על רקע זה נתחיל לקרוא את המאמר בפנים:

והנה בחי' רצון הנ"ל [הכוונה לרצון העצמי שלמעלה מטעם ודעת אבל מצד החיה, מה שמתגלה בנפש על ידי ההתבוננות בהפלאת ה'] הגם שזהו מדרי' גבוה מאד בעבודה מ"מ אין זה פועל כ"כ על החומריות דנה"ב מפני שהוא למעלה מבחי' התלבשות בנה"ב [לכל דבר בחסידות צריך להשתדל להביא משלים מדברים פשוטים, ומקובל מהמגיד שהמשל הכי טוב לכל סדר ההשתלשלות לפרטיו זה המשל של רב ותלמיד. זה לראות את המדרגות בנפש כאנשים שונים – פרצופים שונים בלשון הקבלה – ואז לראות איך זה עובד אצל אנשים, ביחסי אנוש, ומכך להבין בנפש פנימה. חושבים שהנפש מורכבת רק מנה"א ונה"ב, אבל היא הרבה יותר מורכבת – יש את כל הפרצופים, יש הרבה אנשים בפנים וצריך לדעת איך הם מסתדרים ומה סדר הזרימה ביניהם, הכל בתוך הנפש. עכשיו: יש מישהו שם שהוא מקיף, אחד שהוא טוב מאד – שוב, הוא לא דמיון – הוא גבוה מאד, הוא מקיף באמת, אבל קשה לו להתייחס. אין לו קשר עם האדם הפנימי, עם האדם הרגיל, היום-יומי, מי שקם בבקר ומי שהולך לישיבה ולומד. המקיף הזה – יש איזה פיצול פנימי בתוך הנפש, שהוא לא משפיע על הפנימי] (עם היות דהאהבה שלמעלה מטו"ד בד"כ היא בבחי' אהבה כרשפי אש [בפרק הקודם הוסבר שיש אהבה כמים ואהבה כאש, והוא אמר שאהבה כמים – טבעית יותר – פחות משפיעה על הנה"ב, אבל אהבה כאש הרבה יותר משפיעה על הנה"ב, כי אש שורפת. אם יש אהבה כאש היא שורפת את החומריות, כמו להקריב קרבן, שלוקחים את הבהמה – זה כעת פרשת ויקרא, שצריך "אדם כי יקריב מכם", מכם ממש, כידוע פירוש אדה"ז – וזה "לחמי לאשי", שזה אש, והאש מכלה, פועלת כליון, גם בנפש הבהמית, שזה עיקר התכלית. אז מה הוא כותב כאן? שאהבה מצד החיה היא גם אהבה כאש, ואמרנו שהיא כן פועלת מאד על הנה"ב, שורפת למעליותא, מכלה ומעלה את הנפש הבהמית, וגם החיה היא אש – אז למה אני אומר שזה לא פועל על הנה"ב? הרי קודם אמרנו שהאש כן מכלה את הנה"ב. על זה עונה כאן, אחרי שמקדים סוגריים בתוך סוגריים כסגנונו] (לבד בחי' אהבה בתענוגים [שזה יותר כטבע המים] שהיא בבחי' דביקות וגם בזה יש בחי' או"י ואו"ח וכמ"ש במ"א [הוא מתכוון לסוד המלה שעשועים. אהבה בתענוגים זה שעשוע – ב"פ שע, והיות שיש בזה או"י ואו"ח יש בזה איזו בחינה של אש. יש בזה איזה זיווג, ובלשון האר"י כל זיווג זה על ידי ההכאה בין האור הישר לאור החוזר. אם יש רק מים שזורמים ישר אין פעולת הכאה וממילא זה לא מוליד משהו. באהבה בתענוגים, אף שיחסית היא יותר מים, יש אור ישר ואור חוזר. זה נקרא זיווג שמוליד, ולכאורה זה גם היה אמור לפעול על הגוף, בגלל ה'אנרגיה' שיש בזה – באש יש הרבה אנרגיה, הרבה כח, וזה היה אמור לרדת ולפעול על הגוף. אם בתוכי פנימה אני חווה חויה כזו של אש, אז החויה עם ההכאה והזיווג וה'אקשן' שבתוכי, אמורים