בינה:

שני סיפורים, שישלימו ח בג"ר – אחד על "המתקת הדין בשרשו" ושני על "כל ימיו בתשובה", שני יסודות של בינה.

הסיפור הראשון זה המתקת הדין: קודם אמרנו שהתלמיד הכי גדול של החוזה זה היהודי הקדוש, אך יתכן שיחלקו על זה. אולי הד"ח מצאנז יאמר שרבו – רבי נפתלי מרופשיץ – הכי גדול מתלמייד החוזה. פעם אחת רבי נפתלי מרופשיץ הביא את בנו – אברך צעיר שרק התחתן (אולי בן שש עשרה או שבע עשרה) – לקבל ברכה מהחוזה. מה המנהג? כל אחד שרוצה לקבל ברכה כותב צעטל ומכניס אותו בלי לדבר. הבן של רבי נפתלי נכנס, ונתן את הפתק, והרבי הסתכל בעינים פקוחות ואומר "נעבעך, נעבעך". זה לא נשמע הכי טוב, וכמובן שהאברך הצעיר נכנס לפאניקה. נעבעך = רבי, נעבעך נעבעך = משיח בן דוד – אם היה עוסק בגימטריאות יכול היה להפוך זאת מיד (ואם כבר גימטריא: רבי יעקב יצחק מלובלין = 770, טוב לחב"דניקים, לקשר אותו לבית חיינו, בית משיח). נכנס לפאניקה ויצא לאביו, ואמר לו מה הרבי אמר – מדאיג ביותר. זה קשור גם לחסד, לקמן – יש צדיקים שאי אפשר לשאול אותם פעמיים. אפילו אצל הרבי, אם שאלו פעם אחת ולא הסתדרה התשובה למישהו היו אנשים 'נועזים' (לגריעותא) שרצו לשאול שוב. רוב הצדיקים לא אוהבים זאת – אמרתי את המלה שלי, ואין פעם שניה. אצל החוזה לא היה כך – זה חידוש גדול, משהו אופייני – והיה מותר להכניס את הפתק עוד הפעם. זה חידוש גדול שרבי יקבל פתק שוב, אחרי שכבר אמר משהו, אבל אי אפשר לשהות אחרי שאומרים לך "נעבעך נעבעך" – רבי נפתלי אמר לבנו מיד להכניס את הפתק שוב. שוב החוזה הסתכל על הפתק ואמר "נעבעך נעבעך". זה עוד יותר גרוע – פעמיים. רבי נפתלי אמר – לא יכול להיות, צריך להכניס עוד הפעם. בפעם השלישית החוזה אמר – "לא רחמנות על ילדה צעירה שהרה עם תאומים? לא 'נעבעך נעבעך'?". זה אחד שהתחתן רק לפני שבוע, ובסוף ה"נעבעך נעבעך" זה היה שילדה צעירה – בת 12-13 – וכבר יש לה תאומים בבטן. זה מה שיצא בסוף מה"נעבעך נעבעך" – שהאשה הצעירה הרה עם תאומים.

אמרנו שזה סיפור של המתקת דין. ננתח את הסיפור קצת – אפשר לומר שזו היתה הכוונה מהתחלה, שזה מה שהרבי ראה, ילדה צעירה עם תאומים בבטן, ולכן אמר "נעבעך  נעבעך". אבל אפשר לומר לא ככה. אם מאמינים שכל מה שצדיק אומר זה ודאי טוב, אז גם אין מקום להחרד מאמירה כזו שלו – זה ודאי טוב. אבל אם גם רבי נפתלי, מגדולי הצדיקים תלמידי החוזה, היה בוער לו שחייבים שוב להכניס את זה לרבי, ופעם שלישית, עד שהוא עצמו ימתיק את זה – אז סימן שצריך המתקה. ביתר עומק, יתכן שבלב לבו כבר מהתחלה היה בכך מקום לתאומים בבטנה, אבל כל זמן שלא ימתיק בפיו בעצמו זה מקור לדין, "מינה דינין מתערין". אם כן, יש שתי אפשרויות לפרש – או שאצל הרבי במודע בתחלה ה"נעבעך נעבעך" היה משהו אחר, עד שהוא עצמו שינה זאת והמתיק את הדין, או שגם אצלו בפנימיות זה היה הדבר הזה, אבל כל עוד שלא נותן לזה ביטוי מפורש יכול להסתעף מזה דינים, ולכן חייבים עוד הפעם ועוד הפעם עד שבעצמו יאמר שזה על תאומים לאשה צעירה שיקשה עליה לשאת הריון זה. חוץ מזה שיש כאן יסוד מוסד של צדיק ממתיק דין – כח של בינה – גם כל הסיפור הוא בינה, סיפור של הריון עם תאומים, רחם האם, אמא עילאה ותבונה, לכן הסיפור הזה כולו אומר בינה, כח הבינה של הרבי. בכח הבינה הוא מסוגל, בעצמו, לפרש את כל מה שהוא רואה. עוד ווארט – מה שהרבי אומר זה מתוך ראיה, זה כמעט תגובה ספונטאנית אצל הרבי עצמו, רואה מה שרואה ומה שיוצא מפיו זה ספונטני. לכן, אם מה שיוצא לו מהפה לא נשמע אצלי הכי טוב, צריך קצת להתעקש – אפילו לעזור לרבי – שימתיק זאת, שיעשה עם זה משהו.

