י אב תשס"ז - סיפורי החוזה מלובלין (יאהרצייט שלו בתשעה באב) - דף 2 |
JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL כתר: בשבועות האחרונים הסברנו שכל צדיק זה הזיקה שלו למשיח – הכתר זה היחידה שבנפש, זה ניצוץ משיח, ואצל הצדיק הניצוץ משיח חזק ביותר. אצלו הזיקה למשיח זה או שמרגיש יכולת משיחית בתוכו, או שיש לו יכולת מיוחדת לזהות את המשיח והוא מסור להבאת המשיח, וכל חייו מסורים לכך. בדרך כלל זה הולך ביחד, כמו אצל הרבי – מי שהכי חושב על משיח ומסור למשיח, כנראה הוא עצמו המשיח. הכתר זה הזיקה למשיח של כל צדיק, וכך גם של כל יהודי – "ועמך כֻלם צדיקים", לכל יהודי יש כתר וזיקה למשיח. הסיפור הראשון: פעם אחת אמר החוזה – אני מכיר טוב את מלך המשיח, ולא רק שאני מכיר אותו, אלא שהיה מאוכלי שולחני. רק מה? אחרי שהוא הרגיש שאני מכיר בו, שהוא מלך המשיח, הוא התרחק ממני – הוא לא אוהב שמכירים בו ומגלים אותו. הוא הלך לו עד קצה העיר לובלין, אבל אחרי שהוא הרגיש שאני עוקב אחריו גם שם – שאני רואה כל מה שהוא עושה ואני מכיר בסודות שלו, הוא התרחק עוד יותר והלך למדבר, ועכשיו הוא נמצא במדבר. עד כאן זה הווארט, וצריך להבין מה קורה כאן. קודם כל אומר שמכיר את המשיח טוב – הכרה, כפי שנסביר בהמשך, זה דעת, אבל שרש הדעת זה בכתר. היכולת להכיר את המשיח, מיהו המשיח, זה דעת של הכתר – דעת של רדל"א. בלשון הקבלה, הדעת הזאת נמצאת בין הגלגלתא למו"ס, בתוך האוירא דאריך אנפין – זה הכח להכיר את המשיח. קודם הכרתי אותו שהוא מאוכלי שולחני, אבל כשהסתכלתי עליו מדי חזק הוא ברח – עדיין בתוך הישוב – וכשעדיין הסתכלתי עליו והכרתי בו יצא מחוץ לישוב. החוזה לא סיים אם הוא עדיין מסתכל עליו במדבר, אך אם יודע שלשם ברח – כנראה עדיין עוקב אחריו, גם שם. נניח הנחה, אם כי זה לא מסופר, אך זה בשביל לגרות את החושים שלנו. יתכן מאד שהמשיח הזה שהחוזה מכיר זה הוא בעצמו, ובכלל לא מישהו אחר. יש מכתב מהרבי, שהתפרסם בתחלה בעילום שם ב"הקריאה והקדושה", בשנות מלחמת העולם השניה, ושם כותב שעד שמשיח לא יתגלה ממש ויעשה את כל הפעולות הכתובות ברמב"ם – שיהיה מלך ויחזק דרך התורה וילחם מלחמות ויבנה מקדש וכו' – אז אפילו הוא עצמו לא מכיר שהוא משיח, כי שרש המשיח הוא רדל"א, פנימיות עתיק, שהוא "רישא דלא ידע ולא אתידע", לא יודע את עצמו (רק אמרנו שהיכולת להכיר את הבלתי נודע זה הדעת דרדל"א). עכ"פ, משהו פשוט – עד שמשיח לא פועל אינו יודע שהוא משיח, ובודאי שמישהו אחר לא יודע. מה קורה כשהמשיח מתחיל להרגיש שהוא המשיח? הוא צריך לברוח מעצמו – אם אתה באמת המשיח אסור לך להרגיש שאתה המשיח. ברגע שהוא מתחיל להרגיש שהוא המשיח, המשיח מתרחק, אבל הוא עדיין עוקב אחריו – הוא החוזה, יש לו עינים בהירות ופקוחות, ורואה אותו גם בקצה העיר, בקצה הישוב. אז הוא מתרחק עוד יותר, לתוך המדבר, ולא כתוב אם עדיין רואה אותו – יש לומר שכן, אבל זה לא כתוב. מה זה שלוש הבחינות – שקודם משיח מאוכלי שולחני, וברגע שהכרתי בו בורח לקצה הישוב, ואחר כך בורח למדבר? בקבלה קוראים לזה נר"נ-חיה-יחידה של מלך המשיח עצמו. ידוע שלמשיח יש חמש עליות – "הנה ישכיל [נפש] עבדי ירום [רוח] ונשא [נשמה] וגבה [חיה] מאד [יחידה]" – משיח הוא היחידה הכללית של כל עמ"י, אך בתוך היחידה