גבורה:

יש שני סיפורים של גבורה. כמו שנספר בהמשך, החוזה הקפיד – כל הקפדה וחומרה זה גבורה – יותר מכל דבר אחר על שמירת העינים (קשור כמובן לכך שקבל עיני רבו). צדיקי אותו דור, כמו ר"מ מטשרנוביל, אמרו שהוא חד בדרא בשמירת העינים – כפי שנספר. כמה שהחצר שלו היתה נינוחה, ולא עם אימה, אך מאידך ידוע שמכל הצדיקים הוא הכי הקפיד על "שמירת העינים". מי שרוצה לדעת השקפת חב"ד על שמירת העינים – וזה חובה על כל תלמיד, מהדברים הראשונים שנכנסים כאן לישיבה ולכל ישיבת חב"ד (בפרט במקום כזה, כמו תל אביב) – זה ללמוד פרק שני בקונטרס העבודה. זה הפרק היחיד שמוקדש לנושא שמירת העינים בתורת חסידות חב"ד. כמובן, שמירת העינים הכוונה לא להסתכל על נשים וכו' – קשור לשמירת הברית. הוא הכי הקפיד על זה בגלוי, וגם תבע זאת מתלמידיו – זה מתאים לו, כי אם זה הדבר הכי יקר שקבל צריך הכי לשמור עליו.

[היו צדיקים שממש נהגו הפוך, כסיפור המפורסם (רק מאמר מוסגר כאן, לא מ-חוזה סיפורי החוזה) שפעם החוזה נסע לבקר את רבי ברוך ממעזיבוז. רבי ברוך היה ראש הצדיקים, אך עם חסידים מעטים, והחוזה בא עם הרבה תלמידים לשבות אצלו. היה לרבי ברוך בית מדרש קטן, והוא היה דורש בסעודה שלישית בשבת, והמנהג היה שכאשר הרבי ר' ברוך אמר דרשה כל החסידים ישבו סביב השולחן וכל בנות הבית – האשה והבנות וכל הנשים – הצטופפו לשמוע דברי הרבי (לא היה מקרופון, וזה היה בשבת). כך היה מקובל, וכאשר החוזה בא עם כל הפמליא – קודם היה צפוף, וכעת סופר-צפוף. הרבי ר' ברוך יושב בראש השולחן, ולידו החוזה, ופתאום החוזה נדהם לראות שעם כל הצפיפות נכנסות נשים לבית המדרש ומצופפות על ראשי הגברים לשמוע את התורה. שומו שמים – אין כזה דבר בעולם. החוזה היה צריך להתאפק לא לקום ולצאת, זה הרי ראש הצדיקים, אך הביע אי שביעות רצון בגדול – פנה אליו ואמר, הרי כתוב "העבר עיני מראות שוא"! איך אתה מרשה כזה דבר? רבי ברוך ענה שלא כתוב "העבר שוא מעיני" אלא "העבר עיני מראות שוא", שיהיה פה כל השוא אבל עיני לא יראו זאת. זה ווארט מאד מפורסם, רק להראות שזה הנהגות שונות אצל צדיקים.]

פעם אחת החוזה נסע לבקר את רבי שמעלקע מניקלשבורג, אחי בעל ההפלאה, מגדולי הצדיקים תלמידי המגיד (היה מבוגר מהחוזה, והחוזה נוסע אליו כצדיק צעיר יחסית אל צדיק יותר מבוגר). המגיד שלח את שני האחים הללו לגרמניה, מקום פרוץ יחסית לפולניה, והם עשו חיל מאד מאד מאד – הם היו שתי הנשמות שיכלו להאיר את גרמניה. החוזה אף פעם לא היה במקום כזה, שללכת ברחוב זה כמו רמת אביב ג', אז כשבא לניקלשבורג הוא פשוט שם מטפחת על עיניו ואחד החסידים הובילו אותו. היתה שם אשה אחת, שראתה שמובילים מישהו עם מטפחת על העינים, וזה נורא הצחיק אותה – היא התחילה לצחוק בקול גדול על יהודי זה, על תופעה מוזרה זאת. צחקה הרבה – עד שקרה לה דבר לא טוב, קפידא של הצדיק (במודע או שלא במודע). כשהדבר הזה נודע לר' שמעלקא הוא אמר לחוזה – לך מכאן ואל תבקר כאן שוב, אין לך מה לעשות בניקלשבורג (ברמת אביב). זה הסיפור (ר' ברוך רק הקדמה לזה). רואים מסיפור זה שאת החוש הכי יקר לצדיק הוא שומר חזק. ככלל השמירה זה גבורה, ובפרט הדבר הזה – שקשור גם ליסוד, כי זה חלק משמירת הברית. גם זה שאם מישהו צוחק עליך הוא נענש, זה גם מדת הפורענות שמצד הגבורה. לכן, אם אתה מסוכן להזיק לבריות, כדאי שלא תסתובב כאן – זה סיפור שבכללות הוא גבורה של החוזה.

