כ"ז הוא מה שהנה"א פועל בנה"ב ויש בזה יתרון מצד שרש ומקור דההעלמות וההסתירים שלמעלה מבחי' הגילוי כנודע [יש לתהו שרש גבוה מהתיקון, והדבר בא לידי ביטוי בתוקף הרצוא דנה"ט שהוא בתגבורת יתירה מהרצוא דנה"א מצ"ע. אבל מה שמפעיל אותו זה רק הנה"א. זה שפועל את ההעלם וההסתר זה כמו שכתוב שה' פועל את הנסיונות. הכלל הוא ש"ישת חשך סתרו", "ברישא חשוכא והדר נהורא", ששרש ההעלם זה לפני גילוי האור. אבל על כל פנים משיכת הנה"ב למסור את הנפש או להתעלות בקדש באה לו רק מהנה"א], אבל לא שהנה"ב בעצמו בטבעו ירצה באלקות. ואין זה סותר למ"ש בכ"ד שהכח המתאווה בעצם אינו רע [ותאוה לדבר רע – בשדין יהודאין במשיכה לדבר היתר, מצד הרע שבנוגה, שבסוף מניק ג"ק הטמאות, או בשדין נוכראין שנמשך לדבר איסור – זה רק לבוש] וכמ"ש בלקו"ת ד"ה זאת חקת התורה זהו רק שאין בו ציור [יצר לשון ציור] רע בעצם אבל מ"מ אינו טוב [הוא ניטרלי, אבל אין לו רצון לאלקות.] ואדרבא בטבעו הוא נמשך לענינים חומריים [יש לו כובד משקל, ואז הנטיה שלו היא לשקוע ולרדת. הוא ניטרלי, אבל לא נוטה לעלות כמו שנוטה לרדת – עדיין נוטה בטבעו לרדת דווקא, גם בלי להתלבש בלבוש רע. ואילו הטוב מצד עצמו עולה – "אין בטובה למעלה מענג, אין ברע למטה מנגע"]. וא"כ ענין המס"נ על קדה"ש [הפסיק עם ענין ההעלאה וכעת חוזר למס"נ] הוא היפך טבעו לגמרי) והנה"א פועל עליו שאין שום מניעה מצדו למס"נ ואדרבא גם הוא רוצה למסו"נ בפו"מ, ממילא מובן שגם עצם החומריות שלו מתהפך לגמרי מן הקצה אל הקצה [כי אם רוצה למות, נגד הטבע לחיות, אז הכל התהפך אצלו. (ישראל: אבל למה שזה יחזיק מעמד?) זה העמוד הבא, אם נגיע. הוא אומר תיכף, בעמוד הבא, שיש לפעמים התעוררות עצומה – כמו יהודים בימים נוראים, בנעילה של יו"כ, שגם כתוב שם שצריך לצייר שאתה קופץ לאש באמירת שמע ישראל – כל המשך הפרק שאדם יכול להיות כאילו בשיא מס"נ אמיתית מאד, בימים נוראים, ואחר כך זה נעלם לחלוטין ולא פועל עליו שום דבר. כל מה שאנחנו מדברים על ההיפך מהקצה אל הקצה זה הכל מאמר מוסגר, כי מה שהוא רוצה לומר זה שהמקיף לא משנה את האישיות. זה רק מאמר מוסגר לאפוקי. עיקר הנושא של הפרק זה שהמקיפים לא משפיעים על הפנימיות. כאן מדבר על מתי שזה עובד, וכמו שאמרנו זה דבר מאד נדיר. התעוררות של יהודי תמים ביו"כ לא ממשיכה לפעול. מתאר יהודי שבנעילה מקבל על עצמו לשנות עצמו לגמרי, חוזר בתשובה ומפסיק לעשות כל העבירות שעשיתי, ואומר שזה לא מחזיק מעמד. יסביר בהמשך שבגילוי היחידה פועל כי כל כך רחוק עד שנמצא בכל מקום – תופעה לא