צפרא דשבתא:

[שיחה ראשונה:]

א. המשלת התורה למים

המשלת התורה למים – ה"שוב" שבתורה

שמענו כעת חזרה על המאמר "איתא במדרש תילים" שנוהגים לחזור בבר מצוה (כפי שנסביר לקמן, זהו מאמר בר מצוה של רביים דווקא – הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ חזרו עליו בבר מצוה שלהם – וזה שהיום כל נער חוזר אותו זה באמת חידוש, והוא מכח ההתקשרות, שעל ידי התקשרות וביטול לרבי נעשה "עבד מלך מלך", ודוק). בין השאר הוזכר שם, בפירוש הפסוק "השקיפה ממעון קדשך מן השמים", כי "שמים" היינו התורה שנמשלה למים, כפירוש שמים – "שם מים". ידוע שיש במדרש (ורש"י מביא) עוד פירושים בשמים, כולל הפירוש "אש ומים". מבואר באריכות כי המאמר הזה עוסק דווקא במעלת ה"שוב" של התורה, ומשום כך מובא ומודגש בו הפירוש של "שם מים" ולא הפירוש של "אש ומים", על אף שהתורה עצמה נמשלה גם לאש – "הלא כה דברי כאש נאם ה'". ממד האש שבתורה הוא ממד ה"רצוא" שלה בעליה להתחבר למקורה ולשרשה ב"הוי' אלהיך אש אוכלה הוא" (ה' עצמו נמשל לאש ולא נמשל למים, וכן בכמה מקומות "שמים" הוא כינוי לה' עצמו, כלומר שהמים עולים להיכלל באש, סוד "הוי' אלהיך אש אכלה הוא") ואילו ממד המים שבתורה הוא ממד ה"שוב" והירידה שלה ממקום גבוה למקום נמוך.

בריאת שמים וארץ – שלש הדעות – שלשה פירושי שמים

ידועה המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי מה נברא תחילה: בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה, שנאמר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחילה, שנאמר "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" [וחכמים אומרים שנבראו כאחד, שנאמר "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קרא אני אליהם יעמדו יחדו". יש לציין שבפסוק זה גופא "ארץ" מופיעה לפני "שמים". הפסוק פותח ב"אף" בסוד "אף עשיתיו", עולם העשיה, בחינת ארץ – "נטה שמאלו וברא ארץ". אך "שמאלו תחת לראשי" (ורק לאחר מכן "וימינו תחבקני"), לראשי אותיות ישראל, לי ראש (ה-ראש בתוך ה-לי, ש"אינו זז לעולם"), בחינת "ארץ חפץ" שקדמה לשמים, כדלקמן. נמצא שמה ש"יעמדו יחדו" היינו שלא סגי הא בלא הא, לא ישראל ללא תורה ולא תורה ללא ישראל, כך היה כך הוה וכך יהיה, וד"ל. ורמז נאה להתכללות שלש הדעות: "את השמים ואת הארץ" "ארץ ושמים" "ארץ... שמים... יעמדו יחדו" = 3025 = 55, הכל (כלה, י במשולש), בריבוע, סוד "בראשית הכל ברא אלהים וגו'", כמבואר במ"א, וד"ל].

בית שמאי הם בחינת האש שבשמים, כפירושם "אש ומים" (כשהמים עצמם נכללים באש, שהרי האות הראשונה בצירוף גוברת כנודע) ואילו בית הלל הם בחינת המים שבשמים, כפירושם "שם מים" (ודעת חכמים היא בבחינת "שא מים", שא אותיות אש הפוך, אש המתמזגת לגמרי עם המים, ועד ששניהם נישאים-עומדים יחדו, וד"ל). הארץ היינו שרש ישראל – "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות" – ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר גם לתורה הקדומה (שכולה בשביל ישראל – "דבר אל בני ישראל" "אמר אל בני ישראל" "צו את בני ישראל"). הארץ היא "סוף מעשה [כדעת בית שמאי] במחשבה תחילה [כדעת בית הלל]".

המאמר כדעת בית הלל – התכלית גילוי מחשבתן של ישראל שקדמה לכל דבר

נמצא שמאמרנו נוקט כדעת בית הלל דווקא, תכלית התורה לרדת מטה מטה (כמים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך), גם במובן של ירידה מתחת למעלת ישראל (אותיות לי ראש, לי מגיע להיות בראש), שיתגלה לעין כל, בכל העולמות כולם, ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", הכל נברא בשביל ישראל ("בשבילי נברא העולם"), בשביל לגלות את מעלת ישראל, "בני בכרי ישראל", איך שהבן נמשך מעצמות האב – על דרך "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", קלסתר פניו של יצחק דומה לשל אברהם לגמרי עד שאי אפשר להבחין בין האב לבן (שלשם כך התחדשה הזקנה אצל אברהם – "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל [בגימטריא בן]"). ורמז: "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" = אנכי פעמים הוי' (תחילת עשרת הדברות, סוד האלף-פלא שקדמה ל-ב של בראשית, כדלקמן).

"הוי' אלהים" – "ארץ ושמים"

החידוש העיקרי של הפסוק עליו מסתמכים בית הלל הוא שבו מופיע לראשונה בתורה שם הוי' ב"ה – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", לרמוז ששם הוי', הקודם בפסוק לשם אלהים היינו סוד קדימת ארץ (נשמות ישראל) לשמים (תורה). שהרי, חז"ל דורשים על "הוי' אלהים" בפסוק זה כי הוא הקדמת מדת הרחמים למדת הדין – נשמות ישראל שירדו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא זקוקים לרחמים, כמודגש במיוחד בסיפור השני של מעשה בראשית, שפסוק זה פותחו, והן בחינת "ארץ", ואילו  "שמים" היינו דין תורה (שבא בהשראת הרחמים, "משפט – רחמי", רחמי אין סוף ב"ה). אך ידוע ומבואר בדא"ח שהגילוי של כל דבר, גם דברים שבעצם גבוהים ממעלת התורה (כמו תשובה) הוא ממה שכתוב בתורה דווקא, היינו תורה שבבחינת שמים שם מים (שם גם מלשון שם שהוא גילוי העצם), וד"ל.

ברכת ישראל – גילוי מעלתם העצמית

ומכל זה יובן שבפירוש הפסוק "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", מתאים ביותר לפרש שמים כ"שם מים", מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, לברך את ישראל (עַמְּךָ קרי עִמְּךָ – "כי עמך מקור חיים וגו'", "עם המלך במלאכתו ישבו שם", "במי נמלך, בנשמותיהם של צדיקים" – "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ", וד"ל) בדרך ממילא על ידי גילוי מעלתן העצמית, וד"ל [ועוד, באומרו "ממעון קדשך" האש כבר אמורה, שהרי כל קדש הוא יקוד אש כנודע (וכן רקיע "מעון" הוא הרקיע שכנגד ספירת הגבורה, האש, ושם נמצאים החשמלים כמבואר בחז"ל, שהם "חיות אש ממללות"), ובהיות "מעון קדשך" יקוד אש העולה למעלה בבחינת רצוא נמצא ש"מן השמים" כולו שוב ("מן [השמים]" היינו לשון "מן הוא", שהוא "לחם מן השמים", "לכו לחמו בלחמי" ו"הוי כל צמא לכו למים", שלמות סוד הצלם – צדיק אכל לשבע נפשו לחם ומים, וד"ל), בחינת מים היורדים כו', ודוק היטב].