חקיקה מבחוץ וחקיקה מבפנים – כיסוי פני הכלה והיחוד

ידוע שלפני שמתחתנים יש מאמר שנוהגים לומר, "לכה דודי לקראת כלה", ושם הנושא שקודם החתן מכסה את פני הכלה, שלפי דעה אחת בפוסקים זה גם נקרא חופה, בחינת קנין חופה, ואחר כך הולכים למה שאנחנו מכנים חופה, ושם החתן מקדש (הכל לפי המנהג של הדורות האחרונים, לא כמו בזמן חז"ל שהקדושין היו שנה קודם, לפני הנישואין, אבל אנחנו עושים הכל ביחד, סמוך ונראה כאחד), יש קנין קידושין וקנין חופה ואחר כך היחוד שזה התכלית. המאמר שאומרים לפני החתונה זה "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה", שהחתן הוא מלך והכלה היא המלכה והיא בחינת שבת, וקודם החתן צריך להמשיך לכלה אור מקיף כדי להרים אותה ולהעלות אותה אליו. נותן לזה שם כמה משלים – או משל של אבא שמשתעשע עם הבן שלו, או רב שאומר מילתא דבדיחותא. יש עוד כמה משלים לזה שקודם כל על המשפיע-החתן לרדת ולגרום להרמת רוחה של הכלה, כדי שהיא תוכל – זה ממש מה שכתוב שם – להסתכל איתו עין בעין, ואחר כך יש השפעה פנימית. הדבר הזה מקביל לנושא שכתוב כאן, חקיקה מבחוץ וחקיקה מבפנים. החקיקה מבחוץ זה המשכת אור מקיף (שמאיר על חיצוניות הכלי ומזככו כנודע) – זה גם על ידי התבוננות, כפי שלמדנו בשיעור הקודם, התבוננות של יש מאין והתבוננות של גדולת ה' בעולם. זה מרים אותנו, ושם אותנו במקום מול ה', שעכשיו אפשר לקבל את הפנימיות. אבל הקבלה הפנימית ממש זו חקיקה מבפנים, השלב השני שמדבר כאן, שזה המשכת אור פנימי.

היות שזה נקרא המשכת אור פנימי אז גם ההתבוננות זה בהתאם – באותו ענין שקורה – שבכל דבר חודר ונכנס אור פנימי, שזה חיות ואור (כמה דרגות שנסביר בהמשך), והכל בפנימיות ממש. זו ההתבוננות שפועלת את החקיקה מבפנים.] (היינו מה שבא בבחי' התלבשות בעולמות [העיקר זה להתבונן במה שנקרא בלשון החסידות אור ה' הממלא כל עלמין, שזה מה שמתלבש בפנימיות העולמות, כמו שהנשמה מתלבשת בתוך הגוף.], ואין זה מ"ש בשער היחוד [של אדמו"ר האמצעי] פ"ד במדריגה הב' [כמו שנסביר, מה שמדובר כאן זה המדרגה הא' שיש שם, אבל אפשר לחשוב בהשקפה ראשונה שזה המדרגה הב' שמבוארת שם:] דהיינו ההתבוננות בהאין האלקי כו' [מה שהולך להבהיר כאן זה הכל מאמר מוסגר, רק כדי להסביר על מה מדובר. יש את החיות האלקית שבתוך כל נברא, כולל אותי כמובן, ויש להתבונן בעצם האין האלקי שהוא זה שמהווה ומחיה את העולמות. אפשר להתבונן בו עצמו, איך שהוא לפני שנכנס וחודר בנברא. הוא אומר שלא מתכוון למדרגה הזאת, של עצם האין האלקי, אלא להתלבשות שלו, להארה שלו, שזו דרגה אחרת. מה שרוצים כאן זה להרגיש חיות פנימית ממש, גם לא את השרש של אותו הדבר שמחיה אותי. זה כרגע לא הענין שלי, איני שייך לזה עדיין. כרגע רוצה להרגיש שאני חי, וש"כל הנשמה תהלל יה" – שהנשימה שלי זה אור ה' יתברך (הלול לשון יהל אור). לכן דואג כאן, בפסקה שלמה, להבהיר מה לא מתכוון לומר.], שזהו מדריגה גבוה יותר באין ערוך, דמ"ש שם ב' הענינים הא' [שאליו כן מתכוון, כפי שיסביר] בבחי' האור והחיות המתלבש בנבראים ונאצלים [בפנימיותם ממש, כנשמה בגוף, עד שאני מרגיש שמזה אני חי – שזה חיי האמיתיים], וכמו נפש הגלגלים וכן נפש המלאכים העליונים [בכל עולם, בנאצלים ונבראים ונעשים, יש נפש של כל דבר] שהוא בחי' האור והחיות שלהם וכן בנאצלים [שהכל בטל באלקות] האור המתלבש בע"ס דאצי' בכל ספי' וספי' בפרט כו' [בכל עולם, בכל מקום, יש את האור הפנימי שלו. וההתבוננות הפרטית זה בכל עולם בכל הפרטים והנבראים או הנאצלים שלו וכו' בפרט, כמו באצילות "בכל ספירה וספירה בפרט".], והמדרי' הב' [שאליה עדיין איננו שייכים] הוא בחי' עצמות האין האלקי והיינו בחי' אור עצמות המאציל שלמעלה מבחי' התלבשות בנבראים ונאצלים [לא בעולמות