להשפיע על הנה"ב והגוף שלי.]) ומ"מ לפי שמדריגה זו דנשמה היא למעלה מהתלבשות בנה"ב אינה פועלת כ"כ על הנה"ב [אף על פי שזה אש, זה לא מתלבש ולכן לא פועל. שוב, זה כמו שני אנשים שהעליון לא יורד לתחתון – הוא לא מורה. רב אמיתי זה אחד שמתמסר ומתלבש בתוך השכל של התלמיד שלו – כך אמור להיות היחס אם זה רב טוב. אבל אם הרב רק למעלה, מקיף, וכ"ש אם בכלל לא חושב שהוא מלמד מישהו אלא רק שהוא לומד בינו לבין עצמו – יש מאזין, אבל לא שומע שהוא מדבר אליו – אז זה לא מתלבש. יש כלל גדול לגבי בירורים, שהמברר חייב לרדת ולהתלבש בלבושי המתברר – גם לדבר אליו, בשפה שלו, לעמוד על מקומו ממש. צריך להתלבש בלבושיו – המחשבה והדבור והמעשה – אבל אחד שהוא מקיף לא עושה את זה. אנחנו אוהבים להוסיף לרשימת הפירושים שלנו ל"נסתיימה עבודת הבירורים" כל פעם עוד פן ועוד פירוש. לא יודע אם פעם כבר אמרנו, מתוך הדבר הזה בעצמו, שההגדרה של בירור זה התלבשות. כאן זה פשוט שבירור זה תכלית הכוונה, ותכלית הכוונה דורשת התלבשות בלבושי המתברר. לפעמים זה מסוכן, כי כתוב שכל המתעסק עם מנוול מתנוול – אם המתברר הוא במקרה מנוול זה יכול מאד להשפיע, ולכן לפעמים נמנעים. יש אפילו מכתב מהרבי שאף על פי שהכלל הגדול זה לעשות מבצעים, לצאת לרחוב ולראות דברים שעל פי תורה, על פי קונטרס העבודה פ"ב, לא צריך לראות. אף על פי כן – בשביל לעשות את המבצע עושים את זה. מה קורה עם תלמיד ישיבה מאד חרדי, מאד מקפיד על שמירת העינים, וזה מאד מבלבל לו את הראש ואת הנשמה? אז הרבי אמר שזה לא בשבילך. אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל. זה בגלל שזה באמת נכון שיכול להיות שהמתעסק עם מנוול מתנוול, ואולי יצא שכרו בהפסדו. בדרך כלל הפוך, שיצא הפסדו בשכרו, בפרט אם זה לפי הוראת הרבי. מי שחסיד פשוט בכלל לא שייך שיגיד לרבי שזה מפריע לו כי הוא בטל בתכלית למשלח, יש לו אמונה פשוטה, אמונת צדיקים, וזה עולה על הכל. אבל אם זה באמת מפריע לך – אולי זה לא בשבילך. זה רק בשביל לחדד את הנקודה של להתלבש בלבושי המתברר. נחזור למה שאמרנו, שאפשר להוסיף כאן איזה ווארט, שאם נסתיימה עבודת הבירורים זאת אומרת שלכאורה לא צריך כל כך הרבה עבודה כמו פעם של ירידה והתלבשות בלבושי המתברר. כלומר, שאפשר יותר לפעול בבחינת מקיף. כאן הוא שולל זאת, אומר שמקיף לא פועל, אבל אם נסתיימה עבודת הבירורים אולי לא צריך כל כך לרדת. אכן, נגיע לכך שיש מקיף שכן פועל – היחידה. כאן מדברים על החיה. הא בהא תליא – הרבי אמר שנסתיימה עבודת הבירורים כי אנו כבר בעצם בימות המשיח, וימות המשיח זה גילוי היחידה, ולא החיה עליה מדובר כאן. ובאמת כאשר היחידה מתגלה לא צריך לרדת בשביל לשנות את הנה"ב ולהפוך אותה לטוב. באמת זה הולך ביחד. זה כפתור ופרח, שאם גילוי המקיף זה היחידה אז הנה"ב מתבררת בלי שצריך לרדת להתלבש בתוכה. זה מה שהוא כותב כאן.]