מלכות:

אחד מהדברים המיוחדים, שקצת קשה, אצל החוזה – זה מה שקרה בסוף בינו לבין רבו, רבי אלימלך, ואחר כך זה חזר על עצמו בינו לבין תלמידו הכי מובהק, היהודי הקדוש. גם הוא ביחס לרבו המובהק וגם התלמיד המובהק ביחס אליו – שניהם הנהיגו בחיי רבם, דבר שבהחלט לא היה מקובל. על זה חז"ל הזהירו ש"אין מלכות נוגעת בחברתה". זה שהוא התחיל להנהיג בחיי רבי אלימלך זה פעל – על ידי מלשינים, שהלשינו שהתחיל להיות רבי (תמיד בסיפורים אלו יש מלשינים, ומי שנכשל בזה הוא – אפילו – דוד מלכא משיחא, שקבל מלשינות על מלכות מפיבשת; היה סיפור דומה לכך של מלשינות על הריי"צ לפני הרש"ב, עד שכמעט גרם קרע, והיה כה חמור עד שהרש"ב אחר כך מאד הרחיק את החסיד הגדול שהלשין, ונצרך לברוח לאמריקה והקים שם קהילה וכו', זה מהסיפורים הכי עגומים בתולדות החסידות, להפריד בין אב לבן ובין רבי לתלמיד הכי אהוב) – שהחוזה היה צריך להתרחק (לא היה סוף רע מוחלט לסיפור זה). קצת דומה לזה בחב"ד – שרבי אהרן מסטרעשלא קצת התחיל להנהיג בסוף חיי אדמו"ר הזקן, ולא חרה לו אך קצת חרה לתומכי אדמו"ר האמצעי (כמו אדוניה ושלמה), והיות שגרם לבלגן ר' אהרן היה צריך להתרחק מהרבי כדי להשמר משבירת הכלים. בסיפור שלנו החוזה היה, בשלב מסוים, צריך להתרחק מהרבי שלו, כי התחיל בעצמו להיות רבי, אך רבי אלימלך היה מאד סלחן וזה לא גרם לקרע. כך מסופר שכאשר היתה אחר כך ברית אצל החוזה הוא הזמין את רבי אלימלך להיות סנדק, והוא הסכים, והוא נסע עם אשתו הרבנית על המרכבה, ותוך כדי הנסיעה שדבר עם הרבנית אמר לה – תראי, ר' איציק'ל עדיין אוהב אותנו, שמזמין אותי להיות סנדק. בכל אופן, יש כאן רגישות ביחס למלכות.

סיפור דומה לכך היה בין החוזה לתלמידו הגדול, היהודי הקדוש, ועמו רבי דוד מלעלוב. בלי להאריך – בסוף קרה ששניהם מתו בחייו, רבי דוד ואחריו היהודי הקדוש (רבו של רבי בונים, רבו של הקוצקער, משם יצאו חסידות גור, ועוד הרבה זרמים). קודם אמרנו שבגלל שלא ידע שמת פעל הפעולה המיסטית בגלל נפל מהחלון. בכל אופן, בגלל מלשינות התעוררו אצלו דינים כלפי התלמידים האלה – כמו שני בנים שלו, זה שומו שמים – ובסוף קרה ששניהם מתו בחייו. אז הוא מאד מאד הצטער ובכה. אלמנת רבי דוד מלעלוב הביאה לחוזה את כוס הקידוש של בעלה, ובקשה שהרבי יקדש על זה בשבת, וכשהוא לקח את הגביע ליד לעשות קדוש הוא הרגיש והתחיל לבכות – כמה שהכרתי אותו לא הכרתי אותו, לא ידעתי מי זה התלמיד הזה שהמלשינים גרמו למותו.

בכל אופן, הכל זה סיפור עצוב של מלכות – של "אין מלכות נוגעת בחברתה", ובכלל הנהגה זה מלכות, להנהיג עדה בישראל. יש נקודה מענינת שבתחלת סיפור זה היהודי הקדוש נפל לרגלי החוזה והתחנן – יש כאן אינשי דלא מעלי שמלשינים, וצריך לעשות משהו. החוזה אמר ליהודי הקדוש – קח דוגמה ממני עצמי, וספר לו מה שהיה ביני לבין רבי אלימלך, ואז פשוט התרחקתי. בזכות זה שהתרחקתי מאד נשארתי בחיים – זו העצה. אז היהודי הקדוש בכה לחוזה ואמר – לך היה רבי לפני כן, כי לפני רבי אלימלך היה אצל המגיד, ובגלל זה יכולת להתרחק מהרבי שלך, אבל לי אין רבי אחר בעולם, רק אותך, לכן איני יכול להתרחק. ואז היה מה שהיה. שוב, זה סיפור עגום של מלכות – סיפור של "רגליה יורדות מות".