מקומית – והדוגמה זה כמו אפרו של יצחק, שאי אפשר להסיח מזה את הדעת, או שזה ממש בחזית הזכרון או קצת פנימה, אבל זה לא עוזב אותך לרגע. ההחלטה שאתה מקבל בנעילה של יום כיפור זה לא כזה עמוק. במאמר "ואתה תצוה" שלמדנו פעם באריכות – המאמר האחרון שהרבי חילק – שאומר שאנשים היו בתנועה של מס"נ ברוסיה שנים רבות וכאשר הגיעו לאמריקה או לארץ זה נגמר (וממילא הם נעשו מתוסכלים לחלוטין). לא בטוח שזה בדיוק אותו דבר, כי יתכן שכן פעל פנימה שינוי נמשך והזכרון נמשך – מה שמתאר שם שתנועת המס"נ בפועל נפסקה היות שאפיק המס"נ הקודם נגמר (ואינם יודעים למצוא אפיק חדש של אותה עצמה של מס"נ לפי התנאים החדשים). זה קצת אחרת. ברוסיה היו בתנועה מתמדת של מסירות נפש, ופתאום מגיע לאמריקה או לארץ, ובגלל שהיה יום יום במס"נ בפועל אז כל חייו זה היה משהו אחר, וכאן הכל נגמר, אז הוא הפך להיות באמת מסכן. זה ודאי לא אומר שלא זוכר את זה (כמו שהרבי עשה דווקא מרמ"מ פוטרפעס ע"ה משפיע – כי יכול לזכור את זה כל הזמן, ולהזכיר את זה כל הזמן ולהטפיח בכך עוד בחורים. זה היה חידוש שהרבי עשה אותו משפיע, כי כל המשפיעים עד אז – ר' שלמה חיים ור' ניסן – היו בזכות החסידות העמוקה שלהם, וזה היה משפיע ראשי לאו דווקא בזכות החסידות, ה'השכלה' או ה'עבודה', אלא רק בזכות המס"נ האמיתית שלו ברוסיה. זה היה דוגמה, סוג חדש של משפיע – זה היה משהו אמיתי. בכל אופן זה מסכן, כל היהודים האלה בעלי המס"נ שיצאו מרוסיה הפכו להיות מסכנים ברוחניות. ה'סרט' נגמר. כל מה ששואלים כתוב בהמשך הפרק. כאן ממס"נ עובר לדבר על תשובה. זה לא מה שכתב קודם בחיה, שצריך לברוח מהגלות וכו', אלא תשובה אמיתית עוד יותר מזה, שזה גילוי היחידה שבנפש:], וכמו בתשובה אמיתית ביציאת והתגלות עצם הנשמה [לא כותב, אבל מתכוון גם למה שכתוב בתניא, שזה רבי אליעזר בן דורדייא – שנקרא רבי כי הוא רבם של כל בעלי התשובה – שבשעה אחת חזר בתשובה עד שיצאה נשמתו ויצאה בת קול וכו'. אצלו התשובה הלכה עם למות – תשובה בעצמת קידוש ה' ממש – אבל כאן לא אומר שלזה צריך להגיע. אז נראה שאפשר לעשות תשובה בכזו דרגה של גילוי היחידה שבנפש באמת בלי למות. זה תשובה שיש בה גילוי היחידה ואז האדם מתהפך מן הקצה אל הקצה כנ"ל בענין המס"נ:] הרי מתהפך מהות עצם הנה"ב ובפרט כאשר הצעקה היא גם מן הנה"ב [תשובה זה שהנה"א בורחת מבית הסהר, "ממצרים גאלתנו", ואז התשובה רק מצד הנה"א. אומר כאן שכמו שיש קדוש ה' שהנה"ב קופצת מרצונה לאש, כך גם יש אופן כזה של תשובה – שלא רק הנה"א צועקת הצילו, אלא גם הסוהר צועק, כי