מוצאי שבת (בית הרב חיים יוסף גינזבורג):

ניגנו את הניגון שחובר (בבית הסהר) לכבוד הולדת מענדי.

עכשיו זה י"ט אדר – היום שנעצרתי למחרת הלידה (נעצרתי ב-יט והייתי שם יט ימים), לפני 13 שנה, שמו אותי בתא עם מטה קצרה מדי, ממש מטת סדום, והניגון הזה התנגן לי בשכבי על המטה שם. יום הולדת של מענדי היתה שבת פרשת פרה, כמו הקביעות השנה. הניגון הוא בעצם תנועה של בטחון בה' המתיר אסורים והפוקח עורים וכו'.

א. מעלת זבולון על יששכר

"קיימו מצות תפילין" – לאו דווקא יומם ולילה

השאלה ששאלנו למה נער בר מצוה חוזר על מאמר של "אין לנו פנאי" שמענו מוצ"ש שעבר. ניסו לתרץ על פי הידוע שלא כמו היום, בימי חז"ל היו מניחים תפילין כל היום (ואף בלילה, למי שהניח מבעוד יום, ובתור "הלכה ואין מורין כן" אם אינו צריך לשמרם עליו, שאזי גם מורין כן, כך נפסקה ההלכה), ומשום כך יש לתפילין 'משקל' כנגד היגיעה בתורה יומם ולילה. אבל זה אינו תירוץ כלל – בגלל זה שיפטר האדם מלימוד התורה, שעליו נאמר "תלמוד תורה כנגד כולם" (ומבואר באר"י דהיינו דווקא בימי חז"ל, שעיקר הבירור נעשה על ידי תלמוד תורה, מה שאין כן בדורות אחרונים, כן כותב האר"י, עיקר הבירור נעשה על ידי עבודת התפלה, ועתה, כך כתוב בספר תניא קדישא, עיקר הבירור והתיקון לקראת הגאולה נעשה על ידי צדקה וגמילות חסדים, ודוק)?! (ובנוסף לכך, לפי זה כל ענין המאמר וחידושו, תשובתו-נחמתו של הקב"ה לעם ישראל, אינו שייך אלינו כלל, שהרי אין אנו מניחים תפילין כל היום, וחלילה לומר כן, ובפרט שלפי זה עוד יותר קשה מה טעם שבר מצוה יחזור ויבאר מאמר חז"ל שאיננו שייך אלינו כלל). בהקשר הזה אמרנו שזה מאמר של רביים וכו' – מה שדברנו קודם בישיבה.

זבולון ויששכר – כתר וחכמה – דרך ארץ קדמה לתורה

כעת שמענו בוידאו של הרבי ש"שמח זבולון בצאתך" זה לפני "ויששכר באהליך" (ולמרות זאת צריך להוסיף בלימוד תורה). בקבלה כתוב שזבולון זה הכתר ויששכר זה החכמה, ולכן זבולון קודם. והוא סוד "דרך ארץ קדמה לתורה", קדמה גם במעלה כנודע. היכולת לצאת לעולם באה מהכתר, מתוקף הרצון של הכתר (עליו נאמר "אין תקיף כרצון" ו"אין לך דבר העומד בפני הרצון"), כלומר שזו תכלית הרצון של ה' – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים (מה שדברנו אתמול בלילה – לברר את חלקו בעולם). מי שיושב רק ב-ד אמות יכול להיות שלא עושה את זה. הרבי אמר את הווארט של "ותומכיה מאושר" אותיות מראשו – דווקא זבולון, שתומך מלמטה, ממשיך "מראשו", מהכתר (סוד "ראשו כתם פז", כתם ר"ת כהונה תורה מלכות, שלשת הכתרים).