הסיפור השני זה משהו נחמד – סיפור שמאפיין חסידי פולין, ולא היה יכול להיות אצל חסידי חב"ד (ואפילו אצל חסידי פולין לא תמיד היה כזה דבר). אצלנו ברור ופשוט שחסיד דבוק רק ברבי שלו – אין שני רביים יחד, יש רק מלך אחד ולא יכול להיות יותר – אבל היו הרבה יהודים חסידים בפולין שהיו חסידים של כל הצדיקים. אלו שהיו הכי רציניים היה להם רק אחד, אבל היו הרבה יראים ושלמים בדרך החסידות שהעריכו את כל הצדיקים ונסעו מאחד לשני וזה לא סתר להם שום דבר – זה היה בסדר גמור. לא היו הכי פנימיים, אבל מתאים לעבודתם זה היה בסדר גמור. מסופר שהיו הרבה מאד חסידים בסוף ימי החוזה שהיה להם מסלול קבוע – ר"ה אצל החוזה בלובלין, יו"כ אצל היהודי בפרשיסחא, וסוכות אצל המגיד בקוזניץ. והיה לכך הסבר (שעיקרו על הראשון והאחרון) – מלכות זה אצל החוזה, ור"ה זה בנין המלכות (בדרך כלל אומרים שבנין המלכות מן הגבורות, אך החוזה אמר שהחצר שלי זה לא גבורתי, המלכות שלו בחינת "חסדי דוד הנאמנים"), והקפות זה אצל המגיד מקוזניץ, שכמובן מלווה בשמחה רבה, וכל החג הזה הוא "זמן שמחתנו". כנראה שאצל ר"י מקוזניץ מקבלים שמחה והקפות. לא הסבירו למה יו"כ אצל היהודי – זה כי יו"כ הוא "אחת בשנה", והענין שכה"ג הכי מקודש עובד במקום הכי מקודש בזמן הכי מקודש, וכנראה חיבור זה אצל היהודי, כ"מלאך ה' צבאות". סיפור זה גם מדגיש שהחוזה זה בחינת מלכות – זה משקף את תכונת המלכות שלו.

אחרון אחרון חביב, הסיפור ה-26, זה סיפור ציורי: פעם אחת החוזה נוסע עם התלמידים שלו בערב שבת, וצריכים להגיע ללובלין לפני שבת, ופתאום העגלה שוקעת בבוץ כבד ואי אפשר לזוז משם. העגלה בבוץ, הסוסים גם בבוץ, ואי אפשר לזוז – אז החסידים נכנסים לחרדה, עוד מעט שבת. זה קצת חוצפה, אבל פנו לרבי ואמרו – אם לא תעשה נס, איזה קפיצת הדרך, לא נצא מכאן. נו, קפיצת הדרך! – כך פנו לרבי. הרבי ענה בהרבה מילים – "יא ווער כען [במבטאו הפולני, במקום קען] הייניט" (מי יכול לעשות כך היום?). ברגע שהוציא את המילים האלה מפיו הקדוש, באופן נסי יצאו הסוסים והעגלה מהבוץ והגיעו בקפיצת הדרך ללובלין תוך שעה קלה.

למה זה במלכות? סיבה פשוטה, שפעל נס זה מכח השפלות שלו, וידוע שפנימיות המלכות זה שפלות. זה הכלל, אבל יש עוד נקודות יותר עמוקות. אצל רבי ישראל מרוז'ין, למשל, כשרצה כמה פעמים לספר מופתים – דברים שמספרים על הבעש"ט – אמר שבאמת מי אנחנו, אבל אם נספר הסיפור על הבעש"ט שעשה זאת, אז מעצם הסיפור על הצדיק זה גם יכול לקרות. כאן לא סיפר סיפור, אלא רק אמר – מה אתם רוצים מהחיים שלי? מי יכול היום לעשות זאת? יש בסיפור זה – גם אצל ר"י מרוז'ין, אבל כאן יותר – תחושה חזקה של יכולת להרגיש את ירידת הדורות. יש מושג ירידת הדורות – קהלת פותח את היבול המציאות בכך ש"דור הולך ודור בא", ולכאורה לא ירידה אלא שהכל הבל, אבל יש ירידת הדורות. יש משהו יותר פנימי, שבתוך ירידת הדורות – הירידה עצמה היא חלק מעלית הדורות לקראת משיח, לקראת הגאולה. מי שהכי רגיש לירידת הדורות זה מלכות, זה המלך – זה חלק משפלות המלך, "והייתי שפל בעיני". אחד שלא מרגיש את ירידת הדורות לא יכול להיות מלך. כל המושג זמן זה מלכות – "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלך לעולם ועד". נצחיות הזמן זה נצח, אבל הירידה – "רגליה יורדות מות", "רוח הבהמה [שם בן, מלכות] היורדת היא למטה בארץ" – זה סחף של מלכות. יש נקודה אמיתית למה ה' עושה כך, למה אנו דור יתום, ומי שמתקשר לזה – השפל באמת – רגיש להנהגת ה', מלכות, והוא יכול להיות מלך. כשמרגישים זאת פתאום הכל חוזר, כל מעלות הדורות הקודמים חוזרים על רקע ירידת הדורות. לכן שמנו סיפור זה במלכות.

