התוספת העיקרית במכתב שלפנינו הוא שיש שתי תכליות לירידת הנשמה לעולם, בירור חלקו בעולם ועלית הנשמה עוד למעלה מהמקור ממנו ירדה, בעוד שבמכתב הראשון נזכרת רק התכלית של בירור חלקו בעולם (הגם שהתכלית השניה רמוזה בסוף, במה שכותב ש"על ידי הנשואין נתגלה אח"כ כח ההולדה שהוא דוגמת בחי' כח האין סוף", שלפי המבואר במכתב השני הוא בחינת ה"שוב" שלאחר ה"רצוא" של עלית הנשמה לשרשה, וכמו שיתבאר לקמן, אך במכתב זה הראשון הדגש המפורש הוא על מעלת המצות המעשיות על התורה, מעלת הגילוי של אור הפנים על בחינת נימין ושערות, צמצומים, אך מסיים שנש"י מעלים את התורה למעלה מהצמצומים, על דרך עלית הנשמה ל"עולם הא"ס" המוזכר במכתב השני, בחינת נשיאת הפכים באמת, עולם-אין-עולם כמו שיתבאר, בחינת ר' מאיר שהיה מראה פנים כו'), ודוק.]

פעולת הנישואין בגיל מצוות – על ידי הנחת שני זוגות תפילין מהבר-מצוה

הרבי מדגיש במכתב שתכלית ירידת הנשמה לעולם – הן מצד בירור חלקה בעולם והן מצד עילויה שלה – יכול להתממש בצורה שלמה רק אחרי הנישואין, ולכן רק אז המצוות הן "מצוה מן המובחר" ו"מצוה מן המובחר" להתחתן מיד עם הבר-מצוה (ולשיטת רש"י אף קודם לכן). כיום בדרך כלל לא נוהגים להתחתן בגיל בר מצוה (אם כי במקרה דנן ודאי אפשר שכל הענינים יפעלו ביחד), אך יש לומר כי החידוש של הרבי במנהג חב"ד, לפיו יניחו החל מהבר מצוה (ועוד קודם לכן) שני זוגות תפילין נועד לפעול את הענין הזה. יש רבים שמניחים תפילין דר"ת רק מהחתונה, או לכל הפחות מ"בן שמונה עשרה לחופה", וידוע כי בעבר היה כך גם מנהג חב"ד (כאשר כל אחד לפי ענינו היה שואל את הרבי על תחלת הנחת תפילין דר"ת). אם כן, מעלת תפילין ר"ת שייכת בפרט לנישואין (השייכים בעצמם למוחין דאבא אליהם מגיעים לקראת גיל עשרים, והרי תפילין דר"ת הם כנגד מוחין דאבא), בעוד שתפילין דרש"י שייכים כבר ל"בן יג למצוות", והחידוש של הרבי – שהוא קשר אותו לגאולה ולבטחון בא"י ועוד – בא לצרף לגיל מצוות כבר את מעלת הנישואין. ואכן, יש לומר כי שתי המטרות מושגות דווקא על ידי מוחין דאבא, אליהם שייכות תפילין דר"ת: בעוד מוחין דאמא הם רק היכולת של האדם לתקן ולזכך את עצמו, הרי שהיכולת לברר את החלק בעולם תלוי במוחין דאבא, שהרי דווקא "בן עשרים מוכר בנכסי אביו" – רק אז יש לו שליטה מלאה ברכושו, חלקו בעולם. וכן, מבואר בדא"ח בכ"ד כי עלית הנשמה שנפעלת על ידי ירידתה לעולם היא משרשה בבחינת "גרמוהי" – "ישראל עלו במחשבה" שקאי על בינה, מוחין דאמא – להגיע לבחינת "חיוהי", האורות, שקאי על חכמה, מוחין דאבא, וד"ל.

רמזים וביאורים נוספים במכתבים:

שמחת החתונה כל ימיו בעולם

וי"ל דהנה בירידת הנשמה לעוה"ז, דכבי הילולא דמיא

כבי הילולא דמיא = 169 = אהבה (אחד, "והיו לבשר אחד") בריבוע כללי, ומכיון שיש כאן 13 אותיות אזי הערך הממוצע הוא 13. רמז לגיל בר מצוה, שמצוה מן המובחר לשאת אשה בגיל 13. תכלית ירידת הנשמה לעוה"ז הוא לשמוח בשמחה של מצות חתונה (יש חתונה תבות במעשה בראשית, מספר השבת ה-13) כל ימיו, אזי כל מצוה שהוא מקיים תהיה מצוה מן המובחר, לתקן חלקו בעולם ולפעול עליה בנשמתו ממחצב הנשמות (שבשרש – "איהו וגרמוהי חד בהון") למחצב הספירות (שבשרש – "איהו וחיוהי חד בהון"). הכל בזכות ומכח אשתו, ה"עזר כנגדו", בסוד "יצא אדם לפעלו [תיקון חלקו בעולם] ולעבודתו עדי ערב [עלית הנשמה לעת ערב, לשון עריבות, בבואו מן השדה הביתה כו' שאזי מגלה את כח האין סוף שבו להוליד דור ישרים יבורך כו']".

תיקון הגוף ונפש החיונית – נר"נ; תיקון חלקו בעולם (על ידה עלית נשמתו וגילוי כח הא"ס) – ח"י

שני ענינים בזה: א) תקון הגוף ונפש החיונית וחלקו בעולם (וכמ"ש בסש"ב פל"ז). ב) עלי' בנשמה עצמה, ע"י הירידה והעבודה בגוף.

י"ל שתיקון הגוף ונפש החיונית על ידי עבודה דנר"נ, תיקון ה-צ דצלם – להיות צדיק במעשיו, כולל שמירת האות ברית קדש, יסוד הצדיק שבו. אך ידוע בדא"ח שניצוצות הח"י שלו נמצאים בחוץ דווקא ("אמצאך בחוץ") ומתתקנים רק על ידי העבודה ד"יצא אדם לפעלו" הנ"ל. היינו תיקון ה-לם של הצלם (ראה בכל זה במאמר "התקשרות לאחר ג' תמוז" בספר מלך ביפיו). החיה היינו מוחין דאבא, סוד תפילין דר"ת כנ"ל. בעצם היחידה (ליחדך) יש "רצוא ושוב", ה"רצוא" היינו ענין עלית הנשמה עצמה כנ"ל, וה"שוב" היינו ענין גילוי אור וכח האין סוף בדור ישרים יבורך כנ"ל.