מצוה ראשונה של בר מצוה – לא להניח תפילין בלילה

בכל אופן, כל הווארט שרצינו כאן בשביל הבר מצוה. אומרים תמיד שילד בר מצוה מקיים כמצוה ראשונה ק"ש של ערבית. היות שאנחנו פוסקים שלילה זה זמן תפילין, אז מדאורייתא המצוה הראשונה שהילד יקיים – אם זה יום חול – זה שיניח תפילין לפני ק"ש (ודווקא יחכה ללילה על מנת להניח בחיוב מן התורה), ויקרא ק"ש עם תפילין. עד כדי כך שאלו שהיו מתפללים ערבית מבעוד יום לא היו מורידים תפילין עד סוף פרשה שניה של ק"ש. מה שחשוב לנו שכתוב בפירוש בכתבי האר"י שהיה מקפיד מיד אחרי מנחה – אפילו שמנחה נכנס לספק חשיכה לא הוריד לפני – להוריד תפילין, והקפיד שלא ישאר בלילה. הערוך השלחן רוצה ללמוד מזה שכנראה הוא פוסק כמו הרמב"ם כנגד כולם, אבל אין שום סימן לזה בכתבי האריז"ל. היה ראוי להסביר, גם לפי פנימיות, מה זה "לילה לאו זמן תפילין". יש בזה סברא, אבל אין זה מספיק בשביל להכריע שהאריז"ל פוסק כך (אם לא היה מנהג חסידים שדווקא לא כל כך מקפידים, אז מילא, אבל יש סיפורים גם על צדיקים גדולים עם תפילין בלילה, אז ברור שלא סוברים כך). כל הדבר הזה היה בשביל ווארט לגבי בר מצוה, שלכאורה המצוה הראשונה שהבר מצוה צריך לקיים זה להניח תפילין ואז לקרוא ק"ש עם תפילין, אבל היות שחז"ל גזרו לא להניח תפילין בלילה אז הוא גם מקיים מצוה באי-ההנחה.

יש מחלוקת לגבי הפסוק "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" (פסוק אחרון בפרשת "קדש") – הרמב"ם אומר (כדעת רבי יוסי הגלילי) שזה חוקת תפילין (גם קשר יפה בין חוקת התורה של פרשת פרה, שבה, במסכת פרה, מצטיין רבי אליעזר כנודע, לפרשת תפילין, עליהם דרש רבי אליעזר "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" – "אלו תפילין שבראש"), ואז כשמסירים תפילין לפני חשיכה מברכים "לשמור חוקיו", והשאר פוסקים כרבי עקיבא, שהמדובר הוא לא בחקת תפילין אלא בחקת הפסח (אודותה מדובר בפרשה לפני הפסוק שלפני "ושמרת את החקה וגו'", שמדבר על תפילין). מסבירים ש"הלכה כר"ע מחברו", אז איך הרמב"ם פוסק כר"י הגלילי? אומרים שהרמב"ם סובר שכאן זה "חבריו", שיש שם עוד כמה שסוברים כמותו (הסוגיא מורכבת מאד כנ"ל). בכל אופן, הווארט הוא שלכאורה המצוה הראשונה שהוא באמת מקיים זה מצוה מדרבנן של לא להניח תפילין – הגיע הזמן שמן התורה הוא צריך להניח תפילין אבל הוא לא מניח כי חז"ל אמרו שלא להניח. זה אמונת חכמים וקבלת עול מלכות התורה שבעל פה (מלכות – פה), מלכות המאן מלכי רבנן.

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ו"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" במצוות דרבנן – יסוד היהדות

יש שתי בחינות שאנחנו קושרים לנצח והוד – צדיק גוזר וה' מקיים וה' גוזר וצדיק מבטל. גם בהלכה יש בזה הרבה ענין – יש מצוות עשה דרבנן (שפועלות כמו מצוות ל"ת) שזה צדיק גוזר והקב"ה מקיים (זה 'אור לוחם' בקליפות, לכן זה נצח), ויש גזירות דרבנן שמבטלים מ"ע (הדוג' הכי מפורסמת זה ר"ה שחל להיות בשבת שלא תוקעים משום גזירה דרבא שמא יטול את השופר ד אמות ברשות הרבים), שזה ה' גוזר וצדיק מבטל, זה מצד ההוד. נו"ה זה "לבר מגופא" – לבר מדין תורה. מה שרבנן עושים זה נו"ה, זה לבר מגופא. זה קשור לשיחה הראשונה מח"י אדר תשנ"ב. חושבים שהרבי הכי אוהב את ה"מודה אני" – ה-אדן של היום, העבודה הראשונה של היום. לכאורה הוד יותר מתאים ללילה ונצח ליום (היה ראוי להתחיל את היום לא מ"מודה אני לפניך" אלא מ"הנני מוכן ומזומן [לקיים מצות עשה של...]"), אז היה צריך להתחיל את היום בנצח. כאן רואים שמתחילים את הלילה במדת ההוד, כי אמונת חכמים לא להניח תפילין בלילה זה בחינת הוד – ה' גזר והצדיק מבטל. זה יסוד היהדות, יסוד הבר מצוה. זה כמו במאמר בר מצוה – שחוזרים כמו שכתוב, בתורה כתוב הפסוק באופן מסוים והצדיק אמר אחרת, ואתה תעשה כמו שהצדיק אמר.

דעת רבי אליעזר בענין תפילין בלילה

נחזור לרבי אליעזר הגדול: רצו לומר שהוא סובר שיש מצוה להניח תפילין כל הזמן (גם בלילה) – שהוא גם בעל המאמר של "קיימו מצות תפילין" וגם של "'וראו כל עמי הארץ וגו'' אלו תפילין שבראש". חוץ מזה שלא ראיתי את רבי אליעזר בתוך המחלוקת הזאת בכלל, רבינו יונה מביא משהו מאד מענין (והב"י והט"ז מצטטים אותו) – מביא על זה שהדין שזמן הנחת תפילין זה בבקר, שאדם יכיר את חברו ממרחק ד' אמות (חבר שמכיר אותו קצת, ויש מי שמפרש שזה אורח שמגיע אליך שלש פעמים בשנה – פחות מזה לא תכיר אותו גם מ-ד אמות ויותר מזה תכיר אותו גם מרחוק לפני הזמן), ומביא לזה אסמכתא מהפסוק "וראו כל עמי הארץ וגו'". זה ווארט יפה, שזה גוים שצריכים לראות את התפילין כדי לפחד. אם עוד לא יכולים לראות את התפילין שלך (ולפחד ממך) – אין טעם להניח אותם... (גם כל הענין של מבצע תפילין – לחזק החילים היוצאים לקרב). לפי דעת רבינו יונה יוצא לכאורה שדווקא רבי אליעזר הוא מאלו שסוברים שלילה לאו זמן תפילין (כפסק הרמב"ם).