שהצער שלו הוא גדול ביותר [כמו שקודם היה תוקף הרצוא לקפוץ לאש. צריך לצייר את זה טוב, שאם הרבי אומר שאני בצער אז הצער של החסידים זה כבר משגע אותם לגמרי. אם רק ירגישו את הצער של הרבי, אם הוא חסיד באמת – הוא משתגע מצער. ממש משתגע. אותו הדבר אם הרבי מוכן לקפוץ לאש, אז החסידים יקפצו יותר חזק. על זה המתנגדים מתלוצצים מהחסידים, שעושים מה שהרבי עושה, מחקים את הרבי. לפני שבוע היה היארצייט של רבי חייקא מאמדור – היה צדיק גדול עוד לפני שהתקרב למגיד – שנפטר יומיים אחרי הנועם אלימלך, באותה שנה. בחב"ד הסיפור הכי מפורסם עליו זה הווארט שאדמו"ר האמצעי פעם ראה חסיד שלו מתפלל בעבודה, וחלשה דעתו כי ראה שהוא באמת מתפלל והוא לא חב"דניק, הוא לא למד חסידות לפני התפלה – איך יכול להיות כזה דבר?! הוא בא בחלישות הדעת לאביו, אדמו"ר הזקן, ואמר שראה כזה דבר. הוא 'מבין', שהחסיד הזה מתפלל מעומק הלב שלו, והרי הוא לא למד חסידות חב"ד, אז איך הוא יכול להתפלל?! אם היה יהודי סתם צועק לה' – כל יהודי יכול – אבל כאן ראה שהוא מתפלל ב'עבודה'. אז אדמו"ר הזקן אמר בניגונו הידוע, 'ניט ער דוואנט – ר' חיים אמדורער דאוונט'. זה לא הוא מתפלל אלא רבו מתפלל – זה אמיתי, אבל זה לא הוא. הוא באמת חסיד, והרבי שלו מתפלל, וזה לא חב"ד. החידוש של חב"ד שלא רק הרבי יתפלל אלא גם אתה – עבודה בכח עצמו. הסיפור הזה מאד מתאים כאן לנושא הפרק. הנה"ב זה כמו אותו חסיד של רבי חיים אמדורער, שאם הנה"א מתגלה אז הנה"ב תעשה את זה אפילו יותר טוב, אבל זה לא ממש עצמי אצלה. קודם דבר לגבי מסירות נפש, לקפוץ לאש, וכאן מדבר לגבי הרגשת צער קיומי מהלא-טוב, שזה מה שמניע את האדם לעשות תשובה וממילא לצעוק לה' כמה לא טוב לי. הוא אומר שהנה"ב ודאי יכולה לצעוק הרבה יותר חזק מהנה"א, כמה שהנה"א בגלות. כעת לפני פסח – יהודי במצרים יכול לצעוק שלא טוב לו במצרים, אבל תאר לעצמך שאיזה מצרי צועק שלא טוב לו. כנראה שזו היתה הסיבה שמשה גייר את הערב-רב, שגם הם התחילו לצעוק שלא טוב להם וזה היה יותר חזק מהיהודים. כנראה אז באמת היה להם לא טוב, ומשה גייר אותם, אבל אחר כך הוא 'אכל' את זה וגם אנחנו 'אוכלים' את זה עד היום, כי זה לא עצמי. אבל בסוף הוא ינצח, וכמה שהוא לא עצמי באמת יהיה היפוך מן הקצה אל הקצה. כידוע שזה אחד הנושאים החשובים אצלנו בישיבה, שיש תקוה לערב רב – זה חרות על הדגל שלנו. כל זמן שמשה רבינו קיים יש תקוה לערב רב. אם למישהו אין את משה רבינו, אז באמת ערב-רב זה דבר מסוכן עד מאד כו'.] (וזהו מב' סיבות א' מפני שהריחוק הוא מאתו ובסיבתו וזה אצלו ענין טבעי [איך הוא יותר בצער, הרי כאן נמצא וכאן היה?! הוא רואה את הרבי בוכה ומרגיש שזה בגללו. ה'טבעי' כאן זה לגריעותא, שהטבע שלי זה לפעול ריחוק מה'] והב' מפני שאינו כח אלקי בעצם [לא רק שאני פועל ריחוק מה', אלא אני בכלל לא שייך לה'. כמו אחד שמרגיש שבמקום לקרב יהודים הוא רק מרחיק יהודים. במקום להיות דוגמה חיה לקרב, ולא עוד אלא שאינו שייך לקירוב לה' בכלל מפני היותו רחוק מה' בעצם ר"ל. ניתן עוד משל: אחד דתי, שלכאורה התפקיד שלו זה להיות דוגמה חיה ולקרב יהודים, אבל לדאבוננו יש הרבה חרדים עם