וסיבת הדבר הוא ג"כ בהעדר העבודה דכל השנה, דכאשר כל השנה הוא עובד ומייגע א"ע בתיקון וזיכוך מדותיו שיודע הוא את עניניו מה שהוא צריך לתקן [מודעות לחסרונות כל השנה], איש איש כפי מה שניתן לו לתקן ולזכך מהמדות הטבעיים ומייגע ביגיעת נפש ויגיעת בשר כל השנה לברר ולזכך המדות האלו, הנה בר"ה ויו"כ שהוא עת רצון למעלה וחשף ה' את זרוע קדשו בבחי' קירוב המאור אל הניצוץ [שזה בעשי"ת, "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב"] המעורר בנפש האדם התגלות עצם נפשו [שהמאור מתקרב לניצוץ] וכללות העבודה בזמן ההוא הוא בחי' פנימיות ועצמות הנפש כנודע [פנימיות ועצמות – לאפוקי הנר"נ, שזה יחסית חיצוניות הלב. בדרך כלל פנימיות זה הנר"נ, אבל בהקשר הזה היינו דווקא המקיפים חיה-יחידה, ורק השאלה אם יפעלו על הכחות הפנימיים או לא], הנה כ"ז בא בענינים אלו שעוסק בהם כל השנה [לא רק בעבודת "פולחנא דרחימותא" אלא גם בעבודת תשובה ומודעות לחסרונות שצריך לתקן, ואז, ורק אז, כאשר יבואו ימים נוראים זה באמת יפעל לשנות את עצמו במשך השנה הבאה. הוא בערך עושה כאן מכל השנה חדש אלול, שהוא זמן של חשבון נפש. זה קצת דומה למה שדברנו על שנת תהו, שלפני כל ראש השנה יש חצי שנה שהעולם נברא במחשבה – לעניננו כאן זה מחשבה של חשבון נפש, מה לא בסדר ומה צריך לתקן, כדי להחליט מה לברוא בפועל כשיגיע ר"ה. אז העולם נברא בפועל, וכך גם האדם – עולם קטן – וקודם צריך להשקיע בזה הרבה מחשבה] רק שהוא [בר"ה ויו"כ] בבחי' מיצר ומרירות עמוקה הנוגע לו בעצמות ופנימיות נפשו [ביחד עם התעוררות עצם הנפש בימים נוראים באה גם הרגשת המרירות העמוקה וכו' עד למיאוס בחייו] וכן הקבעומ"ש [בר"ה בפרט] וקבלת התשובה [ביו"כ בפרט] היא בעצמיות נפשו אבל הוא באופן שיהי' נוגע לפועל ממש, ובאלו הענינים שעוסק בהם. והיינו מפני שבעצם הוא פנימי [שכל חייו הוא ממארי דחושבנא] בעבודתו בכל השנה וכמו"כ הוא בעבודה דר"ה ויו"כ שהיא בבחי' עצם הנפש ה"ז בבחי' הרגש פנימי, וגם מסייע לו הגילוי מלמעלה והתגלות עצמות נפשו (הנרגש בפנימיות) להסיר מאתו חומריות המדות הטבעיים שהוא עוסק בבירור וזיכוך שלהם (וכמשנת"ל שנעשה בדרגא עליונה יותר [שהוסרה מאיתו החומריות, וממילא עובד במדרגה נעלה יותר]). אבל בהעדר העבודה כל השנה, הנה בר"ה ויו"כ הגם שמתעורר בנפשו ה"ז רק כמו דבר בעתו [לוקח פסוק חיובי, ועושה ממנו משהו שלילי. יש "דבר בעתו", שבפסח אוכלים מצות ואני שמח מזה, אבל עצם העבודה שהדברים לא יהיו רק "דבר בעתו מה טוב" אלא שתהיה פעולה נמשכת (בלשון הרוגאצ'ובר והרבי). כל מה שכותב כאן קצת דומה לווארט בקוצק שכמו כל השנה כך ר"ה ויו"כ, רק ששם זה לא במובן החב"די אלא שאין לך סיכוי בר"ה ויו"כ יותר מכל השנה, וכאן יש לך הרבה סיכוי שזה יהיה אין סוף יותר – רק שזה תלוי בכך שאתה עובד על זה כל השנה, ואז שום דבר לא יהיה רק "דבר בעתו". זה כן מכנה משותף, שהדברים לא יהיו רק "דבר בעתו" – זה אותו הדבר כמו כל השנה, או שכמו כל השנה למטה או שמשנה אותך באמת כי העבודה שלך כמו כל השנה, החויות הן לא רק פצצות חד פעמיות], שהעת הוא להתפעל ולהתעורר [כמו 'כאן צריך לבכות' בסידורים.] (מצד הגילוי מלמעלה כנ"ל שמאיר על כאו"א מישראל (יותר מהכרוזים שבכל יום שגם הם נרגשים בכאו"א כנודע), ובפרט באותן שבכלל עובדים יחשבו דהיינו הקרובים לענין העבודה שבזה מדברים כאן [זה קונטרס לבחורי הישיבה, קרובים וכו', אבל עוד לא מצליחים באמת לעבוד את ה'. ומתאים להמבואר לעיל שדרגה זו היא כנגד מוחין דאמא, בחינת תלמיד חכם אף לא חכם, ללא הארת מוחין דאבא בהם בקביעות]), אבל הוא בבחי' מקיף לבד בלי הרגש בפנימיות ואמיתות הנ"ל, ולכן אין זה שייך לפועל וע"כ הגם שההתעוררות היא אמיתית בבחי' המקיף דנפש אין זה נוגע אל החומריות לשנותה באמת).

