אבל בהעדר העבודה כל השנה והחומריות היא בתקפה וגבורתה הנה ההתעוררות דר"ה ויו"כ הגם שמתעורר באמת כנ"ל [זה החידוש כאן, שכל הגילויים שלא פועלים כאן הם אמיתיים, ולא דמיוניים] (מפני שאינו בבחי' ריחוק ממש להיות את פושעים נמנה [מענין שמביא את הפסוק הזה, שמדבר על משיח, ופשוטו שהצדיק נמנה עם הפושעים בטעות. "את פושעים" – עוד רמז של אף, שמי שיורד לעשיה הוא "את פושעים", נמנה עם פושעים בין אם מתאים לזה ובין אם לא.] ח"ו, ואדרבא בחיצוניות ה"ה בעסק התורה ועבודה) אין זה פועל על החומריות לשנותה באמת, וגם עצם ההתעוררות הגם שהיא אמיתית בנפש ה"ה בבחי' מקיף לבד שאינה נרגשת בהכחות פנימיים להיות שייך לפועל ממש [כשהסברנו שהדרך הטובה להסביר דברים זה לחלק את הכחות הפועלים בתוך האדם לאישים שונים, שכאן זה בעיקר הנה"א מול הנה"ט, היה צריך להוסיף ווארט: שאם זה לא שייך לפועל ממש, זה כמו תלמיד שיש לו רב שמדבר אליו – לא בינו לבין עצמו – אבל כל מה שהרב אומר נדמה לתלמיד שזה יפה אבל רק בתיאוריה. הוא לא מרגיש שהדברים זה באמת-באמת למעשה, שבאמת זה יכול להתבצע בשטח. התלמיד מרגיש שזה לא "שייך לפועל ממש" – זה הדברים שנאמרים – וממילא זה באמת לא פועל, ורק נשאר מרחף כמקיף.], והיינו שגם הצער ומרירות נפשו אינו בבחי' הרגש הצער ומרירות עמוקה [אף ששומע דברים עמוקים, ומצטער קצת, אבל לא מרגיש בשלמות] מפרטי הענינים הלא טובים שלו כ"א מכללות הלא טוב שלו [זה הכנה לפרק ו, שכולו מסביר שהתבוננות חייבת להיות פרטית – כל נושא הפרק שהמקיף לא באמת משפיע, וכמו שהסברנו כל עוד זה מקיף אתה לא מרגיש שזה רציני לגמרי, שבאמת מתכוונים שתקום בבקר ולא ב-11. לכן צריך להיות מרירות מפרטי הענינים הלא טובים שלו, ולא מספיק שבכללות מרגיש שמר לו וצר לו שרחוק מה' בכללות.], וכן הקבלת עול עליו עול מלכותו ית' בר"ה להיות מסור ונתון אליו ית' [זה שני החלקים של חרטה על העבר וקבלה לעתיד, אך במונח קבלה הוא משתמש בפירוש, ואילו במקום חרטה הוא כותב 'צער ומרירות' – דומה לאיך שאנחנו מסבירים חרטה, שזה התמרמרות על מצבו בהווה. הבעיה כאן שהמרירות היא שאני לא בסדר בכללות, ועל זה לא מתחרט, ואם החרטה לא מספיקה אז גם הקבלה לא תספיק אף פעם, כי הא בהא תליא] וכן בהתעוררות תשובה דיו"כ שמקבל עליו להיות באו"א מכמו שהי' [יש כאן דיוק חשוב בהבדל בין ר"ה ליו"כ: ר"ה זה קבלת מלכות שמים, אז הוא מקבל עליו עול מלכות שמים, אך אם אין לזה שום פועל יוצא זה כלום ולכן זה אומר "להיות מסור ונתון אליו ית'", שאני עבד של ה' שמסור ונתון לו. זה הקבלת מלכות של ר"ה, אפילו לא קורא לזה תשובה. התעוררות תשובה אמיתית זה ביום כיפור, שמקבל על עצמו להשתנות. בר"ה זה להיות עבד – לא לשנות עצמו בפנים, אלא רק לשנות את הת"ז שלו. אבל ביום כיפור זה שינוי פנימי, וזה נקרא תשובה. אבל אם המרירות והצער היו רק בכללות לא זה פועל ולא זה פועל] אין זה בא בו בבחי' פנימיות להיות באמת בהנהגה אחרת לפועל [התעדנות כללית בהנהגה, בין אדם לחברו וכלפי שמיא] ומכ"ש שאינו בא בענינים פרטיים הן בסו"מ והן בוע"ט (דהיינו גם מה שמקבל עליו לעסוק בתו"מ ושלא יתן נפשו לעניני העולם אין זה בדברים פרטים שהן הן אותם הדברים שבהם הוא הגרעון והחסרון שלו, כי מתחלה אינו נותן נפשו להרגיש פרטי החסרונות שלו ולהצטער עליהם באמת וכן הקבלה והתיקון המדומה אינו בפרטי הדברים האלו [כי לא הצטער עליהם]. [וכאן אומר יותר מזה:] וזאת לדעת שגם אם הרגש הצער והמרירות היא על הענינים הפרטים, מ"מ אינו מוכרח שהקבלה תהי' ג"כ בתיקון הפרטים דיכול להיות שהקבלה תהי' רק על הכלל [לא חייב שהקבלה בדיוק מקבילה לחרטה – זה חידוש שלא אמר קודם.], וממילא לא יבוא לידי פועל כשבא לידו הענינים הפרטים וגם עצם הקבלה יכול להיות באופן כזה שאינה שייכה לפועל ממש [כמו שאמרנו, שזו קבלה תיאורטית כזו. אז יש שלש דרגות שמונה כאן: לא החרטה וממילא לא הקבלה אמיתיות, החרטה אמיתית אך לא הקבלה, שתיהן אמיתיות כדבעי, ויש לכוונן כנגד שלשת הפרצופים דעיבור יניקה מוחין, מוטבע מרגש מושכל בנפש, ג דרגות בחסידות, ודוק היטב], ונמצא דגם אם תהי' המרירות כדבעי אינו מוכרח עדיין שתהי' הקבלה כדבעי. וצ"ל כוונת המכוון ויגיעתו על השני הדברים שיהיו רצוים, אמנם זאת ודאי שבלי הרגש פנימי ועמוק מפרטי החסרונות שלו א"א שתהי' הקבלה כדבעי למהוי) רק בכללות שלא יהי' רע ויהי' טוב וממילא זה רק לפי שעה ויחלוף ויעבור אח"כ [שלא יהיה רע היינו "סור מרע" ושיהיה טוב היינו "ועשה טוב", אך ללא "בקש שלום ורדפהו" (בקשת ורדיפת השלום תלויות בירידה לפרטים כו') זה רק לפי שעה ויחלוף ויעבור, ודוק. לא יהיה רע יהיה טוב = חשמל, המשולש של זך, 'לא יהיה רע' כנגד חש ו'יהיה טוב' כנגד מל, אך כדי שיחזיק מעמד צריכים עוד מל, כנגד "בקש שלום ורדפהו", שיהיה חש מל מל, כמבואר במ"א].