טרדה גדולה – אף שמונע מתורה ותפילין הכרחי לדירה בתחתונים

הרבי מביא את הלשון "טרדה גדולה" מהלכות ת"ת לאדה"ז, אך גם בהלכות תפילין (המצוה המעשית השייכת במיוחד לבר מצוה) "טרדה גדולה" בעסקים נחשבת להיסח הדעת גמור מהתפילין (והרי אסור להסיח את הדעת מהתפילין, וממילא בשעה שהאדם נמצא במצב נפשי של טרדה גדולה, בצמצום המוחין גמור, אסור לו להניח תפילין. במצב של טרדה גדולה אין האדם מסוגל ללמוד תורה כדבעי אך ממש אסור לו להניח תפילין, ודוק). נמצא שעל מנת לתקן את חלקו בעולם על האדם לעבוד את עבודתו הגשמית ("יצא אדם לפעלו" כנ"ל) בטרדה גדולה (ראה תניא פרק לז ש"כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו כו'", ובאגה"ק ד כתב "אם נהנה מיגיע כפיו שא"א שלא עסק בהם פעמים רבות בבחי' נקודת פנימית הלב מעומקא דלבא כמנהג העולם בעסקיהם במו"מ וכה"ג", והוא באמת בדיעבד, שלכתחילה צ"ל "יגיע כפיך כי תאכל", יגיע כפיך ולא יגיע מוחך, אך כך היא מנהג העולם – ו"מנהג עוקר הלכה" = "מח שליט על הלב" או שמא "לב שליט על המח", וד"ל – ובפרט בעקבתא דעקבתא דמשיחא, ודוק). והנה, הגם שדבר זה מונע ממנו לעסוק בתורה כדבעי, ואף להניח תפילין באותה שעה על פי הלכה, כך הוא רצון השי"ת, הכל כדי שבסופו של דבר על ידי היגיעה לתקן את חלקו בעולם יוכשר העולם התחתון להיות דירה לעצמותו יתברך, וד"ל.

השגת חשיבות הטרדה על ידי אשה משכלת; סוד שם הפרנסה; הטרדה בהבנת אשתו

השגה זאת, שתהיה בפנימיות הלב, תלויה באשה המשכלת את בעלה – "בית והון נחלת אבות ומהוי' אשה משכלת" את בעלה בענין הכורח החיוני לחזר אחר פרנסה (חלק המילוי של פרנסה, פא ריש נון סמך הא = חתך, שם הפרנסה! והוא על דרך חלק המילוי של הוי', יוד הא ואו הא = חוה, ודוק. והנה ידועה הכוונה: "פותח את ידך" = "ומשביע לכל חי רצון", והיינו שגם לחי בעצם ב"ה משביע את רצונו הפנימי והעצמי להיות לו יתברך דירה בתחתונים), וד"ל. טרדה הוא סוד יחוד יעקב לאה – "ושם הגדולה לאה" היינו טרדה גדולה, והיינו שבתחילה יעקב לא השיג אותה, וד"ל (עבור יעקב, נישואיו עם רחל אהובתו היו "נישואי כיף", העלולים להתדרדר להיסח הדעת גמור מסוג אחר, היסח הדעת של שחוק וקלות ראש, אך נישואיו עם לאה היו "נישואי טרדה גדולה" – "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו").

תיקון חלקו בעולם על ידי טרדה גדולה בלימוד העיון – דווקא בלומד על מנת ללמד

והנה ידוע בדא"ח שעבודת פרך בחומר ולבנים וכו' בגשמיות ניתן להחליף בלימוד התורה בעיון גדול המפרך את כל ישותו של האדם ("אדם כי ימות באהל" – "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה"). וצריך לומר, לפי הנלמד כאן, דהיינו דווקא כאשר התורה היא על מנת ללמד ("תורת חסד" – תורת החסידות), שלמי שזוכה להיות מורה לרבים היינו תיקון חלקו בעולם ("אין מלך – מאן מלכי רבנן – בלא עם", עם לו אותיות עולם כנודע). כמו שבן חי לחופה הוא ב או ג שנים לפני בן עשרים לרדוף, והוא באמצע חמש שנות לימוד הגמרא (ראה שו"ע אדה"ז שם), כך הנושא אשה בבחינת "מצוה מן המובחר" היינו ב או ג (לפי רש"י) שנים לפני בן חמש עשרה לגמרא, והיא הכנה ללימוד התורה, הגמרא, בעיון רב.

זו המשימה של כל בר מצוה, כבר מהבר מצוה להקדיש את לימודו בכוונתו שיהיה על מנת לזכות את הרבים, לקרב את לב ישראל לאבינו שבשמים, וממילא "רוצים אנו ליגע בתורה [לעצמנו, כפי הטבע הראשון של הנפש האלקית] – יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי [לעצמנו]" רק, כמו שנאמר במשה רבינו (נשמה כללית, המסור כולו לתיקון הכלל, וכפי שיוסבר לקמן שזו הכוונה הפנימית באמירת מאמר דא"ח "איתא במדרש תילים" על ידי הבר מצוה) "מן ההר [ישר, ללא פניה לעניניו הוא, לא הרוחניים וכל שכן לא הגשמיים] אל העם".  והעצה: "קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה" היינו שתזכו להמשכת מוחין בעצם גם בתוך עצמכם (בשרש הנשמה ומשם אל הארת הנשמה המלובשת בגוף), סוד "תפילין שבראש" (בחינת פנימיות, ולא שעל הראש, בחינת מקיף, והוא סוד "ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה", שכר העולם הבא), וד"ל.

כשבא לכלל לרדוף... שזהו בהיותו בן עשרים

כי אז כבר קיים קשוט עצמך, כי הוא בתכלית השלימות...

עד גיל עשרים האדם מקיים "קשוט עצמך". "בן עשרים לרדוף" היינו עיקר תיקון חלקו בעולם. נמצא שהוא בחינת "ואחר כך קשוט אחרים". "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" = 1564 = חיה פעמים חיים ("ראה חיים עם אשה" ודרשו חז"ל "חיים" – פרנסה, תיקון חלקו בעולם). "בן עשרים לרדוף" ר"ת בעל – "בטח בה לב בעלה". "בן עשרים לרדוף" = 992 = מלכות מלכות (ד"פ אברהם, רמח), היהלם של אל (וידוע שהחתך זהב של 992, ד"פ רמח, הוא תריג ו-שעט, שלימות תיקון העולם במלכות שדי, וד"ל).

והא דעוד קודם לזה כבר אמרו רז"ל בן י"ג למצות, י"ל דהוא תחלת העבודה, שהיא בהשייך לגופו ונפשו החיונית בלבד, בלי שייכות לחלקו בעולם, כי מעט מעט אגרשנו גו'.

"מעט מעט [=רחל] אגרשנו" = 798 = 3 פעמים 266, הערך הממוצע של כל תבה = "טרדה גדולה" הנ"ל (798 = חוה פעמים בלהה-יוכבד).