י מנחם-אב סז – כינוס ילדים ושיעור למבוגרים – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

(חסר בהתחלה שתי דקות, וקצת מהזכרון)

אתמול, בת"ב, היה הילולא של החוזה מלובלין – דבר מיוחד שהסתלק ביום זה. היה איש עם רוה"ק, עינים רואות בכל העולם. כשהגיע ללובלין היה שם רב 'מתנגד', אייזנער-קאפ – גאון גדול, אם זה התואר שקבל באותו דור, ראש-הברזל. בכלל, כל הזמן היה שם עימות של מתנגדים – אמרו שכאשר הוא יסתלק יעשו חג וישתו לחיים ויאכלו בשר, והוא אמר ברוח קדשו שכאשר יסתלק אפילו מים לא ישתו. זו דוגמה לרוה"ק.

נספר סיפור מתחילת נשיאותו שם. לראש-הברזל חרה שאלפים נהרו אחריו, ואז עוד היה להם דיבור. הוא שאל את החוזה – אתה לא יודע ללמוד, אז למה נוהרים אחריך? החוזה אמר שהוא מסכים איתו, וגם הוא לא יודע למה, אבל לא יודע מה לעשות. ראש-הברזל אמר לו – אתן לך עצה, תעלה בשבת על הבימה ותכריז שאינך יודע ללמוד תורה ואין סיבה לבוא. נשמע רעיון טוב, והוא עשה כך – בשבת הבאה הגיעו כפול אנשים, ואחר כך שוב הכפיל את עצמו. כשנפגש שוב עם ראש-הברזל שאל אותו – נתתי לך עצה ובכל זאת מתרבים האנשים. אמר לו החוזה – קיימתי את העצה, אבל הגיעו יותר, מה לעשות? אמר לו ראש הברזל – אולי זה כי חושבים שאתה ענו, ורוצים ענוה, לכן באו יותר. אז כעת אני מציע הפוך – תעלה ותדפוק על הבימה, ותגיד שאתה הלמדן הכי גדול בעולם, ואז ידעו שאתה בעל גאוה ויברחו. ענה החוזה – נשמעת עצה טובה, אך איני יכול לעשות זאת, כי לשקר איני יכול.

כל צדיק אמיתי הוא ענו מאד, אבל חוץ מזה היה איזה 'קסם' שגרם שאנשים ימשכו אחריו. כתוב על הבעל שם טוב הקדוש שבין ריבוי חסידיו היו לו ששים גבורים – ששים תלמידים צדיקים שכל אחד היה רבי בעצמו. כך גם אצל המגיד היו ששים גבורים. אצל מי כתוב שהיו ששים גבורים? "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה", כך אומרים בקשעהמ"ט. הבעש"ט אמר שנשמתו לא היתה מוכנה לרדת לעולם בלי הבטחה שיהיו לה ששים גבורים. אותו הדבר ביחס למגיד. פעם אחת אדמו"ר הזקן התלונן שלי אין, אבל בא אדמו"ר האמצעי ואמר שכן יש לו, ומנה אותם – שגם לו היו ששים צדיקים בתלמידים (ששים גבורים כארזים, אך לא היו אחר כך רביים, כי לא כך נהוג בחב"ד). אבל, אצל החוזה מלובלין היה דבר יחודי שלא היה אצל אף צדיק – היה לו כפול, היו לו מאה ועשרים תלמידים שנעשו רביים, ואין דוגמה כזו אצל שאר הצדיקים בכלל. כשנלמד את ה"דבר מלכות" של הרבי על השבוע הזה, הוא אומר שעיקר הנקודה של השבוע הזה היא "כפלים לתושיה". לשבת אחרי תשעה באב קוראים שבת "נחמו", ומתחיל ב"נחמו נחמו" – נחמה בכפלים, בחינת כפלים בתושיה. בכל אופן, משהו מיוחד אצל הצדיק הזה – שנפטר בשבוע של נחמו – שהוא בחינת כפלים. באמת המון נהרו אחריו, כנראה בגלל שיש לו איזה נקודת קסם שצריך להתבונן בה לפי דרך חב"ד, מה המשיך אליו כל כך הרבה חסידים וצדיקים.

נספר עליו עוד סיפור: יש סיפור שפעם אחת בא יהודי בעל תשובה, אבל בעל תשובה מאד רציני, שכבר הרבה זמן עושה תשובה, ועוד לפני שהגיע לחוזה לקח לעצמו דרך של סיגופים בעבודת ה'. מי שעושה סיגופים הוא סגפן – סיגופים זה לצום, לצער את עצמך בכל מיני דברים. הוא למד בספרי המוסר שמי שרוצה לעשות תשובה צריך להסתגף (זה כתוב גם בתניא, אבל כתוב שזה לא העיקר, והיו לפני החסידות שחשבו שזה עיקר התשובה). הוא היה סגפן רציני, ובכל זאת החליט שכדאי ללכת לאיזה צדיק שיתן לו דרך תשובה עוד יותר טובה. בא לצדיק, אמר לו מה ענינו ומה עשה עד כה, במשך שנים, והחוזה אמר לו שלא זאת הדרך. קודם אתה צריך להיות חזק, כי בלי זה לא תוכל לעמוד בתשובה שאני אתן לך – חדשיים תאכל ותשתה טוב שתתחזק. כך הוא עשה, כמצות החוזה, הפוך מהנהגתו עד אז. אחרי חדש בא לחוזה ואמר שאכלתי ושתיתי וישנתי חדש, ואני כבר חזק, אך החוזה אמר לו שלא מספיק, ושצריך חדשיים כפי שאמר לו. נהג כך עוד חודש, חוזר אל החוזה, והחוזה הביט בו ושואל – אתה מוכן? הוא אומר – ודאי שכן. החוזה מפקפק, אני לא בטוח שיש לך מספיק כח, אבל האם אתה בטוח? ענה – ודאי שכן. החוזה אמר לו שאם כן – נאמר ביחד את הוידוי (הרבה פעמים החוזה  נהג לומר עם מישהו משהו מהתורה). הוידוי מתחיל "אשמנו", ואחרי שאמר איתו את המלה הראשונה אותו אחד התעלף ובקושי אפשר היה להעיר אותו. אחרי שהוא התעורר אמר לו החוזה – אמרתי לך שעדיין אין לך מספיק כח לעשות תשובה, אפילו אין לך מספיק כח לומר מלה אחת של וידוי.

זה עוד סיפור, איך שמגיעים לנקודת האמת – בזכות הצדיק – זה עולם אחר לגמרי. כל מה שהאדם עשה, וחשב שאוחז באיזו מדרגה, זה הכל דמיון, וכשמגיע למדרגת האמת יכול להתעלף. בשביל לעמוד בזה, בפרט בעל תשובה, צריך המון כח רוחני בשביל לעמוד בנקודת האמת. כל העולם הזה הוא בלוף, וגם האדם מבלף את עצמו, גם כשאומר שעושה תשובה. לעמוד בפני האמת הערומה ולומר "אשמנו" צריך המון כח רוחני, ולהגיע לזה זה רק בזכות הצדיק שיביא אותנו לאמת הזאת.

עד כאן עוד סיפור של החוזה. כעת נאמר פסוקים, ומי שיש לו כח – אם אכלתם טוב – אפשר להשאר לעוד סיפורים.

[כאן עוברים לשיעור למבוגרים]

התחלנו לספר (לילדים) סיפורים של החוזה מלובלין, שההילולא שלו אתמול, בתשעה באב. נתחיל מהסיפורים שכנגד הכתר, אך קודם נאמר רמז יפה: דווקא הצדיק הזה זכה לתואר "חוזה", ואין עוד צדיק שזכה לתואר זה. נסביר יותר בהמשך תואר זה, אך כרמז – חוזה = 26, שם הוי' ב"ה. ולא רק שזה 26, אלא שמורכב מארבע אותיות רצופות – הוזח – וממילא יש כאן תופעה חשבונית פשוטה. אבגד בזהר זה שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע וביחד זה עשר ספירות (לכן יש "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה"). אם יש קבוצה של ארבע מספרים ראשונים לפי הסדר, מתבקש להמשיך עוד קבוצה כזו, והקבוצה הבאה היא הוזח – אותיות חוזה – העולה כו. יפה שהרביעיה הראשונה היא עשר והשניה היא שם הוי', מתבקש להמשיך – ט י יא יב – זה שם מב, שם קדוש של בריאת העולם. הרביעיה הבאה (מיוחדת, הרביעית) – יג, יד, טו, טז – עולה חן (ידוע ש-מב ו-חן הם זוג בקבלה – כל פעם כנגד מב יש חן, וביחד זה שלמות של מאה, י פעמים י, יפי; גם שתי הרביעיות יחד הן שלמות – עולות ו בריבוע, משולש ח הופך להיות ריבוע של ו, כמו בחנוכה; אפשר לשאול אם תופעה זו ממשיכה הלאה, אבל היא לא – זה יחודי רק לרביעיות הראשונות). זה מאד מיוחד, אז נספר הערב, בעזרת ה', חוזה סיפורים על החוזה – וצריך שהם ילבישו בדיוק את עשר הספירות, כמו ש-הוזח מלביש אבגד, אבל לפי הסדר של חוזה. לכן קודם נעשה את המבנה ואז נכניס את הסיפורים – בג"ר יהיו ח סיפורים, בשלישיה הבאה (דעת חו"ג, כשדעת מתחלקת לעטרא דחסדים ועטרא דגבורות) יהיו ו סיפורים, בתפארת-נצח-הוד (גוף ורגלים) ז סיפורים, וביסוד-מלכות ה סיפורים.

כתר:

בשבועות האחרונים הסברנו שכל צדיק זה הזיקה שלו למשיח – הכתר זה היחידה שבנפש, זה ניצוץ משיח, ואצל הצדיק הניצוץ משיח חזק ביותר. אצלו הזיקה למשיח זה או שמרגיש יכולת משיחית בתוכו, או שיש לו יכולת מיוחדת לזהות את המשיח והוא מסור להבאת המשיח, וכל חייו מסורים לכך. בדרך כלל זה הולך ביחד, כמו אצל הרבי – מי שהכי חושב על משיח ומסור למשיח, כנראה הוא עצמו המשיח. הכתר זה הזיקה למשיח של כל צדיק, וכך גם של כל יהודי – "ועמך כֻלם צדיקים", לכל יהודי יש כתר וזיקה למשיח.

הסיפור הראשון: פעם אחת אמר החוזה – אני מכיר טוב את מלך המשיח, ולא רק שאני מכיר אותו, אלא שהיה מאוכלי שולחני. רק מה? אחרי שהוא הרגיש שאני מכיר בו, שהוא מלך המשיח, הוא התרחק ממני – הוא לא אוהב שמכירים בו ומגלים אותו. הוא הלך לו עד קצה העיר לובלין, אבל אחרי שהוא הרגיש שאני עוקב אחריו גם שם – שאני רואה כל מה שהוא עושה ואני מכיר בסודות שלו, הוא התרחק עוד יותר והלך למדבר, ועכשיו הוא נמצא במדבר.

עד כאן זה הווארט, וצריך להבין מה קורה כאן. קודם כל אומר שמכיר את המשיח טוב – הכרה, כפי שנסביר בהמשך, זה דעת, אבל שרש הדעת זה בכתר. היכולת להכיר את המשיח, מיהו המשיח, זה דעת של הכתר – דעת של רדל"א. בלשון הקבלה, הדעת הזאת נמצאת בין הגלגלתא למו"ס, בתוך האוירא דאריך אנפין – זה הכח להכיר את המשיח. קודם הכרתי אותו שהוא מאוכלי שולחני, אבל כשהסתכלתי עליו מדי חזק הוא ברח – עדיין בתוך הישוב – וכשעדיין הסתכלתי עליו והכרתי בו יצא מחוץ לישוב. החוזה לא סיים אם הוא עדיין מסתכל עליו במדבר, אך אם יודע שלשם ברח – כנראה עדיין עוקב אחריו, גם שם. נניח הנחה, אם כי זה לא מסופר, אך זה בשביל לגרות את החושים שלנו. יתכן מאד שהמשיח הזה שהחוזה מכיר זה הוא בעצמו, ובכלל לא מישהו אחר. יש מכתב מהרבי, שהתפרסם בתחלה בעילום שם ב"הקריאה והקדושה", בשנות מלחמת העולם השניה, ושם כותב שעד שמשיח לא יתגלה ממש ויעשה את כל הפעולות הכתובות ברמב"ם – שיהיה מלך ויחזק דרך התורה וילחם מלחמות ויבנה מקדש וכו' – אז אפילו הוא עצמו לא מכיר שהוא משיח, כי שרש המשיח הוא רדל"א, פנימיות עתיק, שהוא "רישא דלא ידע ולא אתידע", לא יודע את עצמו (רק אמרנו שהיכולת להכיר את הבלתי נודע זה הדעת דרדל"א). עכ"פ, משהו פשוט – עד שמשיח לא פועל אינו יודע שהוא משיח, ובודאי שמישהו אחר לא יודע. מה קורה כשהמשיח מתחיל להרגיש שהוא המשיח? הוא צריך לברוח מעצמו – אם אתה באמת המשיח אסור לך להרגיש שאתה המשיח. ברגע שהוא מתחיל להרגיש שהוא המשיח, המשיח מתרחק, אבל הוא עדיין עוקב אחריו – הוא החוזה, יש לו עינים בהירות ופקוחות, ורואה אותו גם בקצה העיר, בקצה הישוב. אז הוא מתרחק עוד יותר, לתוך המדבר, ולא כתוב אם עדיין רואה אותו – יש לומר שכן, אבל זה לא כתוב.