שלו יש התכללות של כל הנרנח"י. נר"נ זה אורות פנימיות, צ דצלם, עליו נאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו" – ה-צ שלו הוא "מאוכלי שולחני". אבל כשה-צ מוכר הוא בורח ומתכלל בחיה – החיה של המשיח עדיין בתוך הישוב, אבל בקצה הישוב. בלשון הקבלה והחסידות החיה זה המקיף הקרוב. הוא לא מאוכלי שולחני, אבל קרוב – עדיין בהיקף של הישוב. אחר כך בורח ליחידה – יחידה זה המקיף הרחוק, מחוץ לישוב. ישוב זה איזו נגיעה בשכל, וחיה היא "נוגע ואינו נוגע" – מבריק איזו הברקה ומיד מתעלם. זה קצה הישוב – קצה המודעות. אם המשיח נמצא בקצה הישוב הוא נמצא במקום ה"נוגע ואינו נוגע" של החיה שבנפש. ברגע שהוא בורח למדבר, הוא כבר עולה וחוזר לעצם היחידה שלו, שאין בזה שום גילוי במודע כלל וכלל, ושמה הוא נמצא. כנראה שהמשיח האמיתי צריך קודם להבריח את המשיח ואחר כך להזמין אותו בחזרה. זה "נגלה ונכסה" מעצמו, כדי לקיים בעצמו שהמשיח לא מכיר שהוא משיח – זה דבר שצריך לקיים אותו, וברגע שמתחיל להכיר צריך לקיים בעצמו שאסור לי להכיר שאני המשיח, ואז הוא צריך להבריח את זה עד קצה הישוב ואחר כך לתוך המדבר. אבל אחר כך, מי שיזכה – כאשר הדור, אנחנו עם ישראל נזכה – נזמין אותו חזרה. כתוב שהמשיח יברח למדבר עם כל שרשי עם ישראל, אך כאשר נזכה מזמינים אותו מהמצב של "נכסה" לתוך הישוב ולתוך השולחן – שיהיה שוב מאוכלי השולחן. זה הסיפור הראשון השייך לכתר, לזיקה שלו למשיח. הסיפור השני גם קשור למשיח. ידוע שאולי יותר מכל צדיקי אותו דור, החוזה מסר את נפשו בפועל ממש שיבוא משיח – עבד על זה, ודבר על זה, ומסר את הנפש על זה. לא תוך כדי שזיהה עצמו כמשיח – כפי שעשו צדיקים אחרים, כמו רבי ישראל מרוז'ין – אלא שהקריב עצמו על כך שיבוא משיח בכל מחיר. הדברים הגיעו עד כך שבשנה האחרונה לחייו – תקע"ה (שנתיים אחרי הסתלקות אדה"ז) – בשמחת תורה (שכנראה הוא יום מיוחד בו צדיקים מתאמצים בכל הכח להביא את המשיח, כפי שגם אצל הרבי ראינו שהאירוע הראשון שקרה לו היה בעיצומו של יום שמח"ת) החוזה מלובלין פעל פעולות רוחניות-שמימיות-אלקיות שאיננו יודעים מה עשה, אך כל כך דחק את הקץ, כל כך לחץ את ה' להביא משיח, שקרה סיפור מופלא שעד היום לא מבינים אותו ואפילו לא יודעים בדיוק מה קרה. הוא ישב בקומה האחרונה, והיה שם חלון קטן שאי אפשר לעבור, ופתאום בא כח אדיר וזרק אותו מתוך החלון – הוא נפל לארץ. דבר שעל פי דרך הטבע לא יכול לקרות בכלל. כלומר, הוא נלחם עם הס"מ להביא את המשיח – להביא את המשיח זה מלחמה נגד הכחות המעכבים, והוא כל כך נלחם עד שקרה מעשה מוזר זה שאיזה כח זרק אותו מחלון שאי אפשר לעבור דרכו. הוא כמעט והתפרק לחלוטין, ושכב חולה כמעט שנה שלמה, עד תשעה באב של אותה שנה, שבו ביום הוא הסתלק מן העולם, אבל מה שקרה לו היה בשמחה תורה. אחרי שזה קרה – אחרי שהוא עשה איזה מאמץ, איזה מעשה רוחני אדיר שכנראה אף צדיק בעולם לא עשה כמותו אף פעם, ולא עלה בידו (עובדה שזרקו אותו מהחלון) – הוא אמר, חבל שלא הודיעו לי (לפני הנפילה מהחלון) על הסתלקות תלמידי הגדול היהודי הקדוש מפרשיסחא וחברי הטוב המגיד מקוז'ניץ (שנפטר כשבוע קודם). כלומר, בניתי על הכח שלהם – השתמשתי בכח שלהם כשעשיתי מה שעשיתי, בניתי על הכחות שלהם ולא ידעתי שהם לא נמצאים איתי