נצח:

היה לחוזה חסיד אחד שנקרא ר' פייוויש – היה מפורסם בכל פולין שהוא מגיע להתלהבות בעבודת ה' שלא מעלמא דין בכלל. רק לראות אותו מתפלל, מתועד ורוקד עם חסידים – ראו שהגיע לכלות הנפש. האמת היא שעל החסיד הזה עצמו היו צריכים לשמור – כלות הנפש זה מסוכן, ואפשר למות, ובאמת שמרו עליו. בסוף הוא הסתלק כשבקר פעם אצל האוהב ישראל בשבת, ותוך כדי שהאפטער שר "א-ל אדון" עם ניגון דבקות נכנס ר' פייביש לדבקות והסתלק. בכל אופן, הסיפור הזה היה כשחי וקים אצל רבו העיקרי – החוזה. היה יום אחד בלילה, בחצות, שהחסידים התוועדות ושתו ושמח ואותו אחד נכנס לאקסטזה, כדרכו בקודש – נכנס ל'היי' לא מעלמא דין בכלל, והתחיל לרקוד ולשיר בקולי קולות. באותו זמן החוזה קם ממטתו לערוך חצות, ושומע בבית מדרש ליד רעש גדול שאינו מבין מהו וזה מפריע לו. שלח את השמש שלו לראות מה קורא שם, והוא חוזר ואומר שר' פייוויש בהיי – מה לעשות? הוא אומר לו שמיד יחזור לשם ויאמר שהרבי רוצה לערוך חצות וזה מפריע לו. השמש הולך וצועק לר' פייביש – שרוקד על השולחן, או כיו"ב – שהרבי אמר שיפסיק. הוא היה בכלות הנפש, וענה ספונטאנית – אני עובד את הקב"ה, ולא את הרבי. ברגע שהוא צעק את זה כל ה'היי' שלו הפך ל'לואו' – איך יצאו מפיו כאלו מילים של זלזול ברבי? משיא של התלהבות נפל לתהום בלב, איך הוציא מפיו כאלו מילים, וממש לא ידע איפה לקבור את עצמו. הלך ומצא איזה מקום, מאחורי התנור, ושם קבר עצמו – כל הלילה בכה שם וכו'. כל בקר כשהיו באים לשחרית הרבי עצמו בחר מי יעבור לפני התיבה, והוא בא וחפש את רבי פייביש שיעבור לפני התיבה – הוא קבור מאחורי התנור, והרבי הסתובב עד שגילה אותו ואמר לו שהוא החזן היום. אחר כך הוא לקח את ר' פייביש אליו ואמר לו – תדע לך שגם הקב"ה זקוק לצדיקים, שעל זה נאמר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". כלומר, במרכאות, גם הקב"ה 'עובד' צדיקים – הוא זקוק להם.

זה סיפור של נצח – קודם כל כי הכלל ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" זה "נצחוני בני נצחוני", וגם ה' צריך צדיקים (גם ה' הוא ת"פ של צדיקים), וממילא צריך לעשות מה שהרבי אומר, גם שאתה עובד את ה'. זה גופא שהצדיק, עוד לפני שאמר לו את זה, יכול להפסיק התלהבות זו – לא להפסיק מופתים לא מצד הקדושה, אלא להפסיק כלות הנפש אמיתית, שבשלה הוא אוהב אותו (על דרך הפסקת המגיד את שה"ש של ר' אהרן מקרלין, בלחש ובדבקות, כשהפריעה לו לישון; כשר' הלל שהיום יארצייט שלו ספר זאת היה בוכה, כמה גדולה שנת המגיד שכדאי עבורה להפסיק שה"ש שמרעיש את כל העולמות) – זו מדת הנצח של הצדיק. הצדיק גם מנצח בפקודותיו, וגם מנצח על התזמורת – אומר לכל אחד איזה ניגון צריך לנגן ברגע זה.

עוד סיפור קצר של נצח: כשהחוזה עוד היה תלמיד אצל רבי אלימלך, פעם אחת כשהתפלל בדבקות אמר עליו רבי אלימלך שכעת בפריז בונים מגדל גדול מאד, וכשהוא (הצביע על החוזה) מתפלל המגדל מתמוטט. מה זה? כנראה שהמגדל הזה לא היה מהצד של הקדושה, והוא בתפלתו לא חשב להפיל את המגדל – אבל זה מה שקרה. כתוב בהרבה ספרי חסידות שתפלה זה קרב – "שעת צלותא שעת קרבא" – ובמודע או שלא יש מי שמנצח סט"א בתפלה. זה סיפור של נצח – נצחון והפלת המגדל. הכי מפליא בסיפור הזה, שלקראת סוף ימיו – נגד דעתו בקדש של אדה"ז – הוא תמך בנפוליאון (זו היתה המחלוקת הכי גדולה ביניהם, אם לתמוך ברוסיה או צרפת – אדה"ז תמך ברוסיה, כי אף שהיהודים יהיו עניים לא יזיק ליהדות, והוא רצה לעשות נפוליאון גוג ומגוג וחשב שטוב שיהודים יתעשרו). כתלמיד הפיל המגדל בפריז, ואחר כך הוא היה התומך העיקרי בנפוליאון (נגד אדה"ז) – איך הולך ביחד? אפשר ללמוד מכאן משהו דק מן הדק בעבודת הצדיקים. יהודי הוא טוב, וזה רבי טוב – כפי שספרנו בספורי החסד – ומי שהוא טוב יכול לטעות בדקות שבדקות בדבר אחד. כל אחד, גם הכי טוב, צריך לנצח את האויב. יש אויבים שצריך לנצח עד גמירא, "ארדף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", ויש בעיה של יהודים – כמו שרואים היום, אבל יש בדקות דדקות אצל צדיקים – שחושבים שמספיק נצחתי אותו, וכעת אפשר לקרב אותו. מי חושב ככה? אחד שיותר מדי טוב. יש לו אויב, יש לו אויב ונדמה לו שנצח אותו, ואז – בגלל שהוא טוב – הוא מוכן לקרב אותו כעת. ככה צריך להסביר סיפור של החוזה – זה דבר דק שבדק. זה שחשב שנצח גרם לו אחר כך לתמוך בנפוליאון, אבל לא נצח מספיק – "דידן נצח" רק אחרי שמבטלים גם הרשימו הכי קטן של ההתנגדות, כפי שמסביר הרבי, וכנראה שם עוד היה הרשימו.