התחתונים וגם לא בעולם האצילות וספירותיו ופרצופיו] (והכל בבחי' האין של היש [כלומר, לא לחשוב שהמדרגה העליונה זה עצמות ה' או אפילו האין של היש האמיתי (הכלול ביש האמיתי). המדובר כאן זה האין של היש. יש את היש האמיתי, ויש מה שהוא כביכול מאציל מעצמו בחינת אין על מנת להוות את כל הנאצלים והנבראים וכו', עד סוף כל העולמות. הכל כאן מדובר באין הזה, שזה לא היש האמיתי של ה'. יש אין שקשור ליש האמיתי, ויש אין ששייך בעצם למה שיאצל ויברא ממנו – האין של היש הנברא – וכאן גם המדרגה השניה שמסביר אדמו"ר האמצעי בפ"ד דשער היחוד, המדרגה הנשגבה, מתייחסת אך ורק לאין של היש התחתון], שיש בזה ב' מדריגות בחי' הארת האין המתלבש בהיש, ובחי' עצם האין שלמעלה מהתלבשות כו'. ומש"ש שזהו [עצם האין של היש הנברא] בחי' חכ', היינו כמו שחכ' היא בחי' כ"ח מ"ה שעושה ליש אין [על הווארט הזה דברנו בשיעור הקודם, צירופי "יש מאין", ואז אמרנו שזה בזכות ווארט שיהיה כאן שלא מופיע הרבה בחסידות – הכוונה למה שכותב כאן. יש הרבה מדרגות בחכמה, ואחת מהן זה כח-מה, שגם לזה יש הרבה פירושים. הפירוש כאן שזה לוקח יש והופך אותו לאין, כלומר שמביא את היש לבטול במציאות, למה שקורא כאן בטול אמיתי. זה הכח שיש בחכמה האלקית לקחת את היש שלי והיש שלך ולהפוך אותנו לבטלים לגמרי לה'. או, במילים אחרות, להוציא אותנו מכל מודעות עצמית, כאילו שאני דבר קיים בפני עצמי. זה כח של חכמה, וזו ההתבוננות העליונה – בעצם של האין של היש הנברא. אך היות שהוא לוקח את היש שלי והופך אותו לאין, אז זאת אומרת שהוא לא מתלבש בי כמו שאני, וזה מה שהוא עכשיו מסביר, שאני עכשיו לא מתבונן במדרגה זאת, זה לא הענין שלנו כעת, כי אני רוצה להתבונן איך אני כאני – שעדיין מרגיש את היש שלי – חי מה', ש"כל הנשמה תהלל יה", שכל נשימה זה הקב"ה. כמובן שגם זה פועל בטול, אבל זה נקרא בטול היש לאין, וזה שוה לכל נפש. כמו שנסביר, זה דרגת הבינוני של התניא. זה מה שחז"ל אומרים, השאיפה בחותם תהלים שכל אחד ירגיש שה' "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" – את זה אפשר להרגיש כל רגע, רק אם אדם מתמיד להתבונן בהתבוננות זאת, שקשורה לחקיקה מבפנים, איך הכל חי מה'.] (ר"ל [שהכח-מה שעושה מיש אין היינו שמביא את היש שגם הוא יהיה] בבחי' ביטל ממש באופן הביטל דחכ' [בבטול במציאות, בלי שום הרגשת ישות נפרדת כלל וכלל. אבל שוב, לא בזה מתבוננים עכשיו]) ועמ"ש באמ"ב פנ"ח בענין בחי' יורה כו') ולא כמו שנר' שם בתחלת העיון [לכן הארכתי כאן לשלול זאת, כי בהשקפה ראשונה, ואפילו בעיון ראשון, אפשר לקבל שם רושם הפוך:] דמדריגה הא' היא בהתהוות היש והחומר והמדרי' הב' היא בבחי' האור והחיות האלקי כו' [כפי שהתלבש בתוך היש (כך אפשר להבין בטעות, בעיון ראשון). אם זה היה ככה, המדרגה השניה זה היה מה שמדברים עליו כאן, אבל זה טעות. את הכל כותב כאן בשביל התלמיד הממולח, שלמד אדמו"ר האמצעי וזוכר את זה ועלול להתבלבל, ולכן צריך ליישר לו את הענין], אלא הכוונה [אם תעיין שם עוד יותר] כנ"ל. ומשנ"ת כאן היא מדרי' הא' דשם  דהיינו [לא רק התהוות היש, אלא העיקר שם זה] בחי' האור והחיות המתלבש שזהו בחי' נפש הנבראים והשגתם כו' [אצל הראשונים – לא המקובלים דווקא – נפש זה פחות משכל. יש גוף-נפש-שכל. כך אצל רוב הראשונים, גם המהרש"א וגם המהר"ל. למשפט הזה זה מתאים. הרבה פעמים בקבלה ובחסידות נפש זה יותר רוחני מהשגה, משכל, אבל כאן זה מתאים כמו הפירוש הרגיל. כאן אומר שלכל דבר יש אור וחיות – חיות זה מתאים לנפש, "ויהי האדם לנפש חיה", אבל אור שייך לשכל (כמו הספר החשוב "אור השכל" לר"א אבולעפיא). לא יודע אם זו הכוונה, אבל נראה ש"האור והחיות" זה "השגתם" ו"נפש הנבראים". כל זה פסקה 'למקם' אותנו.]).