הסיפור השני דומה לסיפורים אצל הרבה צדיקים: החוזה נהג כאר"י הקדוש (ומשמעותי שהסתלקותו בהיקף הסתלקות האר"י) – מנהג שלא רבים נהגו כמוהו –  שכל ערב שבת כשהיה מעביר על הפרשה שמו"ת היה עושה זאת מתוך ספר תורה כשר. היה מוציא מארון הקדש ספר תורה כשר, ועליו עושה שמו"ת, וגם החוזה מלובלין נהג כך. להוציא מהארון ספר תורה זה נותן הרבה יראת כבוד לשמו"ת, אז כל פעם שהיה מוציא ס"ת מהארון כדי לעבור על הסדרה – היה עומד ליד הספר, דבר קדוש, וצועק לעצמו את הפסוק "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי". מוציא ס"ת ושם על הבימה, ופתאום 'תופס עצמו' ואומר לעצמו – מה אתה עושה עם ספר התורה שלי לספר את החוקים שלי?! ואז, אחרי שאמר לעצמו "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי", מיד הרים ידיו ואמר "איך טו תשובה" – אני חוזר בתשובה. אז פנה לעצמו ואמר – אבל לפני שבוע אמרת אותו הדבר! ואמר – אבל עכשיו אני מתכוון באמת. כך זה חזר על עצמו מידי שבוע. גם על הרבי ר' זושא מאניפולי מסופר שכל לילה לפני שהלך לישון היה מסיים – עשה חשבון נפש וסיכם שסה"כ היום זושא לא היה בסדר, אבל מחר יהיה בסדר, אבל גם אתמול בלילה אמרת כך? הלילה באמת! זה מוטיב שחוזר אצל הרבה צדיקים – מוטיב שהבעש"ט למד מרס"ג (כנודע הסיפור השלם בזה). המיוחד אצל כל צדיק זה באיזה גוון בא המוטיב הזה. כאן זה בערב שבת קדש – שכתוב עליה שהיא תשו"ע, שבת אותיות "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם", ולכן עיקר הזמן לעשות תשובה זה בליל ששי (ככתוב בתניא). כאן רואים שקדושת הספר תורה אמורה לזעזע את האדם – כמו שבסיפור שספרנו לילדים, שצריך לעמוד מול האמת הערומה כדי שאדם יחזור בתשובה כדבעי, ואין לך דבר כמו ההרגשה שאדם פותח ספר תורה שמעוררת לתשובה ול"כל ימיו בתשובה" – זו עבודת אמא עילאה, תשובה תמידית לה'. אולי רק עוד נקודה אחת – לפעמים מפרשים שבשביל תשובה תמידית לא צריך להיות רשע, וגם צדיק צריך, כי אין סוף למדרגות ו"ילכו מחיל אל חיל", אך כאן אחד הדגשים שמרגיש רשע לגמרי בשביל לשוב. בסיפור של רס"ג הלימוד הוא שעד כה לא הכרתי אותך, ולפי ההכרה של כעת – עד כה הייתי רשע. מאיפה באה לו ההכרה שאני עושה תשובה? כנראה מהמצות של הרשעים שאכל באחש"פ – התגלות עתיקא באמא.

עד כאן ח סיפורי ג"ר. אחר כך דעת-חסד-גבורה זה יחידה אחת.