. הגם שעל מדריגה זו יש ג"כ העלם והסתר הנה"ב וכמ"ש בסש"ב פי"ט ובאגה"ק סי' ד' ד"ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה [כל דבר שהרבי הרש"ב לומד זה כמו סוגיא בנגלה, אז הוא מתייחס לקושיא אפשרית. אפשר לבוא ולומר – מה זאת אומרת שהחיה לא קשורה לנה"ב? אם המקיף הוא כל כך גבוה שאין שום לעומת זה, כמו ביחידה כדלקמן – שאין לעומתו זלעו"ז – אז שום דבר לא יכול להסתיר עליו וממילא לא חייב להלחם נגד שום דבר. אבל אם יש איזו קליפה שמעלימה על הגילוי של הדבר הזה אז יש לו עימות איתו. אז בלית ברירה הוא בעימות, אז איך אתה אומר שהחיה היא מופשטת והיא רק מקיף, כמו בן אדם שחי בנחת בלי שום עימות עם אף אחד בתוך עצמו, ולכן הוא לא מתלבש ולא משפיע? אני אומר שכן יש עימות מצד החיה, כי גם על החיה יש קליפה שמעלימה ומסתירה, וממילא חייבים להיות בעימות מסוים, וממילא בסוף, כשמנצחים, זה יעשה את הבירור. שוב, זה שקו"ט בינו לבין עצמו כאן. והוא מתרץ שאין הכי נמי, שאם ההתעוררות היא מתוך העימות זה ודאי יפעל, אבל אני מדבר כאן על התעוררות הרצון מצד החיה רק על ידי הזרז של ההתבוננות בהפלאת ה', בלי שום חויה של מה שמעלים ומסתיר על זה. ועל זה, על התעוררות זו של החיה, בלי להרגיש את המעלים ומסתיר עליו – על זה אני אומר שלא משפיע על הגוף ונה"ט. אבל אה"נ, אם החיה מתעוררת בגלל או בעקבות העימות עם הנה"ב, עם מה שמעלים עליה, אז ודאי שזה יפעל עליו. זה מה שהוא כותב כאן:], הנה באמת כאשר התעוררות המקיף דנשמה [החיה שבנפש] היא מצד הנה"ב דהיינו מן המיצר דגלות הנשמה דהיינו מה שהלביש בחי' פנימית נקודה לבבו בזלעו"ז כו' [האדם מרגיש שאני בגלות רוחנית, שהנקודה הפנימית שלי – שאמורה להיות "חבוקה ודבוקה בך" – נמצאת במקום אחר, אני לא במקום שלי בכלל. האני הפנימי, האמיתי, במקום זר. אני בתוך הקליפה.] ועוד יותר מזה כאשר צר לו מאד מחומריות הנה"ב וגסותו בריבוי תאוותיו עד שהלביש גם פנימית נקודת לבבו בזה [מה שני הדברים שכותב כאן? יש להרגיש שאתה לגמרי בגלות, ויש יותר מזה – להרגיש בפרטיות כמה גראב, כמה גרוע וגס וגועל נפש הגלות. ניתן דוגמה מפרופסור באוניברסיטה, שיכול להרגיש שכל יום שאני נוסע לשם – זה לא המקום האמיתי שלי, זה גלות. אז מתוך זה, מהתחושה הקשה הזאת, יכול להתעורר המקיף של הנשמה – החיה – אם באמת יהיה צר לו. על אחת כמה וכמה כשהוא חושב מה קורה באוניברסיטה, שכל פריצות שבעולם, כל הגועל נפש שבעולם – לא רק שזה גלות בשבילי, אלא שחושב על אופי המקום שנמצא בו. יש להתבונן שאני נמצא במקום שאינו מקומי האמיתי, וממילא זה מונע ממני את הגילוי של עצמי האמיתי, ויש להוסיף לזה התבוננות כמה המקום הזה מגעיל – ואני כולי שקוע שמה.] ומזה