מה זה שלוש הבחינות – שקודם משיח מאוכלי שולחני, וברגע שהכרתי בו בורח לקצה הישוב, ואחר כך בורח למדבר? בקבלה קוראים לזה נר"נ-חיה-יחידה של מלך המשיח עצמו. ידוע שלמשיח יש חמש עליות – "הנה ישכיל [נפש] עבדי ירום [רוח] ונשא [נשמה] וגבה [חיה] מאד [יחידה]" – משיח הוא היחידה הכללית של כל עמ"י, אך בתוך היחידה שלו יש התכללות של כל הנרנח"י. נר"נ זה אורות פנימיות, צ דצלם, עליו נאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו" – ה-צ שלו הוא "מאוכלי שולחני". אבל כשה-צ מוכר הוא בורח ומתכלל בחיה – החיה של המשיח עדיין בתוך הישוב, אבל בקצה הישוב. בלשון הקבלה והחסידות החיה זה המקיף הקרוב. הוא לא מאוכלי שולחני, אבל קרוב – עדיין בהיקף של הישוב. אחר כך בורח ליחידה – יחידה זה המקיף הרחוק, מחוץ לישוב. ישוב זה איזו נגיעה בשכל, וחיה היא "נוגע ואינו נוגע" – מבריק איזו הברקה ומיד מתעלם. זה קצה הישוב – קצה המודעות. אם המשיח נמצא בקצה הישוב הוא נמצא במקום ה"נוגע ואינו נוגע" של החיה שבנפש. ברגע שהוא בורח למדבר, הוא כבר עולה וחוזר לעצם היחידה שלו, שאין בזה שום גילוי במודע כלל וכלל, ושמה הוא נמצא. כנראה שהמשיח האמיתי צריך קודם להבריח את המשיח ואחר כך להזמין אותו בחזרה. זה "נגלה ונכסה" מעצמו, כדי לקיים בעצמו שהמשיח לא מכיר שהוא משיח – זה דבר שצריך לקיים אותו, וברגע שמתחיל להכיר צריך לקיים בעצמו שאסור לי להכיר שאני המשיח, ואז הוא צריך להבריח את זה עד קצה הישוב ואחר כך לתוך המדבר. אבל אחר כך, מי שיזכה – כאשר הדור, אנחנו עם ישראל נזכה – נזמין אותו חזרה. כתוב שהמשיח יברח למדבר עם כל שרשי עם ישראל, אך כאשר נזכה מזמינים אותו מהמצב של "נכסה" לתוך הישוב ולתוך השולחן – שיהיה שוב מאוכלי השולחן.

זה הסיפור הראשון השייך לכתר, לזיקה שלו למשיח. הסיפור השני גם קשור למשיח. ידוע שאולי יותר מכל צדיקי אותו דור, החוזה מסר את נפשו בפועל ממש שיבוא משיח – עבד על זה, ודבר על זה, ומסר את הנפש על זה. לא תוך כדי שזיהה עצמו כמשיח – כפי שעשו צדיקים אחרים, כמו רבי ישראל מרוז'ין – אלא שהקריב עצמו על כך שיבוא משיח בכל מחיר. הדברים הגיעו עד כך שבשנה האחרונה לחייו – תקע"ה (שנתיים אחרי הסתלקות אדה"ז) – בשמחת תורה (שכנראה הוא יום מיוחד בו צדיקים מתאמצים בכל הכח להביא את המשיח, כפי שגם אצל הרבי ראינו שהאירוע הראשון שקרה לו היה בעיצומו של יום שמח"ת) החוזה מלובלין פעל פעולות רוחניות-שמימיות-אלקיות שאיננו יודעים מה עשה, אך כל כך דחק את הקץ, כל כך לחץ את ה' להביא משיח, שקרה סיפור מופלא שעד היום לא מבינים אותו ואפילו לא יודעים בדיוק מה קרה. הוא ישב בקומה האחרונה, והיה שם חלון קטן שאי אפשר לעבור, ופתאום בא כח אדיר וזרק אותו מתוך החלון – הוא נפל לארץ. דבר שעל פי דרך הטבע לא יכול לקרות בכלל. כלומר, הוא נלחם עם הס"מ להביא את המשיח – להביא את המשיח זה מלחמה נגד הכחות המעכבים, והוא כל כך נלחם עד שקרה מעשה מוזר זה שאיזה כח זרק אותו מחלון שאי אפשר לעבור דרכו. הוא כמעט והתפרק לחלוטין, ושכב חולה כמעט שנה שלמה, עד תשעה באב של אותה שנה, שבו ביום הוא הסתלק מן העולם, אבל מה שקרה לו היה בשמחה תורה. אחרי שזה קרה – אחרי שהוא עשה איזה מאמץ, איזה מעשה רוחני אדיר שכנראה אף צדיק בעולם לא עשה כמותו אף פעם, ולא עלה בידו (עובדה שזרקו אותו מהחלון) – הוא אמר, חבל שלא הודיעו לי (לפני הנפילה מהחלון) על הסתלקות תלמידי הגדול היהודי הקדוש מפרשיסחא וחברי הטוב המגיד מקוז'ניץ (שנפטר כשבוע קודם). כלומר, בניתי על הכח שלהם – השתמשתי בכח שלהם כשעשיתי מה שעשיתי, בניתי על הכחות שלהם ולא ידעתי שהם לא נמצאים איתי ביחד. בכל אופן, יש רבים שעד היום הזה מנסים לכתוב ולהבין מה קרה שמה, יש כמה וכמה סיפורים עלומים של תולדות החסידות מהבעל שם טוב – סיפור עלום אצל הרבי מקוצק, וגם כאן הסיפור של החוזה מלובלין הוא סיפור עלום. אבל הנקודה שהלך למלחמה נגד כל הכחות שבעולם על מנת להביא את מלך המשיח, ונכשל – לא עלה בידו. הוא לא הראשון שנכשל, אבל אולי הוא הראשון שהשקיע בכך כל כך הרבה כחות נפש, זה כנראה משהו יחודי. ומאיפה הכחות האלה? זה כחות של היחידה. זה גם משהו מאד דומה לרבי – כל מה שקרה לרבי בשנתיים האחרונות, הסטרוק שלו פעמיים, זה אותו הדבר, זו אותה נקודה. את החוזה זרקו מהחלון, ולרבי קרה מה שקרה, אבל מה זה? מסירות נפש עד הסוף, הקרבה למעלה מכל חשבון וטעם ודעת, להביא את מלך המשיח ויהי מה. ברור שהמשיח האמיתי, שזה עכשיו, גם כן יעבור את הגל הזה – "כל משבריך וגליך עלי עברו", אומר דוד מלכא משיחא – אבל הגל הזה יהפוך להיות התגלות. זה הסיפור השני.

הסיפור השלישי, שבהשקפה ראשונה לא מבינים כמה הוא משיחי, גם מראה את הקשר למשיח: אמרנו שהכרה זה דעת, אבל הכרה במשיח זה דעת דרדל"א – דעת של הכתר. כל שנה, לפני פסח, הרבי עצמו היה עובר על כל המצות של החסידים – מאות ואלפי חסידים שהסתופפו בצלא דמהימנותא של החוזה – וממיין את כולם. היה לוקח כל מצה ביד ומסתכל עליה, וממיין – היו מצות שאמר עליהן צדיק ושם בערימה אחת, היו בינוני בערימה אחרת, והיו של רשע. בסוף, אחרי כל המיון שעשה בדייקנות – וזה אלפים, כל המצות של כל החסידים – יצאו מעט צדיקים, הרבה יותר בינונים, והרבה מאד רשעים. את הצדיקים הוא חלק לעצמו ולתלמידים הקרובים – אותם מאה ועשרים שעתידים להיות מנהיגי הדור הבא – את הבינונים לכל החסידים, ואת הרשעים שם בצד. הכי הרבה מצות זה היה הרשעים, אז יצא שלא היה הרבה מה לאכול בשבוע של הפסח, אז זה היה חג של רעב בין החסידים. מגיע היום האחרון של הפסח, אחש"פ, שאז יש הרבה קולות – חסידים מקפידים לא לאכול שרויה במשך כל החג, אבל ביום השמיני כן אוכלים – ואז כל שנה צוה לאשתו ולכל המבשלות לעשות המון קניידלאך (מאכל מסורתי של פסח, שהוא שרויה, אז חסידים לא אוכלים אותו כל החג), וגם הוציא את כל הרשעים וחלק אותם לכולם, וכולם אוכלים את הרשעים, ויש המון מצות והמון קניידלאך לאכול ביום האחרון, כך שאם רעבו משך שבעה ימים היה להם פיצוי גדול ביום האחרון, שיצאו שבעים מכל מצות הרשעים ומכל הקניידלאך.

 מה הקשר בין הסיפור הזה לבין הכתר? מה הקשר למשיח? קודם כל, אמרנו בסיפור הראשון של הכתר שהמשיח מתחיל להיות מאוכלי שולחני – שמה מכירים ופוגשים אותו. גם את הכחות המשיחיים של עצמי אני פוגש בשעת האוכל. החג המיוחד במשך כל השנה של אוכל זה פסח – אז אוכלים מצות, מיכלא דמהימנותא, מאכל האמונה. כתוב שאמונה זה רדל"א, שרש המשיח, אז באכילת מצות אוכלים מודעות משיחית – זה חג הגאולה. מכניסים לבטן ולנשמה תודעה של גאולה – בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ברגע זה ממצרים, והמצות נותנות את השכל הזה. ברור שכל המצות שהחוזה מיין הוא כשרות בתכלית ההידור, ואף על פי כן הוא ברוח הקדש מיין אותן לצדיקים בינונים ורשעים, ואת הרשעים אוכלים רק ביום האחרון. כל החג אוכלים צדיקים ובינונים – צדיק אוכל צדיקים ויהודי פשוט אוכל בינונים (ככתוב בתניא, שמדת הבינונים היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך, וכל אדם צריך לומר על עצמו "הלואי בינוני" כי כל אחד יכול להיות בינוני). אם הכל כשר, אז מה בכל אופן ההבדל כאן? היות שהמצות זה מצות של אמונה, כנראה הבחין ברוח הקדש שלו בשלוש דרגות של אמונה. כתוב שאפילו הפושעים בעמ"י מלאים מצוות כרימון – לכל יהודי יש אמונה בלב, אין יהודי שאינו מאמין בה' בלב. אבל ככלל, ככתוב בספר העיקרים, יש שלוש רמות של אמונה – יש להאמין בה', יש להאמין בתורה (אמת מה', שממילא מחייבת אותי) ויש להאמין במשיח (שהוא יעד מחויב, שה' ברא את העולם בשבילו – בשביל דירה בתחתונים – וזה יהיה, ויהיה תיכף ומיד ממש). מי זה רשע? אחד שמאמין בה', אבל לא בתורה ולא במשיח. מי זה בינוני לעניננו? אחד שמאמין בה' וגם מאמין בתורה, ונוהג על פי תורה, אבל האמונה במשיח עדיין חלשה אצלו. מי זה צדיק? הצדיק האמיתי זה אחד שיש לו את כל שלוש הרמות של האמונה, שמאמין שיש הקב"ה והתורה זה אמת ומחייבת אותו בחיי היום יום, וגם מאמין במשיח וזה גורם לכך שכל מה שהוא עושה זה "להביא לימות המשיח". זה בדיוק מה שהרבי השקיע את כל כחותיו במס"נ עבורו – להנחיל את המודעות הזאת לנו, תוך כדי שיחד עם הנחלת המודעות של "להביא לימות המשיח" גם אמר שכבר הגיע הזמן שכל אחד מכם, וכל אחד מעם ישראל, כבר יהיה צדיק. כי להיות צדיק ולהיות חדור במשיח – לפי החסידות זה היינו הך. למה מותר, אם כן, לאכול את הרשעים וכולם צריכים לעשות זאת ביום האחרון של פסח? כי אחש"פ הוא יום של משיח – לכן עושים סעודת משיח, כמנהג הבעש"ט, וקוראים בהפטרה של משיח. כל שבעת ימים זה יציאת מצרים – זה גאולה שהיתה, ומי שמאמין בה' גם מאמין בהסטוריה, לא מכחיש שפעם היתה יצי"מ. מ"ת עדיין קצת בעתיד – יבוא אחר כך, בשבועות – אבל יצי"מ כבר היה. מלך המשיח זה עוד יותר עתידי. כתוב ששביעי של פסח זה כבר מודעות למ"ת – כהוספה על יצי"מ – אבל אחש"פ זה כבר הגילוי של משיח ממש. צריך להחזיר את כולם בתשובה – באחרון של פסח גם הבינוני (שחסרה לו האמונה החזקה במשיח) ואילו הצדיק (שכל הזמן חי עם משיח) צריכים לחזק אמונה במשיח על ידי אכילת רשע, על ידי שלוקחים מי שחסרה לו אמונה במשיח וגם אמונתו בתורה חלשה, ומכח המשיח מחזירים את כולם במשיח. מה שכתוב ב"היום יום", שבאחש"פ אורו של משיח מתגלה, וממילא כולם חוזרים בתשובה ומגיעים לשיא של "מיכלא דמהימנותא", אמונה במלך המשיח.

הווארט פשוט: קל להאמין בה', וכל יהודי עושה זאת. קצת יותר קשה להאמין בתורה, והכי קשה להאמין במשיח – כי משיח נגד המציאות, מביטים בחלון ולא רואים סימנים ברורים במשיח,  וצריך המון תוקף ונחישות-נחשוניות בשביל להתחזק ולהאמין במשיח. אמונה אמיתי זו אמונה שהופכת לדעת – שיודעים זאת, ולא רק מאמינים בזאת, שרואים את המשיח. יהיו הרבה סיפורים של הכרה באנשים, כי הוא חוזה – מכיר באנשים. כאן קודם כל מכיר במצות – כולן כשרות למהדרין, אבל הוא מכיר במהותן, ואת הרשעים הוא משאיר ליום שכולו משיח, ואז זה היום שכל הרשעים באים לתיקונם, דהיינו לחיזוק האמונה והדעת במלך המשיח. לכן שמנו את הסיפור הזה גם בכתר.

חכמה:

הסיפור הראשון הוא בעצם ווארט שמפורסם אצל כל חסידי פולין. הרבי הגדול הראשון המפורסם בפולין, אחרי הבעש"ט והמגיד, זה רבי אלימלך מליז'נסק, שבפולין נקרא בעש"ט קטן (אחרי הבעש"ט, שהיה בעש"ט גדול). לו היה ארבעה תלמידים הכי גדולים, ומסורת שלכל אחד מהם מסר חלק מעצמו. זה גם משהו מאפיין במיוחד, שצדיק מוסר את עצמו – את כחותיו וחושיו – לתלמידיו המובהקים. כתוב שאת העינים שלו נתן לחוזה, את מח שלו נתן לרבי מענדלה מרימינוב, את הלב שלו למגיד מקוזניץ (עבודת ישראל), ואת הפה שלו לאפטער רב (האוהב ישראל). בזכות זה שנתן את העינים שלו לחוזה הוא נעשה החוזה, בעל עינים פקוחות. זה שהוא קבל את העינים זה מיד משייך אותו לספירת החכמה, כי עינים-הסתכלות זה חכמה. בדרך כלל כשאומרים את ארבעת המתנות לא אומרים בסדר זה, אך אמרתי כנגד סוד הוי' – העינים זה חכמה, המח כאן זה שכל, וסתם שכל זה בינה, הלב זה מדות, ו שבשם, והפה זה מלכות (מלכות פה תושב"ע קרינן לה, ומאן מלכי רבנן).

