים".

שוב, שבר על פי פשט כאן זה אוכל, אבל חז"ל במדרש אומרים שזה לשון שבירה וגם לשון שׂבר ותקוה טובה, ואומרים שבכל מקום שיש שׁבר יש סבר, ומביאים שלש דוגמאות: אומרים שיש ששׁבר זה הרעב וסבר זה השובע – כשיש רעב יש שובע. דוגמא שניה, שׁבר זה "ויוסף הורד מצרימה" (שדובר בי"ט כסלו) וסבר זה "ויוסף הוא השליט". דוגמא שלישית – שׁבר "ועבדום וענו אֹתם" וסבר "ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול". זה בכלל רעיון חשוב, שבכל שׁבר יש סבר, ולומדים את זה מהפסוק שלנו היום, "וירא יעקב כי יש שבר במצרים".

אם יש שלש דוגמאות במדרש צריך איזה סדר ביניהן עצמן, והסדר הכי מתבקש, כמובן, הוא הכנעה-הבדלה-המתקה, ובאמת זה עובד מאד יפה בהקשר הזה:

הדוגמה הראשונה, רעב-שובע, חוץ מזה שזו דוגמה שנוגעת לכל העולם כולו – הרי הרעב היה בכל הארץ, לא דבר שנוגע רק לעם ישראל, אלא שייך ל"עולמות" – זה נוגע בעיקר לפרעה עצמו, שחלם על זה, ולעמו של פרעה מלך מצרים. כל הרעב בא להכניע את הקליפה (עמו עשר המכות אחר כך) ולהכניע את פרעה – באמצעות יוסף, אבל בזכות הרעב. עוד משהו, הייתי חושב שתמיד השׂבר מתגלה אחרי השׁבר, כדי שיהיה סוף טוב, אבל בדוגמה הראשונה זה הפוך – לכאורה מופרך, לא ראיתי מי שמציין זאת – כי השובע בא לפני הרעב, שבע שנות שובע לפני שבע שנות הרעב. כמו שכתוב שצדיקים תחלתם יסורים וסופן שלוה, ורשעים תחלתן שלוה (במציאות בפועל) וסופן יסורים. גזר הדין על מצרים כאן שייך לרשעים – זה לא סדר של צדיקים אלא סדר של רשעים, שקודם השובע ואחר כך הרעב. רק – כפי שנסביר בהמשך – שבזכות זה שיעקב אבינו בא הוא מפסיק את הרעב כעבור שנתיים. בכל אופן, בשנתיים האלה זה הצליח מאד להכניע את מצרים. בזכות יוסף הצדיק זה כבר ממותק, כי הוא עושה הכנות (יעקב מפסיק את זה בפועל, ויוסף מציל את המצב – זה כל הענין שלו, שלכן פרעה לקח אותו). בכל אופן, הדוגמה של השׁבר והסבר הפוכה מהדוגמאות הבאות, וגם נוגעת לכולם, לכן ברור שהיא דוגמה שבכללות היא ההכנעה.

הדוגמה השניה היא של יוסף, ש"הורד מצרימה" ואף על פי שהורד מצרימה ה' איתו והוא מצליח ועד שעולה לגדולה, מבית האסורים יצא למלוך, ונעשה שליט בכל ארץ מצרים. ברור שזו דוגמה של הבדלה של הצדיק יסוד עולם, יוסף הצדיק. כל מה שנוגע לצדיק זה סוד ההבדלה, ה"מל" הראשון בחש-מל-מל. זו דוגמה מובהקת של הבדלה – הבדלת הצדיק.

אבל הדוגמה השלישית לא נוגעת לצדיק בפני עצמו, יוסף הצדיק, אלא לכל עם ישראל – ל"עמך". "ועבדום וענו אותם" זה כל בני ישראל. במצרים היו רדו שנים, אבל בברית בין הבתרים "ועבדום וענו אֹתם ארבע מאות שנה", וזה דווקא עם ישראל (ואדרבה, מצרים – שכל הגלויות נקראו על שם מצרים – משעבדים את עם ישראל ומצרים לו). למה זה כדאי? בשביל "ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול", כל הניצוצות וכל העושר כפשוטו שיש במצרים, עד שעשו את מצרים כמצולה שאין בה דגים. היום ארץ מצרים זה רוסיה, כמו שהרבי אומר, וכל הכסף צריך לצאת משם. זה המתקה.

נבין משהו מאד יפה – שבהמתקה יש מעלה, ולא רק מעלה אלא אופי אחר, ביחס להבדלה. אמרנו שהבדלה נוגעת בעיקר לצדיק של עם ישראל, ואילו המתקה – אם יש את הצדיק ואת כל עם ישראל, אי אפשר לומר שהמתקה היא רק על הצדיק, המתקה – זה רק כאשר טוב לכל עם ישראל. כמו שמסופר על רמ"מ מויטבסק, שאצלי בבית משיח כל הזמן נמצא – זה הבדלה. אבל כל עוד אין משיח לכולם זה לא המתקה. המתקה נוגעת לכל עם ישראל, ובזה כללות עם ישראל זה יותר אלקות מהצדיק עצמו. אם אמרנו שההכנעה כאן זה עולמות, הצדיק הוא נשמות – "אנא סימנא בעלמא". הצדיק הוא שיא הנשמה, אבל יחסית אליו כלל ישראל זה אלקות. אצל כלל ישראל – מדגישים את המושג – הגאולה האמיתית והשלמה נקראת מצב של המתקה, ואילו מה שעובר על הצדיק כאשר נעשה "שליט על כל ארץ מצרים" זה גילוי של נבדלות. כל יהודי יכול להיות יוסף ושתתגלה המובדלות שלו. עוד דבר, כשיוסף הורד מצרימה לא כל כך סובל – ה' איתו, ומיד נעשה אדון בבית המצרי ובבית הסהר, זה לא בדיוק "ועבדום וענו אֹתם". אבל המתקה זה "לאהפכא... מרירו למיתקא", כמו שדובר בזמן האחרון. הצדיק יוצא מהחשך לאור, מהבור בו "כי אשב בחשך הוי' אור לי", אבל לעם ישראל ההמתקה זה ממצב של מר ממש – ב"ועבדום וענו אֹתם" היה "וימררו את חייהם", לכן אוכלים מרור – ואחרי זה "יצאו ברכֻש גדול" זו אמיתת ההמתקה.

שוב, כאן זה מדרש מפורש, שאפשר ללמוד ממנו הרבה דברים יפים, ובעיקר לעניננו יש פה מבט יפה, עם כמה חידושים, לגבי התהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה. בכל אחד מהשלבים יש טוב ורע, שׁבר ושׂבר, אך בכולם השׁבר בשביל השׂבר (גם בראשון כך בפנימיות, לכן אף אחד לא שם לב שהסדר שם הפוך). זה מפרשתנו, "כי יש שבר במצרים".

נסיים חלק זה ברמז יפה: "שבר במצרים" = בן פעמים טוב. מי זה הבן הטוב? "יוסף בן שבע עשרה שנה", "אמרו צדיק כי טוב". אז מה הרמז שיעקב רואה באספקלריא שלו שיוסף נמצא במצרים? רואה שיש לו בן טוב במצרים, וזה יוסף הצדיק. העיקר כאן זה המלה שבר, ורואים את זה בכך שמופיע גם בדילוג שוה "שבר במצרים", וזה חוזר עד אין סוף בביטוי הזה (אחרי ה-ר עוד שתי אותיות וחוזר ל-ש של שבר, וכו'). איך עוד רואים את זה? זה ט אותיות, אז אפשר לכתוב כרבוע (כעת מנסים לפתוח גירסא דינקותא חדש אצל ילדים, שעשועי תורה, איך לשחק עם אותיות, ובע"ה אם נצליח זה ישאר אצל הילדים יותר חזק מכל דבר אחר, וכאן דוגמה):

ש ב ר

ב מ צ

ר י ם

בזכות הדילוג זה גם אפקי וגם אנכי, וכאן רואים את זה בצורה גיאומטרית (לכן זה חוזר על עצמו עד אין סוף). זו דוגמה פשוטה, בשביל ילד בגן.

עוד משהו יפה ביותר: חז"ל אומרים שבכל שבר יש סבר. הממוצע בין שבר (שנות האבות, 175 ועוד 180 ועוד 147) ל-סבר הוא 382 = במצרים. איך חז"ל יודעים שאם יש שבר אוטומטית יש גם סבר? כי זה מה שכתוב בפסוק, "יש שבר במצרים", וכדי שיהיה ש-שבר יהיה שוה במצרים צריך להוסיף סבר (ולעשות ממוצע). "במצרים" זו המלה האחרונה בחומש בראשית, וזה גם מספר המלים ב"מעשה מרכבה" ביחזקאל (עד סוף ההפטרה). מה החשיבות של המספר הזה? כשמחלקים 1000 בחתך זהב החלק העליון הוא 382 – מספר שקשור לחתך זהב, שהוא שיא היפי. המספר המלא של חתך זהב, ש'מנווט' את חתך זהב, הוא 1618 (1.618, בו כופלים מספר כדי לדעת מה בן-זוגו בחתך זהב). מה קורה אם אני כותב "יש שניאור בן רבקה במצרים" (אגב, מצרים שוה ליובאוויטש) זה 1618 (תוספת של משיח בן דוד על הפסוק, כנ"ל). כנראה שכל מקום שיש איזה ניצוץ קדוש יש איזה יפי. זה חנוכה, לברר את כל הניצוצות בעולם, שמונה לשונות של יפי. זו עוד הוכחה שמותר לפעמים להוסיף כולל, אחרי "כי יש שבר במצרים" כתוב "ויאמר יעקב לבניו למה תתראו" (שכולם יסתכלו עליכם), שעולה 1619. עד כאן.

זה היה רק ראשית החימום, וכדרכנו העיקר זה השיחה הבאה.