נעשה היציאה בבחי' תוקף הרצוא שלמעלה מטו"ד [אני רוצה לברוח משם בכל הכח (פנסיה מוקדמת...). שוב, מהרגשה כזאת אפשר להגיע לגילוי החיה שבנפש, שזה מקיף, רצון עצמי למעלה מהשכל, למעלה מטו"ד, וכאן ה'מקיף' מתפרש גם מלשון 'תוקף', תוקף הרצוא שלמעלה מטו"ד], ה"ז פועל על הנה"ב להסיר ההעלמו' וההסתירים וגם להפכם לאלקות [גם זה שני שלבים, כשמדייקים בלשון: הראשון להסיר ההעלמות וההסתרים והשני להפכם לאלקות. בלשון הבעל שם טוב זה הבדלה והמתקה. קודם זה פועל להסיר ולהבדיל מהעלמות והסתרים, ואם פועל עוד יותר יזכה להפוך גם עצם ההעלמות וההסתרים לקדושה. יש משהו, איזה ממד, איזה צלם – שאפשר להפוך לאלקות.] (כי יש בזה כמה מדרי' באופן הרצוא ותלוי בהמיצר הקודם כו' [היכולת לא רק להסיר אלא גם להפוך תלויה בעצמת הרצוא לצאת משם. כמה שהרצוא יותר חזק, כך זוכים לא רק להסיר את ההעלם והסתר אלא גם להפוך אותו לאלקות]), [כל זה היה סוגריים שאם באמת החיה מתעוררת בגלל המצר של ההעלמות זה ודאי יפעל, והכוונה שהמקיף לא פועל על הפנימי זה במקרה אחר –] אבל כאשר ההתעוררות הוא מצד הנשמה דהיינו מהתבוננות ההפלאה דאוא"ס ב"ה) אין זה פועל כ"כ על החומריות דנה"ב [ואז זה לא תכל'ס. כעת מקשה על עצמו עוד קושיא] ומ"ש בסש"ב פמ"ג [שהבאנו ופרשנו באריכות בפרק ד] בהאהבה הבאה מהתבוננות גדולתו ית' וכמשנת"ל פ"ד [שהאהבה מתוך התבוננות בגדולת ה' כן פועלת על הנה"ב לכלות ולשרוף אותה. אז למה שם פעל וכאן לא פעל? הוא הדבר, זה מה שמחלקים כאן, ששם היה מדובר באהבה יותר חיצונית, לא מצד המקיף דחיה. אם כי המכנה המשותף ששם זה נקרא גדולה וכאן זה גם דומה, רק שכאן מדגישים שההתבוננות היא בהפלאת אור אין סוף], זהו הכל במדרי' הנשמה שמלובשת בנה"ב [שם זה ה-צ של הצלם וכאן זה ה-ל של הצלם, וה-צ, היות שהוא פנימי, פועל – בלאו הכי ה-צ מלובש בנה"ב ולכן פועל] וכמ"ש באגה"ק סי' הנ"ל שזהו בחי' חיצוניות הלב [כמה שהסברנו דרגות מאד נעלות ונשגבות של אהבות, אבל לגבי מה שכאן הכל זה חיצוניות הלב. הנר"נ, ה-צ של הצלם, זה חיצוניות הלב יחסית למקיפים, ה-לם דצלם. והענין יובן על פי מה שהסברנו בפ"ד שכל דרגות האהבה שהתבארו שם התבססו על ההתבוננות שהעולם חי בחיות אלקית, והוא בחינת צדיק (של סוד הצלם) חי עלמין, המחיה את כל העולמות ("צדיק יסוד עולם"). אך כאן מדובר בעצם החיה שבנפש האלקית שבישראל, "ויהי האדם לנפש חיה", והחיה דנשמה היא מצד אחד פנימית ביחס לחי עלמין החיצוני, כמבואר בלקו"ת בדרוש "ואפו עשר נשים וגו'" שבחינת הנקבה המקבלת מלמעלה היא פנימית ביחס לזכר המשפיע למטה, עיי"ש, ועוד שהחיה שבנפש מקיפה על הנר"נ דבחינת הצדיק חי עלמין מלמעלה, ודוק] וכ"ה בסש"ב בהקדמת ח"ב הנקרא חינוך קטן [כל מה שדברנו בפרק הקודם – הכל ב-צ של הצלם, ולכן זה פעל על הנה"ב]).