גימטריא יפה שהכל כלול בחכמה: עינים מח לב פה (כנראה שלכל צדיק יש את הבחינות הללו לחלק) עולה משה. משה רבינו מורכב מארבעת האיברים האלה, וכל צדיק נקרא על שמו – "משה שפיר קאמרת" – והוא מן החכמה, "מן המים משיתהו". משה זה מי ששלם בעיניו מחו לבו ופיו. בתחלה משה היה "כבד פה וכבד לשון" (כבד פה = אלף, כבד לשון = בית, סוד אב), ובסוף ה' רפא אותו – במתן תורה. בכל אופן, יש למשה זאת בשלמות, ובסוף ימיו או שנותן לאחד או שמחלק – החוזה חלק. דומה לכך המסופר במגיד, שאחר הסתלקותו התלמידים הגרילו מי יטהר את אבריו וכל אחד זכה בחלק אחר. גם כשהסתלק היה חי, כפי הסיפור שטבל את עצמו כבחייו בטהרה. הראש נפל בחלקו של אדמו"ר הזקן – זה משהו מאד חשוב במסורת חב"ד, שאדה"ז קבל את כל הראש של רבו, וכך כל תלמיד קבל משהו אחר. זה שהחוזה מקבל את העינים – משייך אותו מאד לחכמה.

זה הווארט הראשון, שנכלל כאן בסיפורים, שקבל את העינים. קודם אמרנו שמכיר את מקומו של משיח. יש סיפור מאד נחמד, שהיו נוסעים אליו תלמידים גדולים מארץ ישראל – עלו לארץ וחזרו לבקר אותו. מי שזוכר תולדות החסידות בארץ, ובכלל בתולדות עמ"י בארץ בדורות האחרונים, אחת הדמויות הגדולות זה רבי שמואל העלער, הרב של צפת. הוא היה בחינת מרא דארעא ישראל בדורו, תלמיד הבת-עין, ויש לו עדיין היום משפחה בארץ – זה שם שכדאי שכל אחד יכיר. הסבא שלו הגיע מחו"ל לארץ, ומדי פעם גם סבו וגם אביו היו חוזרים לבקר את הצדיקים בחו"ל, ובמיוחד את החוזה מלובלין. מסופר שאביו של רבי שמואל העלער נסע לחוזה, ושהה שם הרבה זמן – שנה או יותר משנה – והיה מאד מודאג, שכל הזמן לא קבל שום דרישת שלום או מכתב ממשפחתו, לא מאשתו ולא מהילדים. היה מאד מוטרד שלא שמע משלום בני ביתו בצפת, אז פעם אחת החוזה קרה לו, הושיב אותו, ואמר לו (כאילו שמדליק מחשב או וידאו ורואה סרט) – כעת אשתך הולכת מהשוק עם סל של ירקות, ויש לך כך וכך בצלים בסל וכך וכך מלפפונים בסל, והולכת מהשוק הביתה. עכשיו בתך יושבת ליד השולחן ושותה כוס קפה. הוא יושב בלובלין, ופשוט רואה מה קורה בצפת – אומר ששלום לכל בני המשפחה, ומתאר בדיוק מה כל אחד עושה ברגע זה, לגמרי משתמש באור הגנוז לצדיקים מששת ימי בראשית, להסתכל מסוף העולם ועד סופו. אחר כך אמר לו – אני מגלה לך את זה לא רק כדי להרגיע אותך לגבי שלום ביתך, אלא גם שתדע שגם כשאתה תחזור הביתה תדע שאני רואה כל מה שאתה עושה, אני מסתכל עליך איפה שלא תהיה.

זה שיש לו הסתכלות כזאת, זה כח החכמה – אור הגנוז לצדיקים בו הוא רואה מסוף העולם ועד סופו, עד לפרט הכי קטן של מספר הבצלים והמלפפונים בסל. אבל מה רוצה לומר בזה? שהצדיק הוא מעין מה שהרבי קבע לילדים לזכור בפסוקים – "והנה ה' נצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עלי ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". כמו שצריך להיות מודע שה' מביט בי כל הזמן, כך מי שקשור לצדיק צריך להיות מודע שכעת הצדיק מביט עליו – זה מכניס הרבה יראת שמים. יש אחד שעם הקב"ה מסתדר, אבל צריך לחשוש שאולי לצדיק יש פחות מסבלנות מלה' (או שכן או שלא, אבל צריך לחשוש), ואם הוא מסתכל עלי צריך לשמור מה שאני עושה. קודם כל, להיות בדרגה כזאת זה מדרגת חכמה, וגם היכולת לתת הרגשה כזאת. יש הרבה שמות נרדפים להסתכלות, וכאן זה "ומביט עליו" – "הביטה ממעון קדשך" – וכתוב בקבלה ש-ביט זה שמן באתב"ש (כוונה ביציקת שמן לנרות חנוכה), זה שם של הבטה-חכמה, ושמן שייך לפנימיות החכמה. לפי זה, מי יכול להביט? מי שיש לו "שמן משחת קדש" – תורת החסידות, השמן שבתורה. כשמישהו מביט עלי, אפילו לא צדיק, זה פועל – הבטה פועלת, כשמישהו מביט בי מאחורה אני מסתכל. ביט בלועזית זה קצב, זה דפיקה – "קול דודי דופק" – וכשמישהו מביט בי הוא דופק בקצב קבוע על ערפי, עד שאני פונה. כמו כל דבר, אם מתבוננים במציאות זה עוזר להתגלות – ה' ודאי מביט, אבל אם אני מתבונן בכך זה ודאי פועל שארגיש זאת יותר וגם אפנה לה', וגם להיות בסדר ולשמור עצמי. אותו דבר אצל הצדיק, שהוא יותר מוחשי – לה' אין גוף ודמות הגוף ולצדיק יש גוף, אז אצלי זה יותר פועל חרדת קדש, יראה עילאה שהיא גם בחינת חכמה. אם כן, יש כאן שלושה דברים – כח הצדיק לראות זה חכמה, פנימיות אבא. מה שיכול להקרין זאת ולתת לי להרגיש זאת – גם התפשטות מאותו כח. מה שזה באמת נקלט אצלי, ואני מרגיש שהצדיק מביט עלי, שה' מביט עלי, זה החכמה של הנפש שלי.

הסיפור הבא הוא גם חכמה: אצל כל אחד מגדולי הצדיקים, החל מהבעל שם טוב והמגיד וכולם, אחד מהתפקידים העיקריים של התלמידים הגדולים היה ללכת ולקרב נשמות עם פוטנציאל גבוה להיות מקושרים לצדיק. פשוט לחפש אנשים ולקרב אותם לצדיק. הבעל שם טוב שלח את תלמידו המובהק רבי נחמן מהורודונקא לקרב את המגיד, וכך עד היום הזה. גם הרבי היה שולח חסידים כדי להביא מישהו אליו. כדי שאותו חסיד יצליח, הוא צריך להיות בעל דרגה בפני עצמו – זה אחד התפקידים הכי פנימיים של תלמיד של צדיק, שמסוגל למשוך ולהביא עוד נשמות לרבי. אחד מאלה שעשה זאת אצל החוזה מלובלין זה רבי דוד מלעלוב, מגדולי תלמידיו (שהוא "מסכת בפני עצמה" ולא כאן המקום לספרה), וכמו שר"נ מהורודוק קרב את המגיד, התלמיד הכי גדול וממשיך הבעש"ט, כך ר"ד מלעלוב זכה לקרב מי שאמור להיות הכי גדול – היהודי הקדוש. וכך היה המעשה: היהודי הקדוש עם החברותא שלו, רבי ישעיה (שגם נעשה אחד מגדולי חסידי פולין), ישבו כבני תורה לא חסידים בבית מדרש ולמדו בשקידה והתמדה תורת ה'. נכנס לבית המדרש רבי דוד מלעלוב, ולא ברור אם קבל שליחות מפורשת מרבו לגבי האברכים הללו או שבא לו מעצמו, ולהפסיק אותם באמצע הלימוד זה לא דרך – זה אסור – אז עמד שם שעה ארוכה וחכה שמישהו יפסיק כדי ללכת לארון ספרים להוציא ספר. ברגע שיפסיקו ללמוד בלהט, ומישהו יקום לארון ספרים, זה זמן טוב בשביל להכניס מילה. באמת כך היה, אחרי שעה ארוכה מישהו קם ללכת לארון ספרים, ואז במלה אחת פנה לשני העילויים הללו ואמר להם "לא המדרש עיקר אלא המעשה", ומיד ברח משם. הוא עצמו היה צדיק, אז הדברים שלו הדליקו אותם ובערו בהם בן רגע – המשפט הזה פעל אצלם איזה תפנית רוחנית, ועל המקום סגרו את הגמרות ורצו אחריו, ושאלו אותו איפה לומדים את זה? אמר להם שלומדים זאת בלובלין – סעו לשם, ודעו שהרבי שם הוא גלגול נשמה של רבי יוסי הכהן, מגדולי התנאים, מחמשת תלמידיו הגדולים של ריב"ז. האש בערה בקרבם, ושניהם מיד נסעו ללובלין – גם היהודי הקדוש, ששמו כשם רבו (יעקב יצחק), וגם רבי ישעיה. כשהם נכנסו לבית מדרש של החוזה מצאו אותו באמצע שיחה עם ר' פרץ – הסבא של רבי שמואל העלער מצפת, שגם הגיע להיות בלובלין – והשיחה, היות שר' פרץ בא מארץ ישראל והיה בקי בכל קברי הצדיקים בארץ, נסובה סביב קברי הצדיקים. כך דברו שעה ארוכה על כל הקברים, עד שהגיעו לקבר רבי יוסי הכהן, וברגע שר' פרץ מתחיל לדבר ולמקם את הקבר של ר' יוסי הכהן החוזה פונה אליו ואומר – אני הוא. זה הדבר הראשון ששמעו, וגם זה שר"ד מלעלוב ספר להם את זה זה רוה"ק גלויה, שספר להם דבר שהוא הראשון ששמעו מפי החוזה. מה כתוב בפרקי אבות פ"ב על רבי יוסי הכהן? אותו ריב"ז שבח כ"חסיד". ידוע במסורת החסידות, כתוב ב"היום יום", שיש ארבע מדרגות – צדיק, ישר, תמים, חסיד. הכי גבוה זה החסיד, ובו יש כמה מדרגות, שהכי גבוה זה "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים". לפי החסידות – וזה אחת הסיבות שנקרא חסידות – חסיד זה הכי גבוה, יותר מצדיק ומישר ומתמים (מדרגה אליה צריכים להגיע תלמידי תו"ת). סתם חסיד בחז"ל זה רבי יוסי הכהן. ומה הוא אומר שם (שמזה אפשר להבין מי זה חסיד)? "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים". ידוע שהרמב"ם, שהרבי כל כך קשור אליו ומקשר אותו למשיח, כותב בכמה וכמה מקומות (בשמונה פרקים ועוד מקומות) שאם יש מאמר אחד של חז"ל שכולל את כל התורה כולה ואת כל עבודת ה', כלל גדול בתורה שבעל פה, זה דברי ר"י הכהן – "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". בחז"ל יש עוד פסוק, "בכל דרכיך דעהו", ויש ענין שלם להבין הבדל ביניהם לפי החסידות. אך לפי הפשט של הרמב"ם, כותב שאם יש ביטוי אחד שכולל כל עבודת ה' זה "כל מעשיך יהיו לשם שמים" – זה שהוא אומר משפט זה, גם שם אותו במקום מאד מיוחד בחכמי ישראל, שדרך נשמתו נאמר הכלל הכי גדול בתורה.

כל הסיפור הזה הוא סיפור של חכמה. לא נדבר על חכמת התלמיד, שתלמיד שרוצה לקרב מישהו לרבי צריך הרבה חכמה, אבל עצם העיסוק בתורת הגלגול שייך לחכמה (כפי שלמדנו לפני שבוע, כשדברנו על האר"י הקדוש). הוא בכלל רואה, ויש כאן פן מיוחד של ראית גלגולים – רואה את הגלגול של עצמו. לראות גלגולים זה חכמה. הייתי יכול לחשוב שחסיד זה חסד, אבל הרבי רש"ב כותב שזה חסד עם י בפנים, וה-י בפנים זה חכמה – שרש החסיד זה נקודת הבטול של החכמה. זה מקבל מעטף ובטוי של חסד, אבל הנקודה העצמית של חסיד היא חכמה. רבי יוסי הוא כהן – בפשט כהן זה איש חסד, אבל כתוב ששרש החסד בכהונה. וכן ר"י הכהן מכוון לנקודה הכוללת את כל התורה שבעל פה – לפי דעת הרמב"ם – זה גם נקודת חכמה, זאת אומרת שהוא נקודת החכמה. חכמה זה נקודה – נקודה אחת שכוללת הכל. גם לפני שאומר זאת, אומר "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" – לימוד תורה בכח עצמו. לפעמים כתוב שהתורה כאן ירושה – "מורשה קהלת יעקב" – אך כאן אומר שצריך להתאמץ ללמוד תורה, וזה חכמה, שהרי "אורייתא מחכמה נפקת".

היו שלושה דברים – קודם כל שזכה בעיני הרבי, ואחר כך שתי דוגמאות, של ראית ההוה (בראית ירקות בסל, עם מוסר השכל של "ומביט עליו") ושל ראית העבר (ראית גלגולים, ובמקרה זה שרש גלגול עצמו, ובפרט שגלגול זה כולו אומר חכמה). אנו עושים חוזה סיפורים שהם מועט המחזיק את המרובה ,כי יש הרבה סיפורים והיינו צריכים לצמצמם, וזה שלושה שממחישים חכמה-ראיה שלו.

בינה:

שני סיפורים, שישלימו ח בג"ר – אחד על "המתקת הדין בשרשו" ושני על "כל ימיו בתשובה", שני יסודות של בינה.