ביחד. בכל אופן, יש רבים שעד היום הזה מנסים לכתוב ולהבין מה קרה שמה, יש כמה וכמה סיפורים עלומים של תולדות החסידות מהבעל שם טוב – סיפור עלום אצל הרבי מקוצק, וגם כאן הסיפור של החוזה מלובלין הוא סיפור עלום. אבל הנקודה שהלך למלחמה נגד כל הכחות שבעולם על מנת להביא את מלך המשיח, ונכשל – לא עלה בידו. הוא לא הראשון שנכשל, אבל אולי הוא הראשון שהשקיע בכך כל כך הרבה כחות נפש, זה כנראה משהו יחודי. ומאיפה הכחות האלה? זה כחות של היחידה. זה גם משהו מאד דומה לרבי – כל מה שקרה לרבי בשנתיים האחרונות, הסטרוק שלו פעמיים, זה אותו הדבר, זו אותה נקודה. את החוזה זרקו מהחלון, ולרבי קרה מה שקרה, אבל מה זה? מסירות נפש עד הסוף, הקרבה למעלה מכל חשבון וטעם ודעת, להביא את מלך המשיח ויהי מה. ברור שהמשיח האמיתי, שזה עכשיו, גם כן יעבור את הגל הזה – "כל משבריך וגליך עלי עברו", אומר דוד מלכא משיחא – אבל הגל הזה יהפוך להיות התגלות. זה הסיפור השני. הסיפור השלישי, שבהשקפה ראשונה לא מבינים כמה הוא משיחי, גם מראה את הקשר למשיח: אמרנו שהכרה זה דעת, אבל הכרה במשיח זה דעת דרדל"א – דעת של הכתר. כל שנה, לפני פסח, הרבי עצמו היה עובר על כל המצות של החסידים – מאות ואלפי חסידים שהסתופפו בצלא דמהימנותא של החוזה – וממיין את כולם. היה לוקח כל מצה ביד ומסתכל עליה, וממיין – היו מצות שאמר עליהן צדיק ושם בערימה אחת, היו בינוני בערימה אחרת, והיו של רשע. בסוף, אחרי כל המיון שעשה בדייקנות – וזה אלפים, כל המצות של כל החסידים – יצאו מעט צדיקים, הרבה יותר בינונים, והרבה מאד רשעים. את הצדיקים הוא חלק לעצמו ולתלמידים הקרובים – אותם מאה ועשרים שעתידים להיות מנהיגי הדור הבא – את הבינונים לכל החסידים, ואת הרשעים שם בצד. הכי הרבה מצות זה היה הרשעים, אז יצא שלא היה הרבה מה לאכול בשבוע של הפסח, אז זה היה חג של רעב בין החסידים. מגיע היום האחרון של הפסח, אחש"פ, שאז יש הרבה קולות – חסידים מקפידים לא לאכול שרויה במשך כל החג, אבל ביום השמיני כן אוכלים – ואז כל שנה צוה לאשתו ולכל המבשלות לעשות המון קניידלאך (מאכל מסורתי של פסח, שהוא שרויה, אז חסידים לא אוכלים אותו כל החג), וגם הוציא את כל הרשעים וחלק אותם לכולם, וכולם אוכלים את הרשעים, ויש המון מצות והמון קניידלאך לאכול ביום האחרון, כך שאם רעבו משך שבעה ימים היה להם פיצוי גדול ביום האחרון, שיצאו שבעים מכל מצות הרשעים ומכל הקניידלאך. מה הקשר בין הסיפור הזה לבין הכתר? מה הקשר למשיח? קודם כל, אמרנו בסיפור הראשון של הכתר שהמשיח מתחיל להיות מאוכלי שולחני – שמה מכירים ופוגשים אותו. גם את הכחות המשיחיים של עצמי אני פוגש בשעת האוכל. החג המיוחד במשך כל השנה של אוכל זה פסח – אז אוכלים מצות, מיכלא דמהימנותא, מאכל האמונה. כתוב שאמונה זה רדל"א, שרש המשיח, אז באכילת מצות אוכלים מודעות משיחית – זה חג הגאולה. מכניסים לבטן ולנשמה תודעה של גאולה – בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ברגע זה ממצרים, והמצות נותנות את השכל הזה. ברור שכל המצות שהחוזה מיין הוא כשרות בתכלית ההידור, ואף על פי כן הוא ברוח הקדש מיין אותן לצדיקים בינונים ורשעים, ואת הרשעים אוכלים רק ביום האחרון. כל החג אוכלים צדיקים ובינונים – צדיק אוכל צדיקים ויהודי פשוט אוכל בינונים (ככתוב בתניא, שמדת הבינונים היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך, וכל אדם צריך לומר על עצמו "הלואי בינוני" כי כל אחד יכול להיות בינוני). אם הכל כשר, אז מה בכל אופן ההבדל כאן? היות שהמצות זה מצות של אמונה, כנראה הבחין ברוח הקדש שלו בשלוש דרגות של אמונה. כתוב שאפילו הפושעים בעמ"י מלאים מצוות כרימון – לכל יהודי יש אמונה בלב, אין יהודי שאינו מאמין בה' בלב. אבל ככלל, ככתוב בספר העיקרים, יש שלוש רמות של אמונה – יש להאמין בה', יש להאמין בתורה (אמת מה', שממילא מחייבת אותי) ויש להאמין במשיח (שהוא יעד מחויב, שה' ברא את העולם בשבילו – בשביל דירה בתחתונים – וזה יהיה, ויהיה תיכף ומיד ממש). מי זה רשע? אחד שמאמין בה', אבל לא בתורה ולא במשיח. מי זה בינוני לעניננו? אחד שמאמין בה' וגם מאמין בתורה, ונוהג על פי תורה, אבל האמונה במשיח עדיין חלשה אצלו. מי זה צדיק? הצדיק האמיתי זה אחד שיש לו את כל שלוש הרמות של האמונה, שמאמין שיש הקב"ה והתורה זה אמת ומחייבת אותו בחיי היום יום, וגם מאמין במשיח וזה גורם לכך שכל מה שהוא עושה זה "להביא לימות המשיח". זה בדיוק מה שהרבי השקיע את כל כחותיו במס"נ עבורו – להנחיל את המודעות הזאת לנו, תוך כדי שיחד עם הנחלת המודעות של "להביא לימות המשיח" גם אמר שכבר הגיע הזמן שכל אחד מכם, וכל אחד מעם ישראל, כבר יהיה צדיק. כי להיות צדיק ולהיות חדור במשיח – לפי החסידות זה היינו הך. למה מותר, אם כן, לאכול את הרשעים וכולם צריכים לעשות זאת ביום האחרון של פסח? כי אחש"פ הוא יום של משיח – לכן עושים סעודת משיח, כמנהג הבעש"ט, וקוראים בהפטרה של משיח. כל שבעת ימים זה יציאת מצרים – זה גאולה שהיתה, ומי שמאמין בה' גם מאמין בהסטוריה, לא מכחיש שפעם היתה יצי"מ. מ"ת עדיין קצת בעתיד – יבוא אחר כך, בשבועות – אבל יצי"מ כבר היה. מלך המשיח זה עוד יותר עתידי. כתוב ששביעי של פסח זה כבר מודעות למ"ת – כהוספה על יצי"מ – אבל אחש"פ זה כבר הגילוי של משיח ממש. צריך להחזיר את כולם בתשובה – באחרון של פסח גם הבינוני (שחסרה לו האמונה החזקה במשיח) ואילו הצדיק (שכל הזמן חי עם משיח) צריכים לחזק אמונה במשיח על ידי אכילת רשע, על ידי שלוקחים מי שחסרה לו אמונה במשיח וגם אמונתו בתורה חלשה, ומכח המשיח מחזירים את כולם במשיח. מה שכתוב ב"היום יום", שבאחש"פ אורו של משיח מתגלה, וממילא כולם חוזרים בתשובה ומגיעים לשיא של "מיכלא דמהימנותא", אמונה במלך המשיח. הווארט פשוט: קל להאמין בה', וכל יהודי עושה זאת. קצת יותר קשה להאמין בתורה, והכי קשה להאמין במשיח – כי משיח נגד המציאות, מביטים בחלון ולא רואים סימנים ברורים במשיח, וצריך המון תוקף ונחישות-נחשוניות בשביל להתחזק ולהאמין במשיח. אמונה אמיתי זו אמונה שהופכת לדעת – שיודעים זאת, ולא רק מאמינים בזאת, שרואים את המשיח. יהיו הרבה סיפורים של הכרה באנשים, כי הוא חוזה – מכיר באנשים. כאן קודם כל מכיר במצות – כולן כשרות למהדרין, אבל הוא מכיר במהותן, ואת הרשעים הוא משאיר ליום שכולו משיח, ואז זה היום שכל הרשעים באים לתיקונם, דהיינו לחיזוק האמונה והדעת במלך המשיח. לכן שמנו את הסיפור הזה גם בכתר.
|
האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב
התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד