חסד:

אמרנו שהיה חבר של החוזה אצל הרבי ר' אלימלך – רבי מנחם מענדל מרימינוב (הוא קבל את המח והחוזה את העינים) – והיה הבדל מאד בולט בחצרות שני צדיקים אלו. ברימינוב, כשרק היו נכנסים לחצר הרבי ולבית המדרש, היתה נופלת אוירת אימה ופחד – היתה שם אוירה של מורא שכינה, משהו בלתי מוסבר בשכל, שרק נכנסים לחצר הרבי ואדם מקבל פחד אלקים. בלובלין בכלל לא היה כך – היתה אוירה מאד פתוחה, נינוחה, שמחה, בלי לחץ ופחד ושום דבר. הם היו חברים, ופעם אחת הרבי עצמו הסביר – יש צדיקים שענינם, לפי שרש נשמתם, הוא להטיל אימה, אבל אני מצד החסד, ואיני יכול להטיל אימה על אנשים. זה לא עניני להטיל אימה, כי אני מצד החסד – כמו אברהם אבינו, שביתו פתוח לכולם וכולם מרגישים טוב. זה כלל חשוב, יש צדיקים שאינך יכול להכנס חפשי לתוך הבית שלהם, וזה פחד להתקרב לצדיק, ויש צדיק שהוא מאד חפשי. זה סיפור אחד שהכי פשוט ששייך לחסד – שהוא עצמו אמר שחברי תלמיד שמטיל אימה ואני צדיק שלא מסוגל לעשות זאת (לא בא לי ולא עניני). כמובן, אין הכוונה שהחסידים זלזלו בחצר של הרבי – ודאי לא היה כזה דבר – אך בכל אופן היה תופעה נכרת, ההבדל בין החצרות.

עוד סיפור דומה לזה: פעם ספרו לרבי על צדיקים שהיו אומרים נבואות שחורות. יש גם היום הרבה כאלה – רבנים למיניהם שאומרים נבואות שחורות, כל מיני ניחושים מה הולך לקרות, ויכול להיות שיש להם גם כוונות לעורר בתשובה (אוי ואבוי מה יקרה אם לא תעשו תשובה). בדרך כלל זה מגידים של פעם, לפני הבעש"ט, שהחסידות פסלה – אבל אחרי הבעש"ט, הכל יחסית, עדיין היו צדיקים (לא רמ"מ מרימינוב, אבל אחרים) שהיו לפעמים מנבאים שחורות. החוזה מלובלין הגיב, כששמע סיפור כזה, שאנחנו בברכת ההפטרה בבית הכנסת – בכל שבת וחג – אומרים "הבוחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם". זה ווארט מאד פשוט, שמאד כדאי שנזכור אותו בשמיעת הברכה, שהקב"ה בוחר רק בנביאים טובים. יש נביא לא טוב? נביאים טובים זה נביאים שמתנבאים טוב.

אפשר לשאול – ירמיהו הנביא לא היה טוב? יש הרבה נביאי אמת שאמרו נבואות לא טובות?! צריך לומר, וכך כתוב בפירוש, שיחזקאל וירמיהו כשהיו צריכים לומר נבואה לא טובה זה היה בכפיה גמורה – יד ה' חזקה עליהם – כמו להבדיל שה' שם חכה בפיו של בלעם והכריח אותו לברך את ישראל במקום לקלל. כך ויותר מכך כשנביא אמת צריך לומר משהו לא טוב – הוא בעצם טוב, וקשה לו לומר רע. ה' בוחר בנביא שבעצם טוב, שאז נטיתו למשוך נבואות טובות. ידועים דברי הרמב"ם (שהרבי מביא תמיד) שנבואה רעה אפשר לבטל, והנביא מנסה לעשות זאת ככל יכולתו, ואילו נבואה טובה אי אפשר לבטל. אדרבה, כנראה ירמיהו הנביא (שכתב איכה) הוא הכי טוב מכולם, ולכן דווקא ה' הכריח אותו לומר זאת, כי כאשר יוצא מפיו זה יומתק אוטומטית ויתהפך, או מיד, או בקרוב ממש. יש שם טוב בעצם. האריז"ל (שהילולא שלו לפני כמה ימים) כותב שירמיה, יותר מכל הנביאים (כעת קוראים נבואות נחמה מישעיה, אבל ירמיה לכאורה נביא הזעם והחורבן, ויחזקאל באמצע), הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו (בין ישעיהו ירמיהו ויחזקאל, שלושת הנביאים הגדולים). על משה רבינו כתוב "כי טוב הוא" – הוא רבן של כל הנביאים וגם רבן של כל הטובים, אין נביא טוב יותר ממנו, הוא תמיד נוהג בעין טובה, והאריז"ל מגלה שדווקא ירמיהו הכי שייך אליו. היות שנביא אמת הוא בעצם אחד שרק רוצה שדרך הצינור שלו יעבור טוב לעם ישראל, אז אפילו כשה' מכריח אותו להתנבא אחרת, במוקדם או במאוחר יתגלה כטוב. מנביא טוב בדרך כלל נשמע במפורש דברים טובים, ולא יאמר דברים שחורים. היום אין נבואה, ואחד הפירושים של זה הוא שהיום אין הצטדקות לנבא שחורות בכלל. בזמן שהיתה נבואה יכול להיות יוצא מהכלל שנביא אמת יאמר משהו לא טוב – יש נבואה, יש בעל כרחו – אבל "קלקלתנו [שאין נבואה] היא תקנתנו", שהיום כל החזון צריך להיות טוב ואין הצדקה למשהו אחר. אין נבואה – אין שום אפשרות לומר משהו לא טוב. זה ווארט של החוזה – פירוש של הברכה "הבוחר בנביאים טובים".

עוד סיפור (אחרי שני ווארטים) בספירת החסד: היה אחד מתלמידי החוזה שישב בבית המדרש של הרבי והרהר בלבו – עוד מעט ה'קעסט' שלי הולך להגמר (אם לא יודעים מה זה 'נעבעך' לא יודעים מה זה 'קעסט' – זה התחייבות של ה'שווער', אם יודעים מה זה, לפרנס את החתן במשך כמה שנים; חתן צעיר, בפרט בן תורה לא עובד, אלא מקבל קעסט – השאלה רק כמה שנים), ומה אני הולך לעשות בחיים? עכשיו ב"ה כשיש לי קעסט אני שוקד יום ולילה על התורה והעבודה, לומד ומתפלל ויושב בצלא דמהימנותא של הרבי, אך כשיגמר אצטרך לעבוד. החליט שלצאת ממסגרת התורה איני מוכן – אני אחפש להיות מגיד שיעור באיזה ישיבה, או, אם לא אמצא, אז מלמד בחדר, וכך חשב כמה אפשרויות מה יכול לעשות כדי לא לצאת ממסגרת התורה כי דבוק בה, ואז המשיך להרהר ואומר לעצמו בלב, שאם לא אקבל שום עבודה בכלל יותר טוב לי להיות מחזר על הפתחים מאשר לצאת לעבוד, כי זה ינתק אותי לגמרי מעבודת ה'. כך קבל החלטה בפנים בלב – אחפש קודם משהו תורני לעשות, ואם לא אצליח למצוא עדיף לי לחזר על הפתחים ולא להפסיק ללמוד. כך הוא חושב בלב, ותוך כדי זה נכנס החוזה לבית המדרש ופונה אליו ואומר לו חזק מאד – אל תעורר דינים על עצמך! תבטל את המחשבות האלה – אל תעורר דינים על עצמך. הוא צייר לעצמו, כמו סרט במחשבה, וראה עצמו מחזר על הפתחים במקום להתנתק מלימוד. על זה אומר לו לא לעורר דינים על עצמו. קודם כל, רואים מהסיפור שההרהור והדמיון של האדם מאד משפיע. הוא ודאי חשב לעצמו שהוא צדיק גדול, שכל כך דבוק בתורה שלא מוכן בושם פנים להתנתק ממנה.

רואים שהרבי הזה הוא  נגד דינים, ולהיות עני מחזר על הפתחים – גם אם יש לך בכך כוונה – זה דינים. קודם אמרנו שהוא גלגול של ר"י הכהן, החסיד, שאמר "כל מעשיך יהיו לשם שמים". האברך יכול לחשוב שזה "כל מעשיך יהיו לשם שמים", אבל זה לא – הוא אומר לו שיהודי צריך לחיות חיים טובים, ולא לחזור על הפתחים, בשום פנים. צריך לצייר חיים טובים. ידוע שיש צדיקים שאוהבים עניות, ויש צדיקים שאוהבים עשירות – כמו הרבי שלנו. החוזה גם היה בעד נפוליאון, נגד אדמו"ר הזקן, כי רצה שיהיו עם חיים טובים (זה אחד החישובים, אבל הכי פנימי שחשב שזה יקדם ביאת המשיח). בכל אופן, רואים מסיפור זה גם מדת החסד – לא להמשיך דינים. כתוב "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ובמים במשורה תשתה" – יש הרבה מה לומר על זה, אבל כנראה שזה לא בדיוק הציור של החסידות בדווקא (אם כי יש המון צדיקים שקיימו זאת בעצמם, כמו שספרנו לפני כמה שבועות על רבי שלמה מקרלין – שקיים זאת עד שמשפחתו רעבה ללחם – אבל אמרנו שגם ודווקא לאור החסידות זו הנהגת תהו, ולא תיקון). עכ"פ, אומר לו לא לעורר דינים על עצמו – "אנן בחביבותא תליא מילתא", כל דרך החסידות שיהיה בטוב הנראה והנגלה.

השלמנו שלושה דברים של חסד.