הסיפור הראשון זה המתקת הדין: קודם אמרנו שהתלמיד הכי גדול של החוזה זה היהודי הקדוש, אך יתכן שיחלקו על זה. אולי הד"ח מצאנז יאמר שרבו – רבי נפתלי מרופשיץ – הכי גדול מתלמייד החוזה. פעם אחת רבי נפתלי מרופשיץ הביא את בנו – אברך צעיר שרק התחתן (אולי בן שש עשרה או שבע עשרה) – לקבל ברכה מהחוזה. מה המנהג? כל אחד שרוצה לקבל ברכה כותב צעטל ומכניס אותו בלי לדבר. הבן של רבי נפתלי נכנס, ונתן את הפתק, והרבי הסתכל בעינים פקוחות ואומר "נעבעך, נעבעך". זה לא נשמע הכי טוב, וכמובן שהאברך הצעיר נכנס לפאניקה. נעבעך = רבי, נעבעך נעבעך = משיח בן דוד – אם היה עוסק בגימטריאות יכול היה להפוך זאת מיד (ואם כבר גימטריא: רבי יעקב יצחק מלובלין = 770, טוב לחב"דניקים, לקשר אותו לבית חיינו, בית משיח). נכנס לפאניקה ויצא לאביו, ואמר לו מה הרבי אמר – מדאיג ביותר. זה קשור גם לחסד, לקמן – יש צדיקים שאי אפשר לשאול אותם פעמיים. אפילו אצל הרבי, אם שאלו פעם אחת ולא הסתדרה התשובה למישהו היו אנשים 'נועזים' (לגריעותא) שרצו לשאול שוב. רוב הצדיקים לא אוהבים זאת – אמרתי את המלה שלי, ואין פעם שניה. אצל החוזה לא היה כך – זה חידוש גדול, משהו אופייני – והיה מותר להכניס את הפתק עוד הפעם. זה חידוש גדול שרבי יקבל פתק שוב, אחרי שכבר אמר משהו, אבל אי אפשר לשהות אחרי שאומרים לך "נעבעך נעבעך" – רבי נפתלי אמר לבנו מיד להכניס את הפתק שוב. שוב החוזה הסתכל על הפתק ואמר "נעבעך נעבעך". זה עוד יותר גרוע – פעמיים. רבי נפתלי אמר – לא יכול להיות, צריך להכניס עוד הפעם. בפעם השלישית החוזה אמר – "לא רחמנות על ילדה צעירה שהרה עם תאומים? לא 'נעבעך נעבעך'?". זה אחד שהתחתן רק לפני שבוע, ובסוף ה"נעבעך נעבעך" זה היה שילדה צעירה – בת 12-13 – וכבר יש לה תאומים בבטן. זה מה שיצא בסוף מה"נעבעך נעבעך" – שהאשה הצעירה הרה עם תאומים.

אמרנו שזה סיפור של המתקת דין. ננתח את הסיפור קצת – אפשר לומר שזו היתה הכוונה מהתחלה, שזה מה שהרבי ראה, ילדה צעירה עם תאומים בבטן, ולכן אמר "נעבעך  נעבעך". אבל אפשר לומר לא ככה. אם מאמינים שכל מה שצדיק אומר זה ודאי טוב, אז גם אין מקום להחרד מאמירה כזו שלו – זה ודאי טוב. אבל אם גם רבי נפתלי, מגדולי הצדיקים תלמידי החוזה, היה בוער לו שחייבים שוב להכניס את זה לרבי, ופעם שלישית, עד שהוא עצמו ימתיק את זה – אז סימן שצריך המתקה. ביתר עומק, יתכן שבלב לבו כבר מהתחלה היה בכך מקום לתאומים בבטנה, אבל כל זמן שלא ימתיק בפיו בעצמו זה מקור לדין, "מינה דינין מתערין". אם כן, יש שתי אפשרויות לפרש – או שאצל הרבי במודע בתחלה ה"נעבעך נעבעך" היה משהו אחר, עד שהוא עצמו שינה זאת והמתיק את הדין, או שגם אצלו בפנימיות זה היה הדבר הזה, אבל כל עוד שלא נותן לזה ביטוי מפורש יכול להסתעף מזה דינים, ולכן חייבים עוד הפעם ועוד הפעם עד שבעצמו יאמר שזה על תאומים לאשה צעירה שיקשה עליה לשאת הריון זה. חוץ מזה שיש כאן יסוד מוסד של צדיק ממתיק דין – כח של בינה – גם כל הסיפור הוא בינה, סיפור של הריון עם תאומים, רחם האם, אמא עילאה ותבונה, לכן הסיפור הזה כולו אומר בינה, כח הבינה של הרבי. בכח הבינה הוא מסוגל, בעצמו, לפרש את כל מה שהוא רואה. עוד ווארט – מה שהרבי אומר זה מתוך ראיה, זה כמעט תגובה ספונטאנית אצל הרבי עצמו, רואה מה שרואה ומה שיוצא מפיו זה ספונטני. לכן, אם מה שיוצא לו מהפה לא נשמע אצלי הכי טוב, צריך קצת להתעקש – אפילו לעזור לרבי – שימתיק זאת, שיעשה עם זה משהו.

הסיפור השני דומה לסיפורים אצל הרבה צדיקים: החוזה נהג כאר"י הקדוש (ומשמעותי שהסתלקותו בהיקף הסתלקות האר"י) – מנהג שלא רבים נהגו כמוהו –  שכל ערב שבת כשהיה מעביר על הפרשה שמו"ת היה עושה זאת מתוך ספר תורה כשר. היה מוציא מארון הקדש ספר תורה כשר, ועליו עושה שמו"ת, וגם החוזה מלובלין נהג כך. להוציא מהארון ספר תורה זה נותן הרבה יראת כבוד לשמו"ת, אז כל פעם שהיה מוציא ס"ת מהארון כדי לעבור על הסדרה – היה עומד ליד הספר, דבר קדוש, וצועק לעצמו את הפסוק "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי". מוציא ס"ת ושם על הבימה, ופתאום 'תופס עצמו' ואומר לעצמו – מה אתה עושה עם ספר התורה שלי לספר את החוקים שלי?! ואז, אחרי שאמר לעצמו "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי", מיד הרים ידיו ואמר "איך טו תשובה" – אני חוזר בתשובה. אז פנה לעצמו ואמר – אבל לפני שבוע אמרת אותו הדבר! ואמר – אבל עכשיו אני מתכוון באמת. כך זה חזר על עצמו מידי שבוע. גם על הרבי ר' זושא מאניפולי מסופר שכל לילה לפני שהלך לישון היה מסיים – עשה חשבון נפש וסיכם שסה"כ היום זושא לא היה בסדר, אבל מחר יהיה בסדר, אבל גם אתמול בלילה אמרת כך? הלילה באמת! זה מוטיב שחוזר אצל הרבה צדיקים – מוטיב שהבעש"ט למד מרס"ג (כנודע הסיפור השלם בזה). המיוחד אצל כל צדיק זה באיזה גוון בא המוטיב הזה. כאן זה בערב שבת קדש – שכתוב עליה שהיא תשו"ע, שבת אותיות "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם", ולכן עיקר הזמן לעשות תשובה זה בליל ששי (ככתוב בתניא). כאן רואים שקדושת הספר תורה אמורה לזעזע את האדם – כמו שבסיפור שספרנו לילדים, שצריך לעמוד מול האמת הערומה כדי שאדם יחזור בתשובה כדבעי, ואין לך דבר כמו ההרגשה שאדם פותח ספר תורה שמעוררת לתשובה ול"כל ימיו בתשובה" – זו עבודת אמא עילאה, תשובה תמידית לה'. אולי רק עוד נקודה אחת – לפעמים מפרשים שבשביל תשובה תמידית לא צריך להיות רשע, וגם צדיק צריך, כי אין סוף למדרגות ו"ילכו מחיל אל חיל", אך כאן אחד הדגשים שמרגיש רשע לגמרי בשביל לשוב. בסיפור של רס"ג הלימוד הוא שעד כה לא הכרתי אותך, ולפי ההכרה של כעת – עד כה הייתי רשע. מאיפה באה לו ההכרה שאני עושה תשובה? כנראה מהמצות של הרשעים שאכל באחש"פ – התגלות עתיקא באמא.

עד כאן ח סיפורי ג"ר. אחר כך דעת-חסד-גבורה זה יחידה אחת.

דעת:

בדעת יש עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, שאחד בעצם, אז נרכיב סיפור אחד משני קטעים – אחד שהיה אצלו כעדיין היה תלמיד אצל רבי אלימלך, ועוד סיפור אחרי שנעשה רבי, והוא כעת החוזה מלובלין: אמרנו שדעת זה הכרה – להכיר אנשים. הסיפור הראשון שפעם בדרכו לליז'נסק נכנס לבית מדרש, ושם ראה יהודי שמאד משך אותו – יהודי שמתפלל בדבקות ולומד תורה וכו' – אז הוא הלך והשפיע עליו לבוא עמו לרבי (כנ"ל שאחד מתפקידי חסיד זה לצוד נשמות לרבי – במיוחד אם הנשמה עושה רושם של דג שמן, כדאי להביא לכבוד שבת דג שמן לרבי, שה'דגים' האלה זה עיקר העונג שבת). לא כמו בסיפור של רבי דוד מלעלוב, כאן הלך ודבר איתו שאם כך עובד ה' כדאי שיבוא לרבי וכו' – והביא אותו לרבי. הוא נכנס לרבי, שנתן שלום לחוזה והתעלם מאותו יהודי לחלוטין. כך זה נמשך – אותו אחד לא קיים במציאות. בסוף אותו יהודי הלך חזרה, אחרי שלא קבל שום התייחסות מהרבי. אחר כך הרבי קרא לחוזה תלמידו, שכנראה שכמה שהוא חוזה – הוא לא חוזה לגמרי (זה הווארט של הסיפור), ואמר לו שידע שאותו אחד הוא לא מצד הקדושה אלא מצד אחר, לא מסטרא דקדושה אלא מצד אחר. עד כאן, זה קטע אחד.

הקטע המשלים הוא שבהיותו רבי פעם אחת החסידים שלו באו בהתפעלות נוראה ואמרו שיש איזה יהודי בלובלין שעושה מופתים – יהודי שלא מכירים שהוא צדיק הכי גדול, אבל זה בדוק ומנוסה, הוא פוקד עקרות ורופא חולים. החוזה אמר לכמה מתלמידיו לעקוב אחריו מה מנהגיו – עקבו אחריו וראו שאותו אחד מקפיד כל יום, אולי אפילו כמה פעמים ביום, ללכת לטבול במקוה. זה משהו מצוין, אז הם חזרו לחוזה וספרו לו שהדבר המיוחד היחיד שראינו אצלו זה שמרבה לטבול. אז המגיד צוה עליהם לנעול את המקוה בפניו – כל פעם שתראו שהוא הולך למקוה תדאגו שיהיה נעול, שאין מקוה. זה לכאורה למנוע מצוה מיהודי, אבל כך הרבי אמר וכך עשו. תקופה ארוכה הוא לא יכול היה לטבול, ואחרי שעברה תקופה שאין לו מקוה הוא הפסיק לעשות מופתים. זה סוף הסיפור. כלומר, החוזה דאג לגמור לו את הקריירה של המופתים בכך שפקד לנעול המקוה בפניו.

מה הקשר בין שני הסיפורים? אף שלא ספרו את הסיפורים יחד, אפשר לומר בפשטות שהסיפור השני הוא תיקון של הראשון. הכל זה תיקון הדעת – דעת זה להכיר מאיזה צד התופעה הזו או האדם הזה בא. אם התופעה צומחת מדבר בלתי טהור לחלוטין צריך לדחות זאת – בשביל זה יש "שמאל דוחה". "שמאל דוחה וימין מקרבת" זה גם שיקול דעת – לכן זה סיפורי דעת, צריך הרבה שיקול דעת מה לקרב ומה לדחות. מהסיפור השני רואים דבר מדהים – מישהו פועל ישועות ועושה מופתים. זה כמו שהיום יש מרפאים למיניהם, ומספרים סיפורי אמת איך רפאו. לפעמים צריך לעצור זאת – שלא יקבל כח מהמקוה ולא ירפא. הרמב"ם כותב שמקוה זה מי הדעת (יכול להיות יסוד אמא ויכול להיות קשור לדעת). החוזה ראה שאדם זה לא בסדר, לא מושלם, אבל בזה שעושה מופתים ודאי מקבל את הכח מדבר שבקדושה – יונק מהקדושה – וכדי להפסיק אותו צריך להפסיק היניקה מהקדושה. כמה שזה מוזר, צריך לא לתת לו לינוק כח מקדושה כדי שיפסיק לעשות מופתים (שגם נשמעים טוב – לא טוב לעזור לאנשים?). זו דוגמה לשיקול הדעת של צדיק – שצריך להפסיק. בסיפור הראשון, שעדיין תלמיד, אין לו שיקול הדעת בשלמות – כי אין לו הכרה בשלמות. כל יהודי הוא חסיד, בכך שרוצה לקרב ולא לדחות – זה הכלל, לקרב, ולדחות זה יוצא מן הכלל – רק רבי יודע מה היוצא מן הכלל (ואין כלל שאין בו יוצא מן הכלל). רבי אמיתי זה אחד שדעתו שלמה כדי גם להכיר את היוצא מן הכלל ולדעת היכן צריך להפסיק יניקה מקדושה כדי להפסיק תופעה שהוא לא כלי אליה – כשהוא לא כלי התופעה זה ערבוביא של טוב ורע (עץ הדעת טוב ורע), כמו שאומרים על כל ההילרים ככלל, וערבוביא כזו צריך לדחות, עם הטוב שבה, כי מעורב ביחד ולא טהור.

זה סיפור אחד הכולל שנים של דעת הצדיק.

חסד:

אמרנו שהיה חבר של החוזה אצל הרבי ר' אלימלך – רבי מנחם מענדל מרימינוב (הוא קבל את המח והחוזה את העינים) – והיה הבדל מאד בולט בחצרות שני צדיקים אלו. ברימינוב, כשרק היו נכנסים לחצר הרבי ולבית המדרש, היתה נופלת אוירת אימה ופחד – היתה שם אוירה של מורא שכינה, משהו בלתי מוסבר בשכל, שרק נכנסים לחצר הרבי ואדם מקבל פחד אלקים. בלובלין בכלל לא היה כך – היתה אוירה מאד פתוחה, נינוחה, שמחה, בלי לחץ ופחד ושום דבר. הם היו חברים, ופעם אחת הרבי עצמו הסביר – יש צדיקים שענינם, לפי שרש נשמתם, הוא להטיל אימה, אבל אני מצד החסד, ואיני יכול להטיל אימה על אנשים. זה לא עניני להטיל אימה, כי אני מצד החסד – כמו אברהם אבינו, שביתו פתוח לכולם וכולם מרגישים טוב. זה כלל חשוב, יש צדיקים שאינך יכול להכנס חפשי לתוך הבית שלהם, וזה פחד להתקרב לצדיק, ויש צדיק שהוא מאד חפשי. זה סיפור אחד שהכי פשוט ששייך לחסד – שהוא עצמו אמר שחברי תלמיד שמטיל אימה ואני צדיק שלא מסוגל לעשות זאת (לא בא לי ולא עניני). כמובן, אין הכוונה שהחסידים זלזלו בחצר של הרבי – ודאי לא היה כזה דבר – אך בכל אופן היה תופעה נכרת, ההבדל בין החצרות.