הוא עוד יותר בבית הסהר ממני, הוא שמה כל הזמן. בתשובה אמיתית גם בלי הצעקה מצד הנה"ב המהות מתהפכת, משא"כ בהתעוררות הרצון העצמי שמצד החיה שעל יד ההתבוננות בהפלאת אור אין סוף ללא הרגשת ההסתר של הנה"ב כנ"ל], והיינו כאשר המיצר הוא בעומק ביותר שאין לו שום מקום בעצמו [כשדברנו על פרופסור באוניברסיטה אמרנו שהוא במקום לא טבעי לו, וזה מקום גועלי מאד – אבל זה היה רק ביחס להתעוררות מצד החיה שבנפש. כעת מדבר על היחידה, ואומר שלגבי היחידה זה לא שהוא במקום הלא נכון, אלא אין לו מקום בעולם הזה בכלל. זה צעקה קיומית, תשובה אמיתית, גילוי עצם היחידה שבנפש זה משהו קיומי לחלוטין. 'קיומי' זה רק תרגום של הביטוי הלועזי אקזיסטנציאלי שפירושו, בסגנון חסידי, היש האמיתי של האדם שהוא בעצם האין האמיתי, ולעניננו, הצעקה הנ"ל באה מהתחושה העמוקה ביותר שאין לי מקום בעולם. בשביל הנה"א זה מובן, היא בגלות, כמו בן מלך שנשלח מהארמון למקום רחוק, אבל לגבי הנה"ב לכאורה מתאים העולם הזה, הוא האזרח כאן, הוא מקומי. אז מה הבעיה שלו? הוא אומר שיש מצב שהמקומי הזה גם מרגיש שאין לו מקום, שכמה שהוא לכאורה מקומי – לא רק שהוא חושב שהמקום שלי אולי שם, באמריקה, ולא כאן בארץ, אלא פתאום מרגיש שאין לו שום מקום בעולם, בכל העולמות. הוא צועק מתוך זה, וזה משהו קיומי – זו דוגמה מה זה התגלות היחידה שבנפש, חויה קיומית לגמרי. למה אין לי שום מקום? הרי יש בעולם הרבה מקומות יפים. הוא לא אמר את המלה הזאת ביחס לחיה. זה שאין לו מקום זה בפנימיות, בתוך עצמו אין לו מקום, וממילא אין לו מקום גם בחוץ. אין לו מקום לשכון בתוך עצמו – אין לו שום משכן של עצמו – אז אין לו מקום בעולם. כדי שנבין את זה הוא אומר לנו את זה באידיש:] (אז די נים גוטסקייט איז זייער טיף און זייער שטארק [הלא טוב שלו כל כך עמוק וכל כך חזק] אז ער האט ניט קיין שום צופרידענקייט און קיין שום נחת בעצמו און האט ביי זיך קיין שום ארט בפו"מ [אז אין לו שום סיפוק ושום נחת בעצמו וממילא אין לו שום מקום בפועל ממש. הסדר – אין לו סיפוק, ואין לו נחת, ואין לו מקום. כאן כמעט מגיע לסגנון אדהאמ"צ, שמסוגל הכי טוב לתאר מצבים של מיאוס בחייו – הוא אומר הכי טוב, וכאן אדמו"ר הרש"ב מתחרה איתו...]) שזהו הוראה שהצער והמיצר הוא מהנה"ב [אם זה כך, בלי שום סיפוק ושום נחת ושום מקום, זה מלמד שזה מהנה"ב ולא רק הנה"א] שהנה"ב לא טוב לו ומצטער על ריחוקו (והיינו מה שהנה"א פועל עליו כנ"ל [הנה"ב תמיד יותר מהרב, אבל אין לו את הדברים האלה מצ"ע, רק מה שהמקיף דיחידה של הנה"א משפיע עליו])