אבל, הצדיקים של הדור הבא אמרו על זה עוד משהו – כך מסופר במסורת צאנז – שהצדיקים מייחדים יחודים בכל מילה, וכשהוא אמר "יא ווער כען היינט" כוון לשם קדוש הפועל קפיצת הדרך, השם היוצא מס"ת "כי מלאכיו יצוה לך", שכתוב שהוא שם של שמירה בדרך וגם יכול לפעול קפיצת הדרך. אפשר להסתפק אם באמת זו היתה כוונתו או לא, אך בכל אופן אותם צדיקים עצמם שאלו שאלה, שבמקום אחר מצאנו שהשם של קפיצת הדרך זה שם אהוה, שם הטוב, הרמוז בקפיצת הדרך בתורה, של אליעזר לחרן, "ואבוא היום [היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הדרך] אל העין", ואיך כאן השם האחר? יש מי שרצה לתרץ ששם אחד של קפיצת הדרך (שאתה קופץ ליעד) ושם אחד של קפיצת הארץ (שהיעד קופץ אליך), אבל לענ"ד אפשר לומר בצורה אחרת לגמרי (ואולי יש קשר ביניהם): כמו שאמרנו, "כי מלאכיו יצוה לך" זה לא לכתחילה קפיצה, אלא שמירה בדרך, אבל כשצריך לגייס מלאכים לעזור זה בחינת מלכות. מתאים למה שספרנו קודם – איך שהמלך פועל למעלה מהטבע תוך כדי שהוא שוקע בתוך הטבע, שוקע בתוך המצב של ירידת הדורות, אז יכול לחבר השפלות לאמת. שם אהוה הוא שם של הדעת (ושל היסוד), שם של הבעש"ט, לכן הבעש"ט פעל איתו – זה עיקר השם הפעיל אצלו. אבל כדי לפעול זאת מכח ההתעצמות עם ירידת הדורות, לפעול זאת בדרך או"ח (ולא או"י מהדעת או היסוד), זה על ידי שם זה, שם של מלכות. זה לפעול זאת בדרך של מלכות – אפשר אולי לומר שמלכות זה קפיצת הארץ ויסוד ודעת זה קפיצת הדרך, אבל העיקר זה שתי הבחינות, איך הבעש"ט פועל בדעת, בצורה פעילה, ואיך החוזה פועל זאת מתוך יאוש. קודם הזכרנו את מבחר הפנינים – מסודר לפי שערי המדות הטובות, ולאחד מהם קורא "שער היאוש". זה הספר היחיד בו יאוש זה מדה טובה, עד שמקדיש שער ללמד איך להתייאש. מלמד איך להתייאש מהעולם הזה, מהדמיון ששיך לך משהו שלא שייך לך. אם תתיאש מהשקר תתחיל לחיות. השקר זה הדמיונות של הקשר בינך לבין המציאות, שיש לך רכוש וכו', ואחרי שתתיאש מזה תוכל להיות יהודי מאמין בה' ועושה רצונו. מדת היאוש זה תיקון המלכות. לכן גם פה "יא ווער כען היינט" זה יאוש – מה אתם רוצים מחיי? – עם השם שיוצא מזה. כתוב שאצל הבעש"ט בכלל תמיד הגילוי זה כשאתה כבר חוזר ממשהו, מתייאש מהגילוי, ואז מתגלה – הסיפור הכי מפורסם בלוית הבעש"ט, כשתלמידו הגדול ר"נ מהורודנקא הלך אחר מטתו ונפל ברוחו שלא ראה עמוד האש (היה שייך לזה), ורק כשפנה ביאוש לביתו "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים", ואחר כך הסביר שזה בעצם נקודת הבעש"ט, שרק כשאתה מתייאש, אם אתה שייך לזה ה' יתן לך את זה. זה משהו מלכותי. למה שייך סיפור לוית הבעש"ט? כל תלמיד מגלה את ה"פי שנים ברוחך" בהסתלקות הרבי. זה איזה רגע של קבלת מלכות, וזה זמן של קבלת גילויים מתוך יאוש לגביהם – זה כעין יאוש, לא להחליש אל האמונה, רק כנראה שאני איני שייך לכך, ודווקא במילים אלו פועל את קפיצת הדרך שלו.

זה האחרון ב-חוזה סיפורים של החוזה. ידוע שב-חי אלול הסתלק המהר"ל מפראג ונולדו שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדה"ז, וזה קשור – הסתלקות המהר"ל זה העלאת מ"נ כדי לגלות שני המאורות הגדולים. אצלו התסלקות בת"ב ואז נולד משיח – כל שנה נולד, וצריך לראות אותו – וכנראה מי שמעורר התגלות לידת משיח זה הסתלקות החוזה. שנזכה לראות בעינינו ממש את התגלות ברבי בגאולה האמיתית והשלמה.