עוד סיפור דומה לזה: פעם ספרו לרבי על צדיקים שהיו אומרים נבואות שחורות. יש גם היום הרבה כאלה – רבנים למיניהם שאומרים נבואות שחורות, כל מיני ניחושים מה הולך לקרות, ויכול להיות שיש להם גם כוונות לעורר בתשובה (אוי ואבוי מה יקרה אם לא תעשו תשובה). בדרך כלל זה מגידים של פעם, לפני הבעש"ט, שהחסידות פסלה – אבל אחרי הבעש"ט, הכל יחסית, עדיין היו צדיקים (לא רמ"מ מרימינוב, אבל אחרים) שהיו לפעמים מנבאים שחורות. החוזה מלובלין הגיב, כששמע סיפור כזה, שאנחנו בברכת ההפטרה בבית הכנסת – בכל שבת וחג – אומרים "הבוחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם". זה ווארט מאד פשוט, שמאד כדאי שנזכור אותו בשמיעת הברכה, שהקב"ה בוחר רק בנביאים טובים. יש נביא לא טוב? נביאים טובים זה נביאים שמתנבאים טוב.

אפשר לשאול – ירמיהו הנביא לא היה טוב? יש הרבה נביאי אמת שאמרו נבואות לא טובות?! צריך לומר, וכך כתוב בפירוש, שיחזקאל וירמיהו כשהיו צריכים לומר נבואה לא טובה זה היה בכפיה גמורה – יד ה' חזקה עליהם – כמו להבדיל שה' שם חכה בפיו של בלעם והכריח אותו לברך את ישראל במקום לקלל. כך ויותר מכך כשנביא אמת צריך לומר משהו לא טוב – הוא בעצם טוב, וקשה לו לומר רע. ה' בוחר בנביא שבעצם טוב, שאז נטיתו למשוך נבואות טובות. ידועים דברי הרמב"ם (שהרבי מביא תמיד) שנבואה רעה אפשר לבטל, והנביא מנסה לעשות זאת ככל יכולתו, ואילו נבואה טובה אי אפשר לבטל. אדרבה, כנראה ירמיהו הנביא (שכתב איכה) הוא הכי טוב מכולם, ולכן דווקא ה' הכריח אותו לומר זאת, כי כאשר יוצא מפיו זה יומתק אוטומטית ויתהפך, או מיד, או בקרוב ממש. יש שם טוב בעצם. האריז"ל (שהילולא שלו לפני כמה ימים) כותב שירמיה, יותר מכל הנביאים (כעת קוראים נבואות נחמה מישעיה, אבל ירמיה לכאורה נביא הזעם והחורבן, ויחזקאל באמצע), הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו (בין ישעיהו ירמיהו ויחזקאל, שלושת הנביאים הגדולים). על משה רבינו כתוב "כי טוב הוא" – הוא רבן של כל הנביאים וגם רבן של כל הטובים, אין נביא טוב יותר ממנו, הוא תמיד נוהג בעין טובה, והאריז"ל מגלה שדווקא ירמיהו הכי שייך אליו. היות שנביא אמת הוא בעצם אחד שרק רוצה שדרך הצינור שלו יעבור טוב לעם ישראל, אז אפילו כשה' מכריח אותו להתנבא אחרת, במוקדם או במאוחר יתגלה כטוב. מנביא טוב בדרך כלל נשמע במפורש דברים טובים, ולא יאמר דברים שחורים. היום אין נבואה, ואחד הפירושים של זה הוא שהיום אין הצטדקות לנבא שחורות בכלל. בזמן שהיתה נבואה יכול להיות יוצא מהכלל שנביא אמת יאמר משהו לא טוב – יש נבואה, יש בעל כרחו – אבל "קלקלתנו [שאין נבואה] היא תקנתנו", שהיום כל החזון צריך להיות טוב ואין הצדקה למשהו אחר. אין נבואה – אין שום אפשרות לומר משהו לא טוב. זה ווארט של החוזה – פירוש של הברכה "הבוחר בנביאים טובים".

עוד סיפור (אחרי שני ווארטים) בספירת החסד: היה אחד מתלמידי החוזה שישב בבית המדרש של הרבי והרהר בלבו – עוד מעט ה'קעסט' שלי הולך להגמר (אם לא יודעים מה זה 'נעבעך' לא יודעים מה זה 'קעסט' – זה התחייבות של ה'שווער', אם יודעים מה זה, לפרנס את החתן במשך כמה שנים; חתן צעיר, בפרט בן תורה לא עובד, אלא מקבל קעסט – השאלה רק כמה שנים), ומה אני הולך לעשות בחיים? עכשיו ב"ה כשיש לי קעסט אני שוקד יום ולילה על התורה והעבודה, לומד ומתפלל ויושב בצלא דמהימנותא של הרבי, אך כשיגמר אצטרך לעבוד. החליט שלצאת ממסגרת התורה איני מוכן – אני אחפש להיות מגיד שיעור באיזה ישיבה, או, אם לא אמצא, אז מלמד בחדר, וכך חשב כמה אפשרויות מה יכול לעשות כדי לא לצאת ממסגרת התורה כי דבוק בה, ואז המשיך להרהר ואומר לעצמו בלב, שאם לא אקבל שום עבודה בכלל יותר טוב לי להיות מחזר על הפתחים מאשר לצאת לעבוד, כי זה ינתק אותי לגמרי מעבודת ה'. כך קבל החלטה בפנים בלב – אחפש קודם משהו תורני לעשות, ואם לא אצליח למצוא עדיף לי לחזר על הפתחים ולא להפסיק ללמוד. כך הוא חושב בלב, ותוך כדי זה נכנס החוזה לבית המדרש ופונה אליו ואומר לו חזק מאד – אל תעורר דינים על עצמך! תבטל את המחשבות האלה – אל תעורר דינים על עצמך. הוא צייר לעצמו, כמו סרט במחשבה, וראה עצמו מחזר על הפתחים במקום להתנתק מלימוד. על זה אומר לו לא לעורר דינים על עצמו. קודם כל, רואים מהסיפור שההרהור והדמיון של האדם מאד משפיע. הוא ודאי חשב לעצמו שהוא צדיק גדול, שכל כך דבוק בתורה שלא מוכן בושם פנים להתנתק ממנה.

רואים שהרבי הזה הוא  נגד דינים, ולהיות עני מחזר על הפתחים – גם אם יש לך בכך כוונה – זה דינים. קודם אמרנו שהוא גלגול של ר"י הכהן, החסיד, שאמר "כל מעשיך יהיו לשם שמים". האברך יכול לחשוב שזה "כל מעשיך יהיו לשם שמים", אבל זה לא – הוא אומר לו שיהודי צריך לחיות חיים טובים, ולא לחזור על הפתחים, בשום פנים. צריך לצייר חיים טובים. ידוע שיש צדיקים שאוהבים עניות, ויש צדיקים שאוהבים עשירות – כמו הרבי שלנו. החוזה גם היה בעד נפוליאון, נגד אדמו"ר הזקן, כי רצה שיהיו עם חיים טובים (זה אחד החישובים, אבל הכי פנימי שחשב שזה יקדם ביאת המשיח). בכל אופן, רואים מסיפור זה גם מדת החסד – לא להמשיך דינים. כתוב "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ובמים במשורה תשתה" – יש הרבה מה לומר על זה, אבל כנראה שזה לא בדיוק הציור של החסידות בדווקא (אם כי יש המון צדיקים שקיימו זאת בעצמם, כמו שספרנו לפני כמה שבועות על רבי שלמה מקרלין – שקיים זאת עד שמשפחתו רעבה ללחם – אבל אמרנו שגם ודווקא לאור החסידות זו הנהגת תהו, ולא תיקון). עכ"פ, אומר לו לא לעורר דינים על עצמו – "אנן בחביבותא תליא מילתא", כל דרך החסידות שיהיה בטוב הנראה והנגלה.

השלמנו שלושה דברים של חסד.

גבורה:

יש שני סיפורים של גבורה. כמו שנספר בהמשך, החוזה הקפיד – כל הקפדה וחומרה זה גבורה – יותר מכל דבר אחר על שמירת העינים (קשור כמובן לכך שקבל עיני רבו). צדיקי אותו דור, כמו ר"מ מטשרנוביל, אמרו שהוא חד בדרא בשמירת העינים – כפי שנספר. כמה שהחצר שלו היתה נינוחה, ולא עם אימה, אך מאידך ידוע שמכל הצדיקים הוא הכי הקפיד על "שמירת העינים". מי שרוצה לדעת השקפת חב"ד על שמירת העינים – וזה חובה על כל תלמיד, מהדברים הראשונים שנכנסים כאן לישיבה ולכל ישיבת חב"ד (בפרט במקום כזה, כמו תל אביב) – זה ללמוד פרק שני בקונטרס העבודה. זה הפרק היחיד שמוקדש לנושא שמירת העינים בתורת חסידות חב"ד. כמובן, שמירת העינים הכוונה לא להסתכל על נשים וכו' – קשור לשמירת הברית. הוא הכי הקפיד על זה בגלוי, וגם תבע זאת מתלמידיו – זה מתאים לו, כי אם זה הדבר הכי יקר שקבל צריך הכי לשמור עליו.

[היו צדיקים שממש נהגו הפוך, כסיפור המפורסם (רק מאמר מוסגר כאן, לא מ-חוזה סיפורי החוזה) שפעם החוזה נסע לבקר את רבי ברוך ממעזיבוז. רבי ברוך היה ראש הצדיקים, אך עם חסידים מעטים, והחוזה בא עם הרבה תלמידים לשבות אצלו. היה לרבי ברוך בית מדרש קטן, והוא היה דורש בסעודה שלישית בשבת, והמנהג היה שכאשר הרבי ר' ברוך אמר דרשה כל החסידים ישבו סביב השולחן וכל בנות הבית – האשה והבנות וכל הנשים – הצטופפו לשמוע דברי הרבי (לא היה מקרופון, וזה היה בשבת). כך היה מקובל, וכאשר החוזה בא עם כל הפמליא – קודם היה צפוף, וכעת סופר-צפוף. הרבי ר' ברוך יושב בראש השולחן, ולידו החוזה, ופתאום החוזה נדהם לראות שעם כל הצפיפות נכנסות נשים לבית המדרש ומצופפות על ראשי הגברים לשמוע את התורה. שומו שמים – אין כזה דבר בעולם. החוזה היה צריך להתאפק לא לקום ולצאת, זה הרי ראש הצדיקים, אך הביע אי שביעות רצון בגדול – פנה אליו ואמר, הרי כתוב "העבר עיני מראות שוא"! איך אתה מרשה כזה דבר? רבי ברוך ענה שלא כתוב "העבר שוא מעיני" אלא "העבר עיני מראות שוא", שיהיה פה כל השוא אבל עיני לא יראו זאת. זה ווארט מאד מפורסם, רק להראות שזה הנהגות שונות אצל צדיקים.]

פעם אחת החוזה נסע לבקר את רבי שמעלקע מניקלשבורג, אחי בעל ההפלאה, מגדולי הצדיקים תלמידי המגיד (היה מבוגר מהחוזה, והחוזה נוסע אליו כצדיק צעיר יחסית אל צדיק יותר מבוגר). המגיד שלח את שני האחים הללו לגרמניה, מקום פרוץ יחסית לפולניה, והם עשו חיל מאד מאד מאד – הם היו שתי הנשמות שיכלו להאיר את גרמניה. החוזה אף פעם לא היה במקום כזה, שללכת ברחוב זה כמו רמת אביב ג', אז כשבא לניקלשבורג הוא פשוט שם מטפחת על עיניו ואחד החסידים הובילו אותו. היתה שם אשה אחת, שראתה שמובילים מישהו עם מטפחת על העינים, וזה נורא הצחיק אותה – היא התחילה לצחוק בקול גדול על יהודי זה, על תופעה מוזרה זאת. צחקה הרבה – עד שקרה לה דבר לא טוב, קפידא של הצדיק (במודע או שלא במודע). כשהדבר הזה נודע לר' שמעלקא הוא אמר לחוזה – לך מכאן ואל תבקר כאן שוב, אין לך מה לעשות בניקלשבורג (ברמת אביב). זה הסיפור (ר' ברוך רק הקדמה לזה). רואים מסיפור זה שאת החוש הכי יקר לצדיק הוא שומר חזק. ככלל השמירה זה גבורה, ובפרט הדבר הזה – שקשור גם ליסוד, כי זה חלק משמירת הברית. גם זה שאם מישהו צוחק עליך הוא נענש, זה גם מדת הפורענות שמצד הגבורה. לכן, אם אתה מסוכן להזיק לבריות, כדאי שלא תסתובב כאן – זה סיפור שבכללות הוא גבורה של החוזה.

