בכל הפסקה שקראנו עכשיו הרבי הרש"ב מדבר מענין החיה, ה-ל של הצלם, ובפסקה הבאה הוא עובר ל-ם הסתומה של הצלם, שזה הרצון העצמי כאהבת אב ובן. רצון עצמי ממש מצד היחידה שבנפש, שאמרנו שזה בחינת משיח, ואם זה מתגלה אז זה כן פועל והופך ומשנה לגמרי את הנפש הבהמית, שזו התכלית – פועל על החומר, על החמור (שנעשה חמורו של משיח, עליו נאמר "עני ורכב [= משיח] על חמור"), כמו שנראה איזה רמז נחמד תיכף.

אמנם בבחי' יחידה שבנפש א"א לומר שאינו פועל על חומריות הנה"ב [אם ההגיון הוא שכמה שאתה יותר רחוק כך אתה פחות פועל, אז היות שהיחידה היא מקיף הרחוק היא אמורה לא לפעול. אם החיה, שהיא מקיף הקרוב, לא פועלת, אז כל שכן וק"ו לגבי המקיף הרחוק, שאין סוף יותר רחוק, והנה הפלא שזה לא ככה. זה הפוך – דווקא המקיף הרחוק, היחידה, בלי שום השתדלות להתלבש בפנימיות, אוטומטית הופך את החומר-החמור לטוב. צריך להבין את זה. שוב, זה בחינת משיח – התגלות משיח, שרק מתגלה והכל הופך לטוב. כמו בעולם, רק מתגלה המשיח הכל בא על תיקונו בשלום. זה פלא לחשוב שיכול להיות כזה דבר.], דודאי בהתגלות בחי' יחידה שבנפש [זה למדנו בתחילת הפרק, שאף שיש דבר שאין עליו מסתירים זה לא אומר שזה בגלוי. זה ווארט, שיש דבר שלא גלוי אבל שום דבר לא מסתיר עליו, וצריך רק לגלות אותו. לגלות אותו – לאו דווקא בדרך של עימות כמו שיסביר. אם זה בדרך של תשובה זה כן דומה לגילוי החיה מתוך תחושת הגלות, אבל עיקר גילוי היחידה זה בסיטואציה של מסירות נפש – כמו חיל בקרב – אבל לא עימות פנימי. יש מצב שגרם לזה, אבל אז מתגלה שיהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות, וכשזה מתגלה הכל מתהפך לטוב – כך כותב כאן. שוב, על החיה יש העלם והסתר ועל היחידה אין העלם והסתר – אבל זה לא גלוי. מה הכוונה? היחידה בתחלה זה דבר שהכי מופנם – לא לשון פנימיות, שהגדרתה היא מודעות, אלא הפנמה בעל-מודע. יש משהו שלגמרי מופנם, שאתה לא מודע אליו, אבל לא שיש מסתיר עליו – הוא מופנם לחלוטין. צריך משהו שישמש סוג אחר של זרז, בדרך כלל משהו חיצוני, כדי לגלות. לגבי החיה הזרז היה התבוננות בהפלאת אין סוף ב"ה, וכאן זה משהו אחר – שפתאום מגיע לסיטואציה של מסירות נפש על קידוש ה'. אז פתאום זה מתגלה, ואז הכל הופך לטוב. הוא יסביר בהמשך שדווקא בגלל שהיחידה כל כך רחוקה היא נמצאת בכל מקום – זה הפרדוקס של היחידה.] ה"ז פועל על הנה"ב להפוך עצם מהותו מההיפך אל ההיפך [ברגע אחד], וכמו כשבא לידי מס"נ בפו"מ על קדה"ש [אדמו"ר האמצעי מסביר בכמה מקומות, כמו הקדמת שערי אורה, שאינה דומה מס"נ בכח – כמו בק"ש – למס"נ בפועל. לכן מסבירים בחסידות שמס"נ ההופכת את האדם מהיפך אל ההיפך זה בפו"מ, כשהולך למות על קידוש ה', ולא שעוצם עינים בק"ש והולך למסור את הנפש. זה לא פועל את ההתהפכות מההיפך אל ההיפך. לכן הוא כאן מדגיש בפועל ממש] ומאיזה סיבה מהשי"ת ניצל מזה [נעבעך... כך משמע מאיך שכותב את זה. הצדיקים הגדולים – כמו לדוגמה הבית יוסף – היו מאחלים לעצמם למות על קידוש ה', אז כאן משמע כך מלשונו. בשביל זה צריך להאמין חזק בה', שיש לה' סיבה טובה שהוא ניצל מזה.] הנה בלי שום ספק וספק ספיקא שנשתנה נפשו הטבעית ונתהפך מן הקצה אל הקצה [זה ביטוי שלקוח ממלאכת המשכן, שקראנו בפרשה הקודמת, מהבריח התיכון המבריח בתוך הקרשים מן הקצה אל הקצה. לפי הפשט בכל קיר היה בריח תיכון, אבל לפי המדרש זה רק בריח תיכון אחד שממש מבריח בכל הכיוונים – משהו פלאי. תמיד אנחנו מדמים את זה למה שהיום קוראים מאיץ חלקיקים – רק בראש של מאיץ אפשר לדמיין את המדרש הזה של חז"ל שבריח, שזה עץ, יכול