עוד סיפור, שחשבנו לספר לילדים – הוא הכי ציורים – אך גם קצת מפחיד, לכן לא ספרנו, אבל בשביל לשמוע את הסיפור הזה צריך להכנס לראש של ילדים: היו לחוזה שני חסידים סוחרים, ופעם אחת באו להפרד מהרבי וזה היה בלילה. הרבי אמר – מה אתם יוצאים בלילה? כתוב שאדם צריך לבוא בכי טוב ולצאת בכי טוב. הסבירו לרבי שיש איזה מסחר שחיבים לצאת בלילה, אז הוא לא הגיב ונתן להם לנסוע. הם נוסעים בדרך, באמצע הלילה, ופתאום אבדו את הדרך. נסעו ביער, באובדן דרך, וראו מרחוק איזה אור – התקרבו לאור (יש הרבה סיפורים עם המרכיב המשותף הזה) וראו שעושים שם חתונה יהודית. בראש השולחן יושב איזה זקן, עם הדרת פנים, וכולם יושבים מסביב ושמחים בחתונה. יש חתן וכלה, אבל לא רוקדים, והם שואלים למה לא רוקדים אלא רק יושבים, ואמרו להם שלא רוצים לרקוד לפני שיבוא ר' משה בדחן ויעשה בדחנות. תיכף אמרו שאמרו זאת הגיע ר' משה הבדחן, עלה על השולחן והתחיל לומר בדחנות כמנהג ישראל (צריך לדעת שזה מנהג ישראל בחתונה יהודית – לא הרבה ראו – שמשלמים כסף לבדחן מומחה, יותר מלתזמורת, והבדחנות זה עיקר החתונה, לכן הרבה צדיקים הכי גדולים היו בדחנים במקצוע לפני שהתפרסמו כצדיקים, כמו רבי נפתלי מרופשיץ ורבי אייזיק מהומיל, המשכיל בחב"ד, כי בשביל בדחנות צריך להיות פקח). הבדחן התחיל לומר בדחנות, הצחיק, וכולם קמים לרקוד בשמחה. תוך כדי הריקוד הם רואים תקרת הבית נפתחת, ויורדת מהשמים יד עם חרב מלובנת, והיא דוקרת את רבי משה הבדחן מהבטן לראש וזורקת אותו החוצה דרך הפתח של התקרה. ואז כולם יושבים ליד השולחן, ועוד הפעם שקטים – הם כבר היו בהלם, כמובן, מה קורה כאן? אבל גם שאלו מה זה, ואומרים להם שמחכים עד שיבוא ר' משה הבדחן, ובאמת כעבור כמה דקות הוא נכנס שוב והכל חוזר על עצמו. ככה חוזר הסיפור כמה פעמים מחדש. באיזה שלב שני החסידים האלה, שחוזים כאן בכל המחזה הנורא הזה, מבינים שהם הגיעו למקום של החיצונים – שזה איזה עונש מהשמים לאותו אחד. באיזה שלב, לפני שעולה על השולחן, התקרבו ושאלו אותו – מה קורה איתך? למה מגיע לך הדין הזה? אמר להם – בחיי הייתי בדחן, ובכל החתונות הייתי מקל ראש עם הבנות והנשים, בדברי ליצנות וכו', וזה העונש שלי. שאל אותם מי הם. כל יושבי השולחן, כולל הזקן בראש זה שדים, אבל אתם בני אדם – מי אתם? אומרים שהם חסידי החוזה, והוא התחנן שכאשר יצאו ילכו מיד לרבי ויעוררו רחמים עליו שהתיקון שלו יגמר. כך היה – יצאו מהבית, ומיד מצאו עצמם על דרך המלך, ובמקום להמשיך למסחר מיד חזרו חזרה לרבי וספרו לו את כל הסיפור שראו עיניהם. הרבי עשה מה שעשה לגבי תיקון הנשמה – לכך לא הגיב להם – אבל להם אמר ששלחתי אתכם לשם לראות את זה, כדי שתראו ש"אית דין ואית דיין" בעולם.

אין סיפור של מדת הגבורה יותר מזה – שאחד מתפקידיו של רבי זה להחדיר בלבבות ובנפשות של החסידים שהעולם זה לא הפקר. כך נותן דוגמה שיש דין ויש דין, כי יש אומרים ש"לית דין ולית דין". הפגם של אותו אחד גם קשור לעינים ולברית, שזה כל ענינו של החוזה, כפי שנסביר יותר. הסיבה ששלח אותם לראות דבר זה – כדי שיחרט אצלם חזק שיש דין ויש דין בעולם, שזה מדת הגבורה. בי"ד של מעלה יושב בהיכל הזכות, הממוקם בגבורה – מדת הדין. לפני החסידות למדו ראשית חכמה, והקטעים בהם מתאר את הגיהנם היו כל כך מפחידים עד שגרם לכמה אנשים מרה שחורה והיו שהשתגעו – לכן היו צדיקים שאסרו ללמוד ספר מקודש זה, בפרט את החלקים שמתארים את עונש הגיהנם. כאן זה שיטה מיוחדת של צדיקים, שיכולים לפעול את הפעולה על דרך החסידות. לא צריך לראות שבעה מדורי גיהנם, ואנו נצא ידי חובה רק בסיפור הסיפור – שכל אחד יקח ללב, ונצא ידי חובת לימוד ר"ח ובכלל. מי בעיקר צריך לדעת שיש דין ויש דין? כנראה שזה סוחר שיוצא באמצע הלילה כי צריך לצאת כעת, לא ב"כי טוב", לצורכי מסחרו. כנראה שלו חייבים להראות זאת באופן מיוחד – שישמור את עצמו.

בכך השלמנו את ה-ו של החוזה.