עוד סיפור, שחשבנו לספר לילדים – הוא הכי ציורים – אך גם קצת מפחיד, לכן לא ספרנו, אבל בשביל לשמוע את הסיפור הזה צריך להכנס לראש של ילדים: היו לחוזה שני חסידים סוחרים, ופעם אחת באו להפרד מהרבי וזה היה בלילה. הרבי אמר – מה אתם יוצאים בלילה? כתוב שאדם צריך לבוא בכי טוב ולצאת בכי טוב. הסבירו לרבי שיש איזה מסחר שחיבים לצאת בלילה, אז הוא לא הגיב ונתן להם לנסוע. הם נוסעים בדרך, באמצע הלילה, ופתאום אבדו את הדרך. נסעו ביער, באובדן דרך, וראו מרחוק איזה אור – התקרבו לאור (יש הרבה סיפורים עם המרכיב המשותף הזה) וראו שעושים שם חתונה יהודית. בראש השולחן יושב איזה זקן, עם הדרת פנים, וכולם יושבים מסביב ושמחים בחתונה. יש חתן וכלה, אבל לא רוקדים, והם שואלים למה לא רוקדים אלא רק יושבים, ואמרו להם שלא רוצים לרקוד לפני שיבוא ר' משה בדחן ויעשה בדחנות. תיכף אמרו שאמרו זאת הגיע ר' משה הבדחן, עלה על השולחן והתחיל לומר בדחנות כמנהג ישראל (צריך לדעת שזה מנהג ישראל בחתונה יהודית – לא הרבה ראו – שמשלמים כסף לבדחן מומחה, יותר מלתזמורת, והבדחנות זה עיקר החתונה, לכן הרבה צדיקים הכי גדולים היו בדחנים במקצוע לפני שהתפרסמו כצדיקים, כמו רבי נפתלי מרופשיץ ורבי אייזיק מהומיל, המשכיל בחב"ד, כי בשביל בדחנות צריך להיות פקח). הבדחן התחיל לומר בדחנות, הצחיק, וכולם קמים לרקוד בשמחה. תוך כדי הריקוד הם רואים תקרת הבית נפתחת, ויורדת מהשמים יד עם חרב מלובנת, והיא דוקרת את רבי משה הבדחן מהבטן לראש וזורקת אותו החוצה דרך הפתח של התקרה. ואז כולם יושבים ליד השולחן, ועוד הפעם שקטים – הם כבר היו בהלם, כמובן, מה קורה כאן? אבל גם שאלו מה זה, ואומרים להם שמחכים עד שיבוא ר' משה הבדחן, ובאמת כעבור כמה דקות הוא נכנס שוב והכל חוזר על עצמו. ככה חוזר הסיפור כמה פעמים מחדש. באיזה שלב שני החסידים האלה, שחוזים כאן בכל המחזה הנורא הזה, מבינים שהם הגיעו למקום של החיצונים – שזה איזה עונש מהשמים לאותו אחד. באיזה שלב, לפני שעולה על השולחן, התקרבו ושאלו אותו – מה קורה איתך? למה מגיע לך הדין הזה? אמר להם – בחיי הייתי בדחן, ובכל החתונות הייתי מקל ראש עם הבנות והנשים, בדברי ליצנות וכו', וזה העונש שלי. שאל אותם מי הם. כל יושבי השולחן, כולל הזקן בראש זה שדים, אבל אתם בני אדם – מי אתם? אומרים שהם חסידי החוזה, והוא התחנן שכאשר יצאו ילכו מיד לרבי ויעוררו רחמים עליו שהתיקון שלו יגמר. כך היה – יצאו מהבית, ומיד מצאו עצמם על דרך המלך, ובמקום להמשיך למסחר מיד חזרו חזרה לרבי וספרו לו את כל הסיפור שראו עיניהם. הרבי עשה מה שעשה לגבי תיקון הנשמה – לכך לא הגיב להם – אבל להם אמר ששלחתי אתכם לשם לראות את זה, כדי שתראו ש"אית דין ואית דיין" בעולם.

אין סיפור של מדת הגבורה יותר מזה – שאחד מתפקידיו של רבי זה להחדיר בלבבות ובנפשות של החסידים שהעולם זה לא הפקר. כך נותן דוגמה שיש דין ויש דין, כי יש אומרים ש"לית דין ולית דין". הפגם של אותו אחד גם קשור לעינים ולברית, שזה כל ענינו של החוזה, כפי שנסביר יותר. הסיבה ששלח אותם לראות דבר זה – כדי שיחרט אצלם חזק שיש דין ויש דין בעולם, שזה מדת הגבורה. בי"ד של מעלה יושב בהיכל הזכות, הממוקם בגבורה – מדת הדין. לפני החסידות למדו ראשית חכמה, והקטעים בהם מתאר את הגיהנם היו כל כך מפחידים עד שגרם לכמה אנשים מרה שחורה והיו שהשתגעו – לכן היו צדיקים שאסרו ללמוד ספר מקודש זה, בפרט את החלקים שמתארים את עונש הגיהנם. כאן זה שיטה מיוחדת של צדיקים, שיכולים לפעול את הפעולה על דרך החסידות. לא צריך לראות שבעה מדורי גיהנם, ואנו נצא ידי חובה רק בסיפור הסיפור – שכל אחד יקח ללב, ונצא ידי חובת לימוד ר"ח ובכלל. מי בעיקר צריך לדעת שיש דין ויש דין? כנראה שזה סוחר שיוצא באמצע הלילה כי צריך לצאת כעת, לא ב"כי טוב", לצורכי מסחרו. כנראה שלו חייבים להראות זאת באופן מיוחד – שישמור את עצמו.

בכך השלמנו את ה-ו של החוזה.

תפארת:

הסיפור הראשון של התפארת מה שספרנו קודם לילדים – מההכי מפורסמים על החוזה – ונחזור בקצרה. כאשר החוזה הגיע ללובלין פגש את ה"אייזנער קאפ", ראש-הברזל שהיה ידוע כגאון חריף, והוא מאד התנגד לחוזה, שהיה ידוע כצדיק ולא כגאון גדול בנגלה (אם אדמו"ר הזקן היה מגיע בטח היה סיפור אחר). בתקופה הראשונה היה דיבור ביניהם, אך ראש-הברזל הוכיח אותו דוגרי – למה באים אליך המונים? אולי חושבים שאתה יודע ללמוד, אבל אינך יודע ללמוד. החוזה הסכים שאינו יודע ללמוד, אך אמר שבאים ואינו יודע מה לעשות. אמר לו ראש-הברזל – אומר לך מה לעשות, תעלה על הבימה בשבת ותאמר שאינך יודע ללמוד ושאין מה לחפש אצלך. אמר החוזה שזה עצה מצוינת, וכך עשה. מה קרה? בשבת הבאה באו כפול חסידים. ראש הברזל תהה מה היה, איך כעת באים יותר, ותרץ שזה כנראה מתוך המחשבה שאתה ענו – כדי לבטל את השקר שבאים אליך, אתה צריך בשבת הבאה לעלות על הבמה לומר שאתה הגאון הכי גדול. אז יבינו שאתה בעל גאוה ויברחו ממך, אך החוזה אמר לו שזה לא יכול לעשות – איני יכול לשקר.

הצדיק הזה, שמשך אליו הכי הרבה צדיקים אחרים – מאה עשרים צדיקים, חוץ מרבבות החסידים שהיו לו – היה משהו מיוחד במשיכת נשמות אליו. ודאי כל צדיק הוא ענו בפנים, אבל לתופעה הזאת, לקסם המשיכה שלו, קוראים פאר. הוא היה פאר הדור – ביטוי שאומרים על צדיק – וכולם נוהרים אחרי יפי. יש משהו אצלו שהוא הצדיק הכי יפה. מצד אחד מסוגל לשים מטפחת על עיניו, שלא להסתכל בנשים, ומאידך יש בו משהו שפשט משך את המגוון הכי גדול של כל יהדות פולין, על כל תלמידי החכמים הכי גדולים והצדיקים הגדולים שהיו שם. זה שיכול לומר על עצמו שאינו יודע ללמוד – זה ודאי לא משחק, אלא עם נקודת אמת. בשביל צדיק לומר שאינו יכול ללמוד – זה ענוה, אבל זה התפארות, אלא שזה תיקון ההתפארות. הפוך על הפוך. שמים זאת בתפארת, כי יש כאן תיקון ההתפארות. קודם כל יש כאן סיפור של יפי מושך, פאר הדור, וגם אצלו אישית זה תפארת. זה שהכל סביב השאלה אם יודע או לא יודע ללמוד – זה גם תפארת, "מארי תורה" (בפרט לפרסם יכולת הלימוד בפני רבים). חז"ל אומרים שאחד הדברים שמותר לת"ח לשקר – לשנות – זה אם שואלים אם למד מסכת, ומותר לו לומר שלא למד כדי לא להשוויץ. לא רק שמותר לו, אלא זה אחד מסימני ת"ח – שהוא משקר, אבל השקר הזה הוא האמת לאמיתו. מדת האמת שייכת ליעקב-תפארת – "תתן אמת ליעקב" – לכן בסוף אומר שלא יכול לומר שיודע ללמוד, כי הוא תפארת. לכאורה כל הסיפור הזה הוא בדור, אך אם מבינים נכון – יש כאן תיקון מדת התפארת של הצדיק.

יש עוד סיפור שמסיים בווארט ושייך לתפארת: תפארת, בין היתר, זה האיזון השלם בין חסד לגבורה. אחד מגדולי הצדיקים בדור הבא, שהתקרב לחוזה, זה ה"ישמח משה" – הרבי הראשון של סטמר. הוא לפני כן, כמו היהודי, היה מתנגד נמרץ – היה עילוי גדול ומתנגד גדול. עד כדי כך הגיעו הדברים, שכאשר הדפיסו את סידור אדה"ז – סידור עם דא"ח, נוסח תהלת ה' – וזה הגיע למקום לימודו, הוא לקח את הסידור וזרק על הרצפה, דרך וירק, כי זה סידור של ה'כת'. החבר שלו הרים את הסידור, לא נשק אבל שם על הספסל, כי בכל אופן יש שמות ה', אבל הוא לא הסכים לחבר. כספרו את זה לחוזה, על אודות שני עילויים מפורסמים אלו, הוא אמר – זה שהרים את הסידור ישאר מתנגד כל החיים, וזה שזרק את הסידור וירק ודרך עליו יהיה רבי גדול של חסידים, וכך היה. איך הוא הגיע לחוזה? היתה לו קושיא אחת בוערת נגד החסידות (קשור לת"ב, יארצייט החוזה) – בשו"ע כתוב שכל השנה יהודי צריך לזכור את החורבן ולהתאבל עליו, ולכן אסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה (אנו בגלות, וגלות = אבלות), והדבר הראשון שרואים כשנכנסים לחצר של חסידות הוא שכולם צוהלים ושמחים, אז זה סימן שכל החסידות הזאת היא היפך התורה. זה הדבר שהכי הפריע לו. הוא בא עם הקושיא, במחשבה שאם יענה לי משהו מתקבל על הדעת אולי זה ישנה את דעתי. כמו הרבה דברים אצל צדיקים, ובפרט החוזה שרואה הכל, עוד לפני שפתח את פיו החוזה אמר לו (מתוך "מבחר הפנינים") "אמר החכם – דאגתו בלבו וצהלתו על פניו". הוא רק אמר לו ארבע מילים אלו, וזה לא רק תוכן המילים אלא הקרין לו את זה עם איזה אנרגיה, וכשהחדיר בו את המילים הללו זה פעל עליו – מיד התקשר עליו, אחר כך נעשה חסיד ואז רבי.

זה דוגמה לנשיאת הפכים. בתניא עיקר נשיאת ההפכים זה "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" – כאן כמעט אותו דבר, אבל אחרת. הדאגה בפנים והצהלה בחוץ. זה לא סתם אור פנים, אלא צהלה – ממש מהקצה אל הקצה, מההיפוך אל ההיפוך הגמור.

גימטריא יפה: דאגה עולה יג ו-צהלה י"פ יג. יש דבר דומה לזה – גאוה וכעס – רק ששם זה שני מילים קשורות זו לזו, והקשר מובן (כשהגאוה מתפשטת בכל עשר כחות הנפש זה כעס – כעס זה הגילוי השלם של הגאוה). זה שתי מדות שהרמב"ם אומר שאותן צריך להרחיק עד הקצה האחרון, בניגוד לשאר המדות שבהן צריך להגיע לאמצע. כאן נשמע תופעה אחרת, כי דבר והיפוכו, אך היות שאותה תופעה צריך להגיד שגם אותו דבר. זה כתוב בסוף קונטרס ההתפעלות )שחשוב שכל אחד בחב"ד ילמד) – מי שיודע לצמצם ולשמור הדאגה רק בלב, שם קורא לזה יסוד המרה שחורה, זה הכלי לרזי תורה. זה "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" – "דאגה בלב איש" זה משיח, דואגים למה משיח לא בא, אבל רק בלב. כמה שהדאגה במקום הנכון, ואז נעשה לב נשבר שהוא כלי לרזין דאורייתא, זה עצמו גורם לצהלה בפנים – הן כלפי חוץ, והן מלשון פנימיות. כלומר, פנים זה לא תופעה חיצונית – "חכמת אדם תאיר פניו", זה מתגלה בפנים, אבל תופעה פנימית. כלומר, וזה חידוש מופלא, שהצהלה זה ההתפשטות המלאה של "דאגתו בלבו".

לסיפור הזה של ה"ישמח משה" יש כמה גירסאות. יש גירסא שסיפר לו שהמלך גולה ובורח מהרודפים אחריו לתוך הבית של כפרי אחד – איך הכפרי מרגיש? מחד הוא עבד נאמן של המלך, נתין של המלך, אז הוא מאד עצוב עם צער המלך. מצד שני, האם הכפרי הזה היה חולם שבחייו יזכה לארח את המלך בביתו? יש פה ניגוד רגש מהקצה אל הקצה – בוכה עם המלך על מצבו, אבל הוא ב'היי' לא רגיל, איך יתכן שהמלך בביתו. זה גם ווארט של החוזה כדי ליישב הנהגת רגש החסיד, וזה מאד קשור להנהגת ט' באב – הילולת החוזה – ששרפו את היכל המלך והוא בורח ללב שלי. בלשון חז"ל "אין לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה", וד' אמות אלו סביב לי, הרשות והבית שלי.

נשאל שאלה שלא כתובה בספר – האם למלך נוגעת שמחתו של הכפרי? המלך עצוב שנשרף ארמונו ובורח מסכנת חיים – הוא רוצה לראות שהכפרי עצוב איתו, או ששמח שבא לביתו? השקפה ראשונה אומרת שהמלך רוצה לראות שהוא עצוב בצערו, אבל אם נתבונן רגע – מה הדבר היחיד בעולם שיכול לעודד את המלך בעצמו? הרי המלך באמת נעבעך נעבעך, באמת מסכן עכשו. מה הדבר היחיד שיכול לעודד את דוד כשבורח מאבשלום? שיש מישהו איתו – מישהו ששמח שהוא נכנס אליו הביתה. אם יש דבר אחד בעולם שיכול קצת לעודד את המלך – זה רק הדבר הזה. זה "דאגתו בלבו וצהלתו בפניו" – מאמר החכם. לכן, בסופו של דבר, הצהלה זה לא רק השמחה שלי – משהו אגואיסטי – אלא שזה הדבר שהכי יכול לשמח את המלך ולהחזיר את הגלגל. כשדוד רואה שיש לו עוד תומכים ומעודדים – יש ברזילי וכו' – זה בסופו של דבר גם יהפוך את הגלגל. זה יארצייט החוזה. היכולת לשאת הפכים – של חסד-צהלה וגבורה-דאגה – זה תפארת. החוזה לא סתם דרש זאת, כנראה אצלו במיוחד היה איזון זה – וזה כנראה מה שמשך אליו רבבות רבבות של חסידים, מי שיש לו בחינה זאת הוא "פאר הדור". זה שני סיפורי תפארת.

נצח:

היה לחוזה חסיד אחד שנקרא ר' פייוויש – היה מפורסם בכל פולין שהוא מגיע להתלהבות בעבודת ה' שלא מעלמא דין בכלל. רק לראות אותו מתפלל, מתועד ורוקד עם חסידים – ראו שהגיע לכלות הנפש. האמת היא שעל החסיד הזה עצמו היו צריכים לשמור – כלות הנפש זה מסוכן, ואפשר למות, ובאמת שמרו עליו. בסוף הוא הסתלק כשבקר פעם אצל האוהב ישראל בשבת, ותוך כדי שהאפטער שר "א-ל אדון" עם ניגון דבקות נכנס ר' פייביש לדבקות והסתלק. בכל אופן, הסיפור הזה היה כשחי וקים אצל רבו העיקרי – החוזה. היה יום אחד בלילה, בחצות, שהחסידים התוועדות ושתו ושמח ואותו אחד נכנס לאקסטזה, כדרכו בקודש – נכנס ל'היי' לא מעלמא דין בכלל, והתחיל לרקוד ולשיר בקולי קולות. באותו זמן החוזה קם ממטתו לערוך חצות, ושומע בבית מדרש ליד רעש גדול שאינו מבין מהו וזה מפריע לו. שלח את השמש שלו לראות מה קורא שם, והוא חוזר ואומר שר' פייוויש בהיי – מה לעשות? הוא אומר לו שמיד יחזור לשם ויאמר שהרבי רוצה לערוך חצות וזה מפריע לו. השמש הולך וצועק לר' פייביש – שרוקד על השולחן, או כיו"ב – שהרבי אמר שיפסיק. הוא היה בכלות הנפש, וענה ספונטאנית – אני עובד את הקב"ה, ולא את הרבי. ברגע שהוא צעק את זה כל ה'היי' שלו הפך ל'לואו' – איך יצאו מפיו כאלו מילים של זלזול ברבי? משיא של התלהבות נפל לתהום בלב, איך הוציא מפיו כאלו מילים, וממש לא ידע איפה לקבור את עצמו. הלך ומצא איזה מקום, מאחורי התנור, ושם קבר עצמו – כל הלילה בכה שם וכו'. כל בקר כשהיו באים לשחרית הרבי עצמו בחר מי יעבור לפני התיבה, והוא בא וחפש את רבי פייביש שיעבור לפני התיבה – הוא קבור מאחורי התנור, והרבי הסתובב עד שגילה אותו ואמר לו שהוא החזן היום. אחר כך הוא לקח את ר' פייביש אליו ואמר לו – תדע לך שגם הקב"ה זקוק לצדיקים, שעל זה נאמר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". כלומר, במרכאות, גם הקב"ה 'עובד' צדיקים – הוא זקוק להם.

זה סיפור של נצח – קודם כל כי הכלל ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" זה "נצחוני בני נצחוני", וגם ה' צריך צדיקים (גם ה' הוא ת"פ של צדיקים), וממילא צריך לעשות מה שהרבי אומר, גם שאתה עובד את ה'. זה גופא שהצדיק, עוד לפני שאמר לו את זה, יכול להפסיק התלהבות זו – לא להפסיק מופתים לא מצד הקדושה, אלא להפסיק כלות הנפש אמיתית, שבשלה הוא אוהב אותו (על דרך הפסקת המגיד את שה"ש של ר' אהרן מקרלין, בלחש ובדבקות, כשהפריעה לו לישון; כשר' הלל שהיום יארצייט שלו ספר זאת היה בוכה, כמה גדולה שנת המגיד שכדאי עבורה להפסיק שה"ש שמרעיש את כל העולמות) – זו מדת הנצח של הצדיק. הצדיק גם מנצח בפקודותיו, וגם מנצח על התזמורת – אומר לכל אחד איזה ניגון צריך לנגן ברגע זה.

עוד סיפור קצר של נצח: כשהחוזה עוד היה תלמיד אצל רבי אלימלך, פעם אחת כשהתפלל בדבקות אמר עליו רבי אלימלך שכעת בפריז בונים מגדל גדול מאד, וכשהוא (הצביע על החוזה) מתפלל המגדל מתמוטט. מה זה? כנראה שהמגדל הזה לא היה מהצד של הקדושה, והוא בתפלתו לא חשב להפיל את המגדל – אבל זה מה שקרה. כתוב בהרבה ספרי חסידות שתפלה זה קרב – "שעת צלותא שעת קרבא" – ובמודע או שלא יש מי שמנצח סט"א בתפלה. זה סיפור של נצח – נצחון והפלת המגדל. הכי מפליא בסיפור הזה, שלקראת סוף ימיו – נגד דעתו בקדש של אדה"ז – הוא תמך בנפוליאון (זו היתה המחלוקת הכי גדולה ביניהם, אם לתמוך ברוסיה או צרפת – אדה"ז תמך ברוסיה, כי אף שהיהודים יהיו עניים לא יזיק ליהדות, והוא רצה לעשות נפוליאון גוג ומגוג וחשב שטוב שיהודים יתעשרו). כתלמיד הפיל המגדל בפריז, ואחר כך הוא היה התומך העיקרי בנפוליאון (נגד אדה"ז) – איך הולך ביחד? אפשר ללמוד מכאן משהו דק מן הדק בעבודת הצדיקים. יהודי הוא טוב, וזה רבי טוב – כפי שספרנו בספורי החסד – ומי שהוא טוב יכול לטעות בדקות שבדקות בדבר אחד. כל אחד, גם הכי טוב, צריך לנצח את האויב. יש אויבים שצריך לנצח עד גמירא, "ארדף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", ויש בעיה של יהודים – כמו שרואים היום, אבל יש בדקות דדקות אצל צדיקים – שחושבים שמספיק נצחתי אותו, וכעת אפשר לקרב אותו. מי חושב ככה? אחד שיותר מדי טוב. יש לו אויב, יש לו אויב ונדמה לו שנצח אותו, ואז – בגלל שהוא טוב – הוא מוכן לקרב אותו כעת. ככה צריך להסביר סיפור של החוזה – זה דבר דק שבדק. זה שחשב שנצח גרם לו אחר כך לתמוך בנפוליאון, אבל לא נצח מספיק – "דידן נצח" רק אחרי שמבטלים גם הרשימו הכי קטן של ההתנגדות, כפי שמסביר הרבי, וכנראה שם עוד היה הרשימו.

הוד:

זה הסיפור שספרנו לילדים, על סגפן שחזר בתשובה על עבירות ידועות והגיע לחוזה כדי להמשיך התשובה. החוזה שאל אותו מה נהג עד כה, וספר לו, ואז אמר לו שבחולשה זו מסגופיו לא יוכל לעשות תשובה – ועליו חודשיים לאכול ולשתות טוב. אחרי חודש חזר לרבי, ושלח אותו לעוד חדש – אז תהה אם יש לו כח, אבל התעקש שכן, אז הזמין אותו לומר וידוי ביחד, ואחרי המלה "אשמנו" התעלף. אז אמר לו – אתה רואה שאין לך כח?! וידוי זה הוד – "רשע תן תודה". בשביל להתוודות צריך גם כניעה וגם הכרה עמוקה (אפילו אם לא הכרה של השכל, אלא מה שלמעלה מהשכל – מודים ומודים דמודים – זו הכרה עמוקה). הוא ידע שעשה עבירה וחזר בתשובה וסגף עצמו, אבל לא מועיל לפי דרך החסידות, כי עוד לא יכול לומר "אשמנו" – לא יכול להסתכל בחטא שלו בגובה העינים, באמת. כמה שיודע שחטא – הוא לא יודע שחטא. לדאבוננו זה המצב של רוב מי שקורא לעצמו בעל תשובה על חטאים. היום רוב בעלי תשובה הם תינוקות שנשבו, משהו אחר, אבל באמת להודות על חטא – זה כח שרק החסידות מגלה. צריך כח וקשר עם הצדיק כדי שתוכל לדעת באמת מה עשית. סיפור זה הוא תיקון ההוד וכח הצדיק להקרין הוד, להקרין וידוי – להוציא ממך הוידוי העמוק והאמיתי.

פעם אחת בא אל החוזה גם איזה בעל עבירה ונפל על פניו לפני הרבי ובקש שיעזור לו לעשות תשובה. הדבר הראשון שעשה כשקם היה לנער את בגדיו מעפר הארץ – פעולה ספונטאנית. אז המגיד אמר שאחד כזה לא יכול לעשות תשובה. על אחד כזה כתוב, בפרט תשובה על פגם הברית, "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" – שהבגדים, מחדו"מ, יהיו לבנים. אבל מי שרוצה לשוב על פגם הברית, ודואג על אבק על המכנסים, סימן שעדיין הוא בחוץ – זה "הודי נהפך עלי למשחית". הכל זה דברים לא מודעים בנפש, תגובות ספונטאניות מהלא-מודע.

סיפור שלישי של הוד: מישהו פעם נכנס לחוזה ונתן לו את הפתק לבקש ברכה. לא בקש תשובה על שום דבר, אלא רק ברכה "לי ולבני משפחתי". החוזה קורא זאת, וקורא "ולבנִי משִפחתי" – הוא מתקן, והחוזה שוב קורא כך, וחוזר חלילה, עד שבסוף פונה אליו ואומר "רשע תן תודה", והיה מוכרח להודות שזה בנו משפחתו. סיפור קצת קשה – גם להוציא בכח וידוי ממישהו.

עד כאן ז של חוזה, ונשאר ה ביסוד ומלכות ההולכות ביחד:

יסוד:

ביסוד סיפור כפול, "כפלים לתושיה" – שני סיפורים המספרים אותו דבר. אחד ממאה ועשרים צדיקי החוזה זה רבי שלום מקאמינקא. גם כשהיה אברך צעיר היה ידוע כעילוי מההכי גדולים (לא חסיד). כדרך אותם הימים, איזה בעל הבית עשיר לקח אותו מהישיבה כעילוי, עם הבטחה לפרנס את המשפחה שנים רבות ונדוניה עצומה. השווער לעתיד אמר לאבי החתן, רבי שלום, שאני חסיד (שלא כמו החתן ואביו) ורוצה לקחת החתן לחוזה שיברך אותו וגם יבחן אותו – הוצאתי עליו הון תועפות. לחתן לא היה הרבה מה לומר, אביו הסכים, וכך הוה – הגיעו לחוזה, והחוזה קורא לשמש שיביא חומש ויקרא. הוא ספר זאת ל"אמרי נעם" ואמר – האמן לי שכאשר בקש שיביאו חומש כמעט פרצתי בצחוק, על זה בוחנים אותי? צריך לבחון אותי על פלפול וכו'. פתח הרבי את החומש בתחלת "קדושים תהיו" ושאל אם יודע מה רש"י כותב על כך. כשספר זאת שוב אמר שבקושי הצליח להתאפק מלצחוק על כזו שאלה. אמרתי ודאי שכן – "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". אז הרבי אמר לו – טוב, נאמר ביחד את הרש"י הזה. התחילו לומר זאת ביחד, וכך סיפר לחברו – באותו רגע חלחלה ורעד תפסו את כל גופי, וכל כך רעדתי שהייתי צריך לשכב וזה לא עזר, רעדתי שעות רבות (אולי ימים), והיה ממש חולה מסוכן עד שיצא מזה. וגם היום, כשאני מספר את הסיפור הזה, אני מתחיל לרעוד בכל גופי.

ומשהו דומה לזה: היה עוד צדיק גדול מאד של פולין, בעל התפארת שלמה, שאביו הביאו לחוזה כאשר היה ילד. אז לקח אותו הרבי ואמר לו אותו דבר (אבל לילד זה מתאים) – אתה זוכר מה רש"י כותב על "קדושים תהיו"? נאמר את זה ביחד – "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". וספר בעל התפארת שלמה אחר כך שב"ה לא נכשלתי בחיי אחר כך אף פעם בפגם הברית, מכח המילים הללו ששמעתי בתור ילד.

זה שני סיפורים – שנחשבים לנו סיפור אחד – של הכח של הצדיק לקחת משהו פשוט מהתורה ולהחדיר זאת כל כך עמוק בתוך נשמת החסיד או היהודי שזה עושה רושם בשעתו ומשאיר רושם לכל חייו, ופשוט הופך אותו. זה דומה להוד, אך כאן בענין היסוד. זה שהצדיק זורק לך מלה והופך אותך – זריקת מלה זה כמו "יורה כחץ", הצדיק זורק אליך זרע וזה מעבר אותך לכל החיים. שני סיפורים אלו הם שני עדים שכנראה רש"י זה היה מהדברים הכי חשובים אצלו בתורה, כלל גדול, "קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה", ואין משפט של תיקון הברית יותר מזה. אצל העילוי הראשון שהפך לרבי זה פעל רעד בכל הגוף, ואצל השני – כילד – פשוט פעל ששמר את הברית כל חייו.

סיפור שני: פעם אחת היתה חתונה גדולה של נכד ר"מ מטשרנוביל נשא לאשה את נכדת החוזה מלובלין, והחוזה הגיע לטשרנוביל וכל העיר נסעו לקבל פני החוזה חוץ מהרבי שנשאר סגור בביתו. הוא אמר שאני היחיד בדור בשמירת הברית והוא היחיד בדור בשמירת העינים (קשור למה שספרנו בגבורה). אחר כך, בהמשך החתונה – בחופה – החוזה נגש לחתן, והמנהג היה שכל אחד נותן "דרשה גשאנק", מתנה לזוג הצעיר, והחוזה אמר לזוג שאני נותן לכם "דרשה גשאנק" את העינים שלי. אחר כך היה צדיק גדול מאד בירושלים, ר' דוד בידרמן – צדיק מפורסם מבית לעלוב – והוא העיד שראה את הילד שנולד לזוג הזה, ואני מעיד עליו שגם בחשכת לילה שתי העינים שלו האירו כשתי מרגליות. אם קבל את הפנימיות של העינים זו שאלה אחרת, אבל ודאי שנתן לזוג את הברק החיצוני, את המרגליות של שתי העינים. יש ודאי קשר בין שמירת הברית לשמירת העינים – שמירת העינים חלק משמירת הברית, כמוסבר בפ"ב של קונטרס העבודה. כאן אין גבורה בשמירת העינים, אלא רק הטוב של שמירת הברית. את העינים שמנו קודם בחכמה, אבל זה גם מלשון מעין – יסוד – וסוד חכמת החוזה לקשר בין העינים ליסוד הוא בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". עצם העינים זה בחכמה, אבל שמירת העינים שהיא שמירת הברית זה יסוד, והיסוד מוסר הלאה מה שמקבל מלמעלה.