זקנים, אפילו לבנים וכו', שבגלל סיבות כל שהן מרחיקים יהודים. אם אחד אומר לעצמו – אני חרדי ובמקום לקרב יהודים אני מרחיק אותם ר"ל, אז צריך להצטער. כל שכן וק"ו אם לא רק שאני מרחיק יהודים – וזה בטבע שלי – אלא אין לי שום שייכות לאלקות. עשו לי ברית מילה, אבל אין לי שום שייכות לאלקות. יכול להיות שאני שומר מצוות, אבל פתאום אני מרגיש שאין לי שום שייכות לגעטליכקייט, שום שייכות לאלקות. כך מרגישה הנה"ב וצועקת לה', אבל הכל בהשפעה של הנה"א עליה.]) (ומובן דבהצער יש בו הרגש האלקי ממה שנתרחק [זה פלא, שהנה"ב מרגישה "שאינו כח אלקי בעצם", ו"מאתו ובסיבתו" מרחיק מאלקות, אבל עם כל זה יש בה הרגש אלקי, כי אחרת אין צער על זה שאיני משהו שאין לו בו כל הרגשה.] כמ"ש במ"א בענין המרירות דעי"ז הצער גדול ביותר כו') הנה בהצעקה שצועק במר נפשו בבחי' תוקף היציאה והרצוא (כבורח מן המות אל החיים כו') הרי משתנה מהותו [של הנה"ב] לגמרי מכל וכל כו' [זה צעקה – "צעק לבם אל ה'". בדרך כלל יש בחסידות שאנחות וצעקות זה לא תכלית העבודה, אבל יש גם יוצא מהכלל. ב"היום יום" יש שני קטעים, אחד בגנות מי שיוצא ידי חובה בצעקות ואנחות במקום לעשות בפועל, ואז זה לגריעותא – אם זה לצאת ידי חובה. אבל יש גם להיפך, שאנחה שוברת גופו של אדם, ואם זה אנחה אמיתית מתוך תשובה אין למעלה מזה. זה גם חשוב לדעת, שיש כח בצעקה מקרב איש ולב עמוק, להפוך את המהות של הנה"ב מן הקצה אל הקצה, כי הצעקה הזאת באה מהמקיף של היחידה של הנפש שעכשיו נמצא בגלוי]. ומובן מכל הנ"ל דבחי' התגלות יחידה שבנפש פועל גם על החומריות ומהפך מהותו לגמרי [זה סיכום כל הפסקה, שהתגלות החיה מתוך התבוננות בהפלאת אוא"ס לא פועלת כל כך, אבל התגלות היחידה כן פועלת, עד כדי הפיכת המהות לגמרי. כעת אומר בסוגריים מה שאמרו קודם, למה מקיף רחוק פועל יותר ממקיף קרוב:] (והיינו מפני שבחי' יחידה שבנפש [= תשסט, יש לנו עוד חצי שנה של יחידה שבנפש] מופשט לגמרי ואין לה שום אחיזה כלל בהכחות פנימיים ה"ה [בגלל זה גופא] פועלת בכל מקום [זה המושג תופעה לא מקומית] מצד ההגדרה שעצם הנפש מוגדרת עכ"פ בגוף [זה ביטוי מאד יפה ונחמד, אופייני לרבי הרש"ב. ננסה להבין מה שהוא אומר: הוא אומר שיש מושג הגדרה, שעצם שהנפש מוגדרת עכ"פ בגוף. אם רוצים לתרגם את המשפט הזה ללשונו של אדמו"ר האמצעי, בפרט בחסידות של רבי הלל, הדבר הזה מוסבר אצלנו בשער "הנפש וגילוייה" בסוד הוי' ליראיו, שיש אדם פנימי ואדם אמצעי ואדם חיצוני. בקיצור הכי נמרץ: אדם פנימי היינו לפני ירידת הנשמה לגוף, כשהנשמה היא בסוד "מעין גנים", בגן עדן למעלה. אדם אמצעי זה שהנשמה נוסעת אל הגוף המיועד לה. אדם חיצוני זה כשהנשמה נמצאת בתוך הגוף. האדם החיצוני כולל הכל, כל הנרנח"י, כולל היחידה שבנפש ועצם הנפש – הכל עכשיו נמצא קשור לגוף הזה. זה מה שהוא מתכוון כאן, שהיות שיש הגדרה שעצם הנפש מוגדרת על כל פנים בגוף הזה, האדם החיצוני לאחר שהנשמה נשלחה לשם שליחות לעולם הזה, לגוף הזה, לכן גם היחידה, שאין לה שום אחיזה בשום כח פנימי, אבל זה עצם הנפש שיש לה שייכות לכל מה שקורה בגוף הזה מצד ההגדרה, שעצם הנפש היא עצם הנפש של הגוף הזה עכשיו. אז