דעת:

בדעת יש עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, שאחד בעצם, אז נרכיב סיפור אחד משני קטעים – אחד שהיה אצלו כעדיין היה תלמיד אצל רבי אלימלך, ועוד סיפור אחרי שנעשה רבי, והוא כעת החוזה מלובלין: אמרנו שדעת זה הכרה – להכיר אנשים. הסיפור הראשון שפעם בדרכו לליז'נסק נכנס לבית מדרש, ושם ראה יהודי שמאד משך אותו – יהודי שמתפלל בדבקות ולומד תורה וכו' – אז הוא הלך והשפיע עליו לבוא עמו לרבי (כנ"ל שאחד מתפקידי חסיד זה לצוד נשמות לרבי – במיוחד אם הנשמה עושה רושם של דג שמן, כדאי להביא לכבוד שבת דג שמן לרבי, שה'דגים' האלה זה עיקר העונג שבת). לא כמו בסיפור של רבי דוד מלעלוב, כאן הלך ודבר איתו שאם כך עובד ה' כדאי שיבוא לרבי וכו' – והביא אותו לרבי. הוא נכנס לרבי, שנתן שלום לחוזה והתעלם מאותו יהודי לחלוטין. כך זה נמשך – אותו אחד לא קיים במציאות. בסוף אותו יהודי הלך חזרה, אחרי שלא קבל שום התייחסות מהרבי. אחר כך הרבי קרא לחוזה תלמידו, שכנראה שכמה שהוא חוזה – הוא לא חוזה לגמרי (זה הווארט של הסיפור), ואמר לו שידע שאותו אחד הוא לא מצד הקדושה אלא מצד אחר, לא מסטרא דקדושה אלא מצד אחר. עד כאן, זה קטע אחד.

הקטע המשלים הוא שבהיותו רבי פעם אחת החסידים שלו באו בהתפעלות נוראה ואמרו שיש איזה יהודי בלובלין שעושה מופתים – יהודי שלא מכירים שהוא צדיק הכי גדול, אבל זה בדוק ומנוסה, הוא פוקד עקרות ורופא חולים. החוזה אמר לכמה מתלמידיו לעקוב אחריו מה מנהגיו – עקבו אחריו וראו שאותו אחד מקפיד כל יום, אולי אפילו כמה פעמים ביום, ללכת לטבול במקוה. זה משהו מצוין, אז הם חזרו לחוזה וספרו לו שהדבר המיוחד היחיד שראינו אצלו זה שמרבה לטבול. אז המגיד צוה עליהם לנעול את המקוה בפניו – כל פעם שתראו שהוא הולך למקוה תדאגו שיהיה נעול, שאין מקוה. זה לכאורה למנוע מצוה מיהודי, אבל כך הרבי אמר וכך עשו. תקופה ארוכה הוא לא יכול היה לטבול, ואחרי שעברה תקופה שאין לו מקוה הוא הפסיק לעשות מופתים. זה סוף הסיפור. כלומר, החוזה דאג לגמור לו את הקריירה של המופתים בכך שפקד לנעול המקוה בפניו.

מה הקשר בין שני הסיפורים? אף שלא ספרו את הסיפורים יחד, אפשר לומר בפשטות שהסיפור השני הוא תיקון של הראשון. הכל זה תיקון הדעת – דעת זה להכיר מאיזה צד התופעה הזו או האדם הזה בא. אם התופעה צומחת מדבר בלתי טהור לחלוטין צריך לדחות זאת – בשביל זה יש "שמאל דוחה". "שמאל דוחה וימין מקרבת" זה גם שיקול דעת – לכן זה סיפורי דעת, צריך הרבה שיקול דעת מה לקרב ומה לדחות. מהסיפור השני רואים דבר מדהים – מישהו פועל ישועות ועושה מופתים. זה כמו שהיום יש מרפאים למיניהם, ומספרים סיפורי אמת איך רפאו. לפעמים צריך לעצור זאת – שלא יקבל כח מהמקוה ולא ירפא. הרמב"ם כותב שמקוה זה מי הדעת (יכול להיות יסוד אמא ויכול להיות קשור לדעת). החוזה ראה שאדם זה לא בסדר, לא מושלם, אבל בזה שעושה מופתים ודאי מקבל את הכח מדבר שבקדושה – יונק מהקדושה – וכדי להפסיק אותו צריך להפסיק היניקה מהקדושה. כמה שזה מוזר, צריך לא לתת לו לינוק כח מקדושה כדי שיפסיק לעשות מופתים (שגם נשמעים טוב – לא טוב לעזור לאנשים?). זו דוגמה לשיקול הדעת של צדיק – שצריך להפסיק. בסיפור הראשון, שעדיין תלמיד, אין לו שיקול הדעת בשלמות – כי אין לו הכרה בשלמות. כל יהודי הוא חסיד, בכך שרוצה לקרב ולא לדחות – זה הכלל, לקרב, ולדחות זה יוצא מן הכלל – רק רבי יודע מה היוצא מן הכלל (ואין כלל שאין בו יוצא מן הכלל). רבי אמיתי זה אחד שדעתו שלמה כדי גם להכיר את היוצא מן הכלל ולדעת היכן צריך להפסיק יניקה מקדושה כדי להפסיק תופעה שהוא לא כלי אליה – כשהוא לא כלי התופעה זה ערבוביא של טוב ורע (עץ הדעת טוב ורע), כמו שאומרים על כל ההילרים ככלל, וערבוביא כזו צריך לדחות, עם הטוב שבה, כי מעורב ביחד ולא טהור.

זה סיפור אחד הכולל שנים של דעת הצדיק.