ומ"ש במ"א דדוקא בחי' אה"ר שלמעלה מטו"ד מהפך מהות הנה"ב [ולכאורה מנוגד למה שנתבאר עד כה ביחס לחיה], זהו דוקא לאחר העבודה תחלה בבחי' טו"ד במוח ולב [זה חידוש, כי קודם אמרנו שהחיה פועלת על הנה"ב רק אם מתגלה מצד העימות עם הנה"ב והמרירות עליה, אך כעת אומר שזה גם יכול לפעול אם היתה עבודה מקדימה – העבודה של פ"ד. למה פתאום אומר את זה, משנה ומוסיף על מה שאמר קודם? בגלל הפיסקה הקודמת. יוצא שכל הסיפור של הימים נוראים היה בשביל להגיע לפיסקה זאת, האחרונה. שנבין שכל ההתעוררות העצומה של ימים נוראים עוזרת רק אם יש עבודה מקדימה, וכעת אפשר לומר שכך גם לגבי עבודת המקיף שאמרנו שלא פועלת – שאם יש עבודה מקדימה היא כן פועלת.], ונודע דהעבודה שע"פ טו"ד היא רק בבחי' ביטל היש לבד [כמו שהסברנו גם בפרק ד.] ובכדי שיהי' הביטל במציאות הוא באה"ר שלמעלה מטו"ד שעי"ז מתבטל מהות הנה"ב ומתהפך לטוב, ובזה יש ג"כ מדרי' ואכמ"ל. אבל כ"ז דוקא בהקדמת העבודה פנימית במוח ולב לברר ולזכך את המדות טבעיים [אם היתה עבודה אז החיה, שכן מגיעה לבטול במציאות, כן היתה הופכת את הנה"ב לטוב. אהבה רבה שלמעלה מטו"ד שייכת לבטול במציאות, אבל יש באמת בטול במציאות רק אם קודם היה בטול היש על פי טו"ד.], ומי שטרח בע"ש בעבודה שע"פ טו"ד בבחי' אתכפי' יאכל בשבת [היום השבת של מע"ב בניסן] בבחי' הרצון ואה"ר שלמעלה מטו"ד להיות בבחי' אתהפכא כו' [כאן זה דבר חשוב, שמשייך לכל תלמיד בתו"ת – ש"הלואי בינוני" – יכול להגיע לאתהפכא ממש, רק שצריך את הקדמת האתכפיא. בשבת הזמן לקיים "אכל תאכל" ו"שכינה ביניהם" בהמשכת זרעא חייא וקיימא] וכמ"ש בתו"א ד"ה ויקהל וד"ה קחו מאתכם תרומה וכמ"ש בלקו"ת ד"ה לבאר ענין יוהכ"פ בענין אש של מעלה ואש של מטה [שצריך להביא אש מן ההדיוט, אתכפייא, ואז זוכים לאש מלמעלה, שעושה אתהכפא] כו'.

קיצור. הנה אהבה ל' אבה [ו]רצון. ומבואר במ"א [בכת"י של אדה"ז] שהוא בחי' הרצון שלמעלה מטו"ד. ועם היות שזהו מדרי' גבוה בעבודה, אין זה פועל על החומריות דנה"ב מפני שזהו בבחי' מקיף דנפש שלמעלה מהתלבשות וע"כ גם שמתעורר באמת בבחי' הרצון הנ"ל (וכמו בכאו"א בר"ה ויוכ"פ) אין זה נרגש בפנימיות ואינו משתנה הטבע עי"ז [זה עיקר מה שרצה ללמד כאן, שהמקיף לא פועל בפנימיות, בלי הקדמת עבודה, וסוג המקיף שכן עוזר זה רק מאמר מוסגר בתוך הפרק:] (ונת' דהתגלות אמתית בחי' המקיף דיחידה פועל לשנות ולהפוך הטבעיות לגמרי) כ"א בהקדם תחלה העבודה פנימית שע"פ טו"ד במוח ולב כו':