אם כי שליחידה שבנפש אין שום אחיזה פרטית במשהו ספציפי שקורה כאן, אבל היא קשורה להכל. אם קודם הזכירו את "ואתה תצוה", שם הרבי מחלק חילוק שלא כתוב כאן. מחלק בין שרש הנשמה, כמו היחידה שבנפש, לבין שרש הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ה' ממש. אומר ששרש הנשמה כמו שהיא מצד עצמה, בלי איך שהיא מושרשת בה' ממש – שלפי המונחים כרגע זה איזה זכרון או קשר בין הנשמה שמוגדרת בגוף הזה, אדם חיצוני, לבין מה שנקרא אדם פנימי – ובלי זה אין באמת קשר והתבטאות ושיקוף של היחידה בכחות הפנימיים. אומר שזו הבעיה של מי שהיה לו מס"נ ברוסיה ואחר כך כשיצא ממקום הסכנה זה נעלם ממנו, אומר שהיא הנותנת – שגם המס"נ היתה מצד היחידה, אך לא כפי שהוא מושרשת בעצמות ממש. מה שאין כן אותו אחד שמסביר שם שבזכותו יבוא משיח בפועל ממש, אצלו המקיף דיחידה חודר בכל הכחות הפנימיים – שכמה שזה מופשט, בלי אחיזה בכלום, זה בא לידי ביטוי ומשתקף בכל כח פנימי. זה עיקר הווארט של מאמר "ואתה תצוה" של הרבי, החילוק בין היחידה שבנפש מצד עצמה לבין איך שהיא מושרשת בעצמות, האם המקיף של היחידה פועל על הפנימיות או לא. אז כל מה שקראנו כעת, שזה פועל על הכחות הפנימיים – כמו בסוגריים כאן שהיא פועלת בכל מקום – זה מצד היחידה כמו שמושרשת בעצמות ממש.] כמ"ש במ"א, והראי' שהרי בחי' יחידה נמצא באמת בכל הכחות [כאן ברור שזו המדרגה העליונה שהרבי מדבר עליה ב"ואתה תצוה"] עד גם בסוף מעשה וכמ"ש במ"א [בגלל שזה בעצם לא מקומי אין מניעה שיפעל בכל מקום. זה המדרגה של "לית אתר" שעולה על "כולא קמיה כלא חשיב" שדברנו עליה בליל פורים ברמת אביב. מה שדברנו שם זה ש"כולא קמיה" מצד מוחין דאמא ו"לית אתר" מצד מוחין דאבא. את "כולא קמיה כלא חשיב" הוא כלל כאן בפרק ד', שכאן כותב שכל מה שהיה בפ"ד זה רק מצד הנר"ן, ה-צ של הצלם, ולא מצד המקיפים בכלל. אמרנו שם שהאהבה של פרק נ' בתניא זה המדרגה של "כולא קמיה כלא חשיב" שזה מצד מוחין דאמא, "גבורות עליונות דבינה עילאה", כמו שמפרש שם. כאן השפיץ של הבנת פעולת גילוי המקיף דיחידה זה מה שהוא מחדש בספר התניא, אחד מעיקרי החידושים של כל התניא, שסובב אין פירושו סובב במקום – הסובב, דווקא בגלל שהוא סובב כל עלמין, נמצא בכל מקום בשוה. זה אחד מעיקרי החידושים בנסתר של ספר התניא, שסובב זה לא שסובב שם למעלה בשמים – איזה עיגול שסובב למעלה – אלא שלא מורגש אך נמצא בכל מקום. והיא הנותנת, שבגלל שלסובב אין שום אחיזה מצדי – שום אחיזה מצד הגברא שלי – דווקא לכן מצדו הוא נמצא בכל מקום, וסוף הדבר להווכח גם בתוכי, שהוא נמצא בי. יפה שהענין של לא-מקום מתגלה בכיוונים שונים – יש את גילוי היחידה ואז לנה"ב אין שום מקום מחד, מצד שני בזכות זה שליחידה שבנפש אין מקום היא נמצאת בכל מקום. לכן כתוב שנתגעגע לימות הגלות, כשיגיעו "ימים אשר אין לי בהם חפץ", כי דווקא בימים שאנחנו בלי מקום בכלל – בזכות זה היה גילוי היחידה, שכל מקום הוא מקומנו. זה מה שאנחנו עם סגולה לפי אחד הפשטים – שאנחנו הכי לא במקום, ואין לנו שום מקום, וגם מסתגלים לכל מקום. זו סגולת היחידה, שאין לה שום מקום והיא בכל מקום, וכנראה שהא בהא תליא.]).