מצוה לספר סיפורי צדיקים. הרבי המהר"ש פעם אמר לאחד הבעלי-בתים הפשוטים – לזבולון אחד – שאני מקנא בך, שכל היום אתה מסתובב בחוץ, אתה רואה השגח"פ, וכשאתה רואה יהודי אתה יכול לומר לו מלה של יראת שמים, מלה של עין יעקב וכו'. כלומר, יש מעלה גדולה במי שיוצא, ו"כל מי שאומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו", והפשט בגמרא שצ"ל תורה וגמ"ח (תורה ומלאכה באהבת ישראל, שיגיעת שתיהן משכחת עון, דהיינו העון כפי דרך החסידות, כפירוש הבעל שם טוב על הפסוק "אשרי אדם אשר לא יחשב ה' לו עון", העון של היסח הדעת מהוי' אלהי ישראל [= תריג, כללות התורה והמצות כולן], כח התפילין של מארי עלמא המאירים בתפילין שלנו שבהם כתוב "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" שממשיכים את האחד בארץ על ידי אהבת ישראל וגמילות חסדים. וידוע הרמז שתורה = גמילות חסדים, טובים השנים מן האחד העולים כאחד ממש, וד"ל). לכן אביי חי ששים שנה, כי עסק גם בגמ"ח, ורבא (או רבה, לפי הגירסאות) חי רק ארבעים שנה כי עסק רק בתורה.

המשכת השמחה מזבולון ליששכר ומיששכר לזבולון

מי עוסק במבצעים? זבולון, שכל היום נמצא במבצעים. והוא בעל השמחה – "שמח זבולון" – זה גם לימוד גדול, בשביל להשפיע על הזולת צריך להיות בשמחה. מה שהכי משפיע על הזולת זה שאתה שמח. אם רואים שחסיד שמח זה כובש את הלב. שמחה זה משיח (אותיות ישמח וישמח אחרים). לכן כתוב "שמח זבולון בצאתך", שיוצא וכך כובש את העולם (בחינת "יצא אדם לפעלו" כנ"ל). זה תכלית הכוונה של "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", אבל צריך כמובן את היששכר – "יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל", יששכר קובעים לזבולון באיזה יום מותר לו לצאת ובאיזה יום צריך להשאר בבית כי זה חג (מועדים לשמחה – הפועל "שמח" בפסוק "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" נמשך על פי פשט מזבולון ליששכר, ובסוד אור חוזר מיששכר לזבולון בקביעת מועדים לשמחה, וד"ל). לכן צריך את שניהם. זבולון הם תמכין דאורייתא, זה השותפות ביניהם, וזה ממשיך "מראשו" (אותיות מאושר; "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" = כתר כתר כתר, שלשת הכתרים של "ראשו כתם פז" הנ"ל הנמשכים על ידי זבולון גם לראשו של יששכר) – זה לא המוחין אלא גילוי הכתר.

עיקר העיסוק – גמילות חסדים – צריך לתפוס את רוב הזמן (גם כמות, ולא רק איכות)

אמרנו שהרבי המהר"ש אמר פעם שהוא מקנא בבעל עסק. בעצם זה מתחיל מאדה"ז, שאומר בפירוש באגרת הקדש, שאפילו מי שכמו אביי שעוסק מעט זמן גם בגמ"ח (ולכן חי ששים שנה ולא רק ארבעים), בכל אופן עיקר התיקון בדור האחרון זה אלו שעוסקים רוב הזמן בגמ"ח – זאת אומרת שזה בהכרח על חשבון לימוד התורה. זה חידוש של אדה"ז, כי בכתבי האריז"ל כתוב שעיקר התיקון של הדור שלנו זה תפלה (כנ"ל, כמו שמביא בקו"א בשם האריז"ל), אבל באגה"ק הוא כותב שהיום זה כבר גמ"ח, ודווקא אנשים שעושים את זה רוב החיים. רואים גם שמה שהאדם עושה רוב היום שלו זה העצם. אי אפשר שהעצם יהיה משהו שהאדם עושה רק קצת זמן. אם שליחותו של האדם תורה ומדע – זה צריך להיות העיסוק שלו רוב היום, לא יכול להיות רק קצת זמן. הייתי יכול לחשוב שמה שנוגע זה רק האיכות, אבל אדה"ז אומר שזה גם הכמות – הדבר האיכותי צריך לתפוס את רוב הזמן.