איסור שנה בתפילין – "אדם ביקר בל ילין"

עוד ווארט יפה מאד: השערי תשובה מביא בשם אחרונים (לא מציין מי, רק אומר שזה מאד יפה) שדורשים הפסוק "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" – שייך לתפילין, שעל "ויקר" דורשים שזה תפילין – כאסמכתא שאסור לישון ("בל ילין") עם התפילין ("ביקר"), כי "נמשל כבהמות נדמו" ואז שמא יפיח (שיפיח זה מעשה בהמה). הוא מאד משבח את הווארט הזה. רואים ששנת עראי אם זה מכוסה ואין חשש הפחה – אם זה גלוי גם בלי הפחה זה לא בסדר, כי זה איזה זלזול בתפילין. קודם כל רואים כאן שיש חומרה בתפילין לגבי תורה (כמו שדברנו על חומרת הציץ ביחס לתפילין, כי זה שם מגולה וזה שמות מכוסים) – אין איסור לישון על הספר. בכל אופן, הענין הזה שאתה בהמה – לפי הווארט הזה – זה חומרה מיוחדת בתפילין. חומרת הזלזול בתפילין זה דבר מיוחד שאין בת"ת, עם כל מעלתו.

"אדם ביקר בל ילין" ו"אדם ביקר ולא יבין"

שם, בפמ"ט בתהלים, יש שני פסוקים כמעט אותו דבר (מתוך כא פסוקים סה"כ, כמו הפטרת היום) – "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" זה פס' י"ג, והפסוק האחרון מאד קרוב, "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו". יש עוד כמה הבדלים, אבל העיקר זה בין "בל ילין" ל"ולא יבין". אדה"ז פוסק שמצות תפילין זו אחת משלש המצוות שלא יוצאים בלי כוונה – זה אסמכתא מצוינת. הדרגה הכי פשוטה של תפילין, רש"י, זה בינה. אבל יחסית לתורה זה הכל בינה – מבצע תורה זה חכמה ומבצע תפילין זה בינה. ידוע אצלנו שמבצע אהבת ישראל הוא בדעת, ומזה יומתק ביותר המבואר לעיל שעיקר "נשמת" המאמר "איתא במדרש תילים" נובעת מאהבת ישראל עמוקה, לכל אשר בשם ישראל יכונה – שלכל לראש צריכים לדאוג שלא יהיה קרקפתא דלא מנח תפילין, מיסודות מבצע תפילין – הכל בסוד "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת", אם אין אהבת ישראל אין תפילין ואם אין תפילין אין אהבת ישראל. כך לפני התפלה צריך לקבל את מצות אהבת ישראל, השייכת בעצם למצות הנחת תפילין בכוונה ליחדא כו' בשם כל ישראל ("הלכה כאחרים לתפלה" – לגבי תחילת הזמן כשיכור כו' כנ"ל – היינו לתפילין, כמבואר בפוסקים, וד"ל).

על ידי תפילין – מוחין בעצם של "כל אחד מתוקן מחברו"

המוחין בעצם שממשיכים בהנחת תפילין היינו ההשגה הברורה ש"כל אחד מתוקן מחברו", שיש בזה שלשה פירושים כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה: שחברי יותר מתוקן בדבר מה ממני – הכנעה. שבהיות כל אחד מתוקן מחברו ובהיות כל ישראל חברים מחוברים וערבים זב"ז כל התיקונים של כל אחד ואחד מצטרפים ונעשים אנו, ככלל (בבחינת מקיף), עם סגולה הנבדל בעצם למעליותא מכל עמי הארצות – הבדלה. כל אחד מתוקן מחברו כלומר שאני מיתקן בפנימיות כפרט ובן לעם קדוש על יד חברי, ממה שהוא מאיר לי את מעלתו ותיקונו המיוחד והדבר חודר בי בפנימיות עצמותי (שלא כמו בדרגה הקודמת שהוא בחינת מקיף בלבד כנ"ל) ומשנה אותי לטובה (להיות צדיק ובעל תשובה כאחד) – המתקה. כל זה מכח מצות תפילין, ובסוד "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" על דרך "שמר תם [רבינו תם] וראה ישר [רש"י] כי אחרית לאיש שלום [שר שלום], וד"ל.

תפילין שמירה מנפילה לבהמיות

זה שתפילין הוקשו לכל התורה וזה שבמקום להגות בה יומם ולילה, זה בגלל שתפילין זה בינה ותורה זה חכמה, ויש תרדלמ"ל. כל התפילין יחסית לתורה זה בינה, וכאן יש פסוק שנדרש כך – כמו שהשע"ת מביא דרשת הפסוק הראשון – שאדם שמניח תפילין ולא מבין (לא מכוון, או לא מקבל בינה) אז הוא "נמשל כבהמות נדמו" (אז מי שלא מבין זה כמו להפיח, כמו לישון). בכל אופן, רואים שאדם ישן זה ממוצע בין אדם לבהמה. אדם שישן, שיש לו סילוק מוחין, זה ממוצע בין להיות בן אדם – "חכמת אדם תאיר פניו" – לבין להיות בהמה. כלומר, שבתוך השינה אפשר לשקוע להיות בהמה – זה המצב של הגלות, ש"'אני ישנה' בגלותא", אבל "לבי ער" וזה שומר אותי כאדם. אחרת השינה זה יכול להוריד להיות בהמה (כמו ק"נ). אז ממילא התפילין – בזמן הגלות במיוחד, שזה הזמן ש"אין לנו פנאי" – זה השמירה שאדם לא ישקע בשינה ולא יגיע להיות בהמה. אם כן, זה משהו מאד חשוב, שגם ת"ח יכול להגיע להיות בהמה, ומה ששומר אותך מלהיות "נמשל כבהמות נדמו" זה כח התפילין. לכן גם ש"אין לנו פנאי" – "קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה", בחינת אדם, "תורת האדם". היחס בין שני הפסוקים – יג ו-כא – זה חתך זהב. בן אדם צריך להבחין בחתך זהב.