להתעקם כמו עיקום היקום, עיקום המרחב, ואותו בריח מבריח מן הקצה אל הקצה. ודאי בבריח הזה גילוי היחידה, וכמו שמבריח מן הקצה אל הקצה כך הופך את האישיות מן הקצה אל הקצה, מן ההיפך אל ההיפך. אם כבר רוצים לדרוש את זה עוד יותר: בריח זה מלשון לברוח, אז כל התעוררות זה בריחה. גם בחיה היה ממד של בריחה מהגלות, אבל כאן זה עוד יותר, כפי שנסביר יותר. יש בזהר הק' על הפסוק "ברח לך אל מקומך" – פסוק שבלק אומר לבלעם (לאחר שהוא ברך את ישראל במקום לקללם), אבל הזהר מפרש את זה מאד גבוה – שהאדם חוזר לשרש הנשמה שלו. זה בדיוק מה שאמרנו, על הגלות – ראשית הרגשת הגלות – התחושה שאני לא במקום. אני כל כך לא במקום, כל כך תקוע במקום אחר, שזה מונע ומעכב ממני להיות אני – לחלוטין. שהאני האמיתי הוא בתכלית הגלות, לא במקום, ועל זה הוא אומר "ברח לך אל מקומך". יש ה"ברח לך אל מקומך" מצד החיה אבל איך שמפרשים את זה זה מצד היחידה, שזה השורש ממש. יכול להיות שזה שני הפירושים לגבי הבריח התיכון, הפשט והדרוש. לפי הפשט שהיו שלשה כאלה – זה החיה, שמקיף על ג הבחינות של ה-צ דצלם, אבל זה שהכל זה אחד, בצורה לא רציונאלית לגמרי, זה היחידה. יש נחש בריח ויש נחש עקלתון – העקלתון זה המקיף של העיגול והבריח כמו הקוטר, אבל לפי הדרוש הבריח עצמו הוא עקלתון, מתעקל בקירות, ואז זה "ברח לך אל מקומך" מצד היחידה שבנפש. זה הכל היה רק ווארט על עצם הביטוי "מן הקצה אל הקצה", שהיחידה פועלת שינוי באישיות כולה בן רגע] שנעשה אדם אחר ממש [אדם אחר = עוד יוסף חי = חמור, כידוע. אדם זה יוסף הצדיק, שנקרא אדם, וכן אדם במספר קדמי שוה יוסף. אם באמת לא ראינו כזה דבר קורה, סימן שלא זכינו לראות מה זה מסירות נפש בפועל ממש על קידוש ה', כאשר במקרה הוא ניצל. צריך לדמיין מה קורה לאדם שלא ניצל – את זה הוא יכתוב עכשיו. אם הוא ממש מת אז הוא ודאי השתנה מן הקצה אל הקצה – זה מה שהוא יכתוב לנו עכשיו. שאם זה אמיתי, אז בדיוק מה שהיה קורה אם לא היה ניצל זה מה שקורה כשניצל. זה מתקשר לסיפורים חריפים ביותר, במיוחד של רבי שלמה מקרלין, שגם בקידוש ה' יכולות להיות פניות. ווארטים נוראים של מי שצדיקי הדורות אמרו עליו שהוא עצמו משיח בן יוסף כי מת על קידוש ה'. ירו בו, והוא גם חיפש את זה. הוא היה אומר שגם בקידוש ה' ממש זה לא הוכחה שאתה צדיק – תלוי מה חשבת כשתלו אותך. מאמינים במה שהרש"ב אומר, אבל קשה למצוא אחד כזה – שהגיע למסירות נפש, וניצל, ובלי כל עבודה הוא מתהפך מן הקצה אל הקצה. אני רוצה לראות אחד כזה, שהגיע למס"נ והשתנה מן הקצה אל הקצה בכל האישיות – אחד כזה אני רוצה לתלות על השער של הישיבה. יש גם הרבה סיפורים שעצם הדבר שאתה כמעט הולך למות זה מניע אמיתי לתשובה אמיתית. זה קשור למה שיסביר בהמשך, שהדוגמה השניה של גילוי היחידה זה בדרך של תשובה. (שאלו: קידוש ה' צריך להיות בבחירה, נכון?). לא, זה ספונטאני. מהתניא ואילך קידוש ה' זה באופן ספונטאני, כשמתגלה עצם היהדות שלו. רק מה, שכותב שזה על דרך הרוב, ויש גם מהרבי שגם בדרך הרוב בזה שקל שבקלים מוסר את נפשו לדאבוננו האחוזים משתנים. שה' יעזור. יש לנו אחד מהחברים שזה אולי דוגמה לזה... שוב, זה מי שעבר כזו חויה וזה לא מסתלק – או בזכרון ממש, כמו יצחק שאפרו צבור, או על סף הזכרון. אם אתה זוכר, או כמעט זוכר, את החויה הזאת כל החיים מאז והלאה, וגם ברור לך שזה אצלך אמת וכל החיים מאז הכל שקר – זה ברור ופשוט, שהרגע הזה היה האמת וכל מה שקורה איתי מאותו רגע והלאה זה שקר, אבל ברוך ה' שאני זוכר מה האמת – זה כן דבר שיש לנו דוגמה. יכול להיות כזה דבר וצריך להיות כזה דבר.]