מלכות:

אחד מהדברים המיוחדים, שקצת קשה, אצל החוזה – זה מה שקרה בסוף בינו לבין רבו, רבי אלימלך, ואחר כך זה חזר על עצמו בינו לבין תלמידו הכי מובהק, היהודי הקדוש. גם הוא ביחס לרבו המובהק וגם התלמיד המובהק ביחס אליו – שניהם הנהיגו בחיי רבם, דבר שבהחלט לא היה מקובל. על זה חז"ל הזהירו ש"אין מלכות נוגעת בחברתה". זה שהוא התחיל להנהיג בחיי רבי אלימלך זה פעל – על ידי מלשינים, שהלשינו שהתחיל להיות רבי (תמיד בסיפורים אלו יש מלשינים, ומי שנכשל בזה הוא – אפילו – דוד מלכא משיחא, שקבל מלשינות על מלכות מפיבשת; היה סיפור דומה לכך של מלשינות על הריי"צ לפני הרש"ב, עד שכמעט גרם קרע, והיה כה חמור עד שהרש"ב אחר כך מאד הרחיק את החסיד הגדול שהלשין, ונצרך לברוח לאמריקה והקים שם קהילה וכו', זה מהסיפורים הכי עגומים בתולדות החסידות, להפריד בין אב לבן ובין רבי לתלמיד הכי אהוב) – שהחוזה היה צריך להתרחק (לא היה סוף רע מוחלט לסיפור זה). קצת דומה לזה בחב"ד – שרבי אהרן מסטרעשלא קצת התחיל להנהיג בסוף חיי אדמו"ר הזקן, ולא חרה לו אך קצת חרה לתומכי אדמו"ר האמצעי (כמו אדוניה ושלמה), והיות שגרם לבלגן ר' אהרן היה צריך להתרחק מהרבי כדי להשמר משבירת הכלים. בסיפור שלנו החוזה היה, בשלב מסוים, צריך להתרחק מהרבי שלו, כי התחיל בעצמו להיות רבי, אך רבי אלימלך היה מאד סלחן וזה לא גרם לקרע. כך מסופר שכאשר היתה אחר כך ברית אצל החוזה הוא הזמין את רבי אלימלך להיות סנדק, והוא הסכים, והוא נסע עם אשתו הרבנית על המרכבה, ותוך כדי הנסיעה שדבר עם הרבנית אמר לה – תראי, ר' איציק'ל עדיין אוהב אותנו, שמזמין אותי להיות סנדק. בכל אופן, יש כאן רגישות ביחס למלכות.

סיפור דומה לכך היה בין החוזה לתלמידו הגדול, היהודי הקדוש, ועמו רבי דוד מלעלוב. בלי להאריך – בסוף קרה ששניהם מתו בחייו, רבי דוד ואחריו היהודי הקדוש (רבו של רבי בונים, רבו של הקוצקער, משם יצאו חסידות גור, ועוד הרבה זרמים). קודם אמרנו שבגלל שלא ידע שמת פעל הפעולה המיסטית בגלל נפל מהחלון. בכל אופן, בגלל מלשינות התעוררו אצלו דינים כלפי התלמידים האלה – כמו שני בנים שלו, זה שומו שמים – ובסוף קרה ששניהם מתו בחייו. אז הוא מאד מאד הצטער ובכה. אלמנת רבי דוד מלעלוב הביאה לחוזה את כוס הקידוש של בעלה, ובקשה שהרבי יקדש על זה בשבת, וכשהוא לקח את הגביע ליד לעשות קדוש הוא הרגיש והתחיל לבכות – כמה שהכרתי אותו לא הכרתי אותו, לא ידעתי מי זה התלמיד הזה שהמלשינים גרמו למותו.

בכל אופן, הכל זה סיפור עצוב של מלכות – של "אין מלכות נוגעת בחברתה", ובכלל הנהגה זה מלכות, להנהיג עדה בישראל. יש נקודה מענינת שבתחלת סיפור זה היהודי הקדוש נפל לרגלי החוזה והתחנן – יש כאן אינשי דלא מעלי שמלשינים, וצריך לעשות משהו. החוזה אמר ליהודי הקדוש – קח דוגמה ממני עצמי, וספר לו מה שהיה ביני לבין רבי אלימלך, ואז פשוט התרחקתי. בזכות זה שהתרחקתי מאד נשארתי בחיים – זו העצה. אז היהודי הקדוש בכה לחוזה ואמר – לך היה רבי לפני כן, כי לפני רבי אלימלך היה אצל המגיד, ובגלל זה יכולת להתרחק מהרבי שלך, אבל לי אין רבי אחר בעולם, רק אותך, לכן איני יכול להתרחק. ואז היה מה שהיה. שוב, זה סיפור עגום של מלכות – סיפור של "רגליה יורדות מות".

הסיפור השני זה משהו נחמד – סיפור שמאפיין חסידי פולין, ולא היה יכול להיות אצל חסידי חב"ד (ואפילו אצל חסידי פולין לא תמיד היה כזה דבר). אצלנו ברור ופשוט שחסיד דבוק רק ברבי שלו – אין שני רביים יחד, יש רק מלך אחד ולא יכול להיות יותר – אבל היו הרבה יהודים חסידים בפולין שהיו חסידים של כל הצדיקים. אלו שהיו הכי רציניים היה להם רק אחד, אבל היו הרבה יראים ושלמים בדרך החסידות שהעריכו את כל הצדיקים ונסעו מאחד לשני וזה לא סתר להם שום דבר – זה היה בסדר גמור. לא היו הכי פנימיים, אבל מתאים לעבודתם זה היה בסדר גמור. מסופר שהיו הרבה מאד חסידים בסוף ימי החוזה שהיה להם מסלול קבוע – ר"ה אצל החוזה בלובלין, יו"כ אצל היהודי בפרשיסחא, וסוכות אצל המגיד בקוזניץ. והיה לכך הסבר (שעיקרו על הראשון והאחרון) – מלכות זה אצל החוזה, ור"ה זה בנין המלכות (בדרך כלל אומרים שבנין המלכות מן הגבורות, אך החוזה אמר שהחצר שלי זה לא גבורתי, המלכות שלו בחינת "חסדי דוד הנאמנים"), והקפות זה אצל המגיד מקוזניץ, שכמובן מלווה בשמחה רבה, וכל החג הזה הוא "זמן שמחתנו". כנראה שאצל ר"י מקוזניץ מקבלים שמחה והקפות. לא הסבירו למה יו"כ אצל היהודי – זה כי יו"כ הוא "אחת בשנה", והענין שכה"ג הכי מקודש עובד במקום הכי מקודש בזמן הכי מקודש, וכנראה חיבור זה אצל היהודי, כ"מלאך ה' צבאות". סיפור זה גם מדגיש שהחוזה זה בחינת מלכות – זה משקף את תכונת המלכות שלו.

אחרון אחרון חביב, הסיפור ה-26, זה סיפור ציורי: פעם אחת החוזה נוסע עם התלמידים שלו בערב שבת, וצריכים להגיע ללובלין לפני שבת, ופתאום העגלה שוקעת בבוץ כבד ואי אפשר לזוז משם. העגלה בבוץ, הסוסים גם בבוץ, ואי אפשר לזוז – אז החסידים נכנסים לחרדה, עוד מעט שבת. זה קצת חוצפה, אבל פנו לרבי ואמרו – אם לא תעשה נס, איזה קפיצת הדרך, לא נצא מכאן. נו, קפיצת הדרך! – כך פנו לרבי. הרבי ענה בהרבה מילים – "יא ווער כען [במבטאו הפולני, במקום קען] הייניט" (מי יכול לעשות כך היום?). ברגע שהוציא את המילים האלה מפיו הקדוש, באופן נסי יצאו הסוסים והעגלה מהבוץ והגיעו בקפיצת הדרך ללובלין תוך שעה קלה.

למה זה במלכות? סיבה פשוטה, שפעל נס זה מכח השפלות שלו, וידוע שפנימיות המלכות זה שפלות. זה הכלל, אבל יש עוד נקודות יותר עמוקות. אצל רבי ישראל מרוז'ין, למשל, כשרצה כמה פעמים לספר מופתים – דברים שמספרים על הבעש"ט – אמר שבאמת מי אנחנו, אבל אם נספר הסיפור על הבעש"ט שעשה זאת, אז מעצם הסיפור על הצדיק זה גם יכול לקרות. כאן לא סיפר סיפור, אלא רק אמר – מה אתם רוצים מהחיים שלי? מי יכול היום לעשות זאת? יש בסיפור זה – גם אצל ר"י מרוז'ין, אבל כאן יותר – תחושה חזקה של יכולת להרגיש את ירידת הדורות. יש מושג ירידת הדורות – קהלת פותח את היבול המציאות בכך ש"דור הולך ודור בא", ולכאורה לא ירידה אלא שהכל הבל, אבל יש ירידת הדורות. יש משהו יותר פנימי, שבתוך ירידת הדורות – הירידה עצמה היא חלק מעלית הדורות לקראת משיח, לקראת הגאולה. מי שהכי רגיש לירידת הדורות זה מלכות, זה המלך – זה חלק משפלות המלך, "והייתי שפל בעיני". אחד שלא מרגיש את ירידת הדורות לא יכול להיות מלך. כל המושג זמן זה מלכות – "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלך לעולם ועד". נצחיות הזמן זה נצח, אבל הירידה – "רגליה יורדות מות", "רוח הבהמה [שם בן, מלכות] היורדת היא למטה בארץ" – זה סחף של מלכות. יש נקודה אמיתית למה ה' עושה כך, למה אנו דור יתום, ומי שמתקשר לזה – השפל באמת – רגיש להנהגת ה', מלכות, והוא יכול להיות מלך. כשמרגישים זאת פתאום הכל חוזר, כל מעלות הדורות הקודמים חוזרים על רקע ירידת הדורות. לכן שמנו סיפור זה במלכות.

אבל, הצדיקים של הדור הבא אמרו על זה עוד משהו – כך מסופר במסורת צאנז – שהצדיקים מייחדים יחודים בכל מילה, וכשהוא אמר "יא ווער כען היינט" כוון לשם קדוש הפועל קפיצת הדרך, השם היוצא מס"ת "כי מלאכיו יצוה לך", שכתוב שהוא שם של שמירה בדרך וגם יכול לפעול קפיצת הדרך. אפשר להסתפק אם באמת זו היתה כוונתו או לא, אך בכל אופן אותם צדיקים עצמם שאלו שאלה, שבמקום אחר מצאנו שהשם של קפיצת הדרך זה שם אהוה, שם הטוב, הרמוז בקפיצת הדרך בתורה, של אליעזר לחרן, "ואבוא היום [היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הדרך] אל העין", ואיך כאן השם האחר? יש מי שרצה לתרץ ששם אחד של קפיצת הדרך (שאתה קופץ ליעד) ושם אחד של קפיצת הארץ (שהיעד קופץ אליך), אבל לענ"ד אפשר לומר בצורה אחרת לגמרי (ואולי יש קשר ביניהם): כמו שאמרנו, "כי מלאכיו יצוה לך" זה לא לכתחילה קפיצה, אלא שמירה בדרך, אבל כשצריך לגייס מלאכים לעזור זה בחינת מלכות. מתאים למה שספרנו קודם – איך שהמלך פועל למעלה מהטבע תוך כדי שהוא שוקע בתוך הטבע, שוקע בתוך המצב של ירידת הדורות, אז יכול לחבר השפלות לאמת. שם אהוה הוא שם של הדעת (ושל היסוד), שם של הבעש"ט, לכן הבעש"ט פעל איתו – זה עיקר השם הפעיל אצלו. אבל כדי לפעול זאת מכח ההתעצמות עם ירידת הדורות, לפעול זאת בדרך או"ח (ולא או"י מהדעת או היסוד), זה על ידי שם זה, שם של מלכות. זה לפעול זאת בדרך של מלכות – אפשר אולי לומר שמלכות זה קפיצת הארץ ויסוד ודעת זה קפיצת הדרך, אבל העיקר זה שתי הבחינות, איך הבעש"ט פועל בדעת, בצורה פעילה, ואיך החוזה פועל זאת מתוך יאוש. קודם הזכרנו את מבחר הפנינים – מסודר לפי שערי המדות הטובות, ולאחד מהם קורא "שער היאוש". זה הספר היחיד בו יאוש זה מדה טובה, עד שמקדיש שער ללמד איך להתייאש. מלמד איך להתייאש מהעולם הזה, מהדמיון ששיך לך משהו שלא שייך לך. אם תתיאש מהשקר תתחיל לחיות. השקר זה הדמיונות של הקשר בינך לבין המציאות, שיש לך רכוש וכו', ואחרי שתתיאש מזה תוכל להיות יהודי מאמין בה' ועושה רצונו. מדת היאוש זה תיקון המלכות. לכן גם פה "יא ווער כען היינט" זה יאוש – מה אתם רוצים מחיי? – עם השם שיוצא מזה. כתוב שאצל הבעש"ט בכלל תמיד הגילוי זה כשאתה כבר חוזר ממשהו, מתייאש מהגילוי, ואז מתגלה – הסיפור הכי מפורסם בלוית הבעש"ט, כשתלמידו הגדול ר"נ מהורודנקא הלך אחר מטתו ונפל ברוחו שלא ראה עמוד האש (היה שייך לזה), ורק כשפנה ביאוש לביתו "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים", ואחר כך הסביר שזה בעצם נקודת הבעש"ט, שרק כשאתה מתייאש, אם אתה שייך לזה ה' יתן לך את זה. זה משהו מלכותי. למה שייך סיפור לוית הבעש"ט? כל תלמיד מגלה את ה"פי שנים ברוחך" בהסתלקות הרבי. זה איזה רגע של קבלת מלכות, וזה זמן של קבלת גילויים מתוך יאוש לגביהם – זה כעין יאוש, לא להחליש אל האמונה, רק כנראה שאני איני שייך לכך, ודווקא במילים אלו פועל את קפיצת הדרך שלו.

זה האחרון ב-חוזה סיפורים של החוזה. ידוע שב-חי אלול הסתלק המהר"ל מפראג ונולדו שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדה"ז, וזה קשור – הסתלקות המהר"ל זה העלאת מ"נ כדי לגלות שני המאורות הגדולים. אצלו התסלקות בת"ב ואז נולד משיח – כל שנה נולד, וצריך לראות אותו – וכנראה מי שמעורר התגלות לידת משיח זה הסתלקות החוזה. שנזכה לראות בעינינו ממש את התגלות ברבי בגאולה האמיתית והשלמה.