מעבר מ"אתה" ל"הוא"

קודם נאמר את הפשט בחסידות, מה מתבוננים כשאומרים את הפסוק הזה בבקר: "אתה הוא הוי' לבדך" זה אוא"ס ב"ה שלפנה"צ – "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד". "אתה" זה גילוי. עוד לפני הדרוש ש"אתה" זה האותיות מ-א עד ת (כמו שכותב גם בתניא) – אותיות הדבור בהן ה' מהוה את העולם – יש את הפשט של המלה אתה, אמירת אתה לנוכח. שאני מסתכל ואומר – אתה. כל הדבר הזה, שנקרא חקיקה מבפנים, זה רק כשאני יכול לומר לה' אתה. כמו שהסברנו קודם, שחקיקה מבחוץ זה כדי להעלות את הנשמה שתוכל להסתכל לנוכח ה' ולומר אתה, אבל ברגע שאומרים אתה זה כבר שייך להמשכה שהתכלית שלה זה גילוי שיתלבש בפנימיותי. בכל אופן, ה"אתה" הראשון זה אתה גבוה מאד, לפני הצמצום – אמירת אתה לנוכח עצמותו יתברך כביכול (שבאמת הוא הפשט הפשוט של אמירת אתה בכל ברכה וכו' שאומרים לה', והוא מתאים לכלל הידוע בכ"מ שדווקא הפשט הפשוט ביותר תופס את עצם הענין בכל מקום). כתוב "אתה הוא" – הוא זה העלם ואתה זה גילוי – יש כמה פירושים בחסידות מה חושבים שכאומרים "אתה הוא". יש אפילו מהבעל שם טוב, בכתר שם טוב, ש"אתה" זה גילוי (העצמות), אבל אם זה נמשך יותר מהרף עין, אם זה אכן גילוי אמיתי, אז הגילוי עצמו נעלם וה"אתה" הופך ל"הוא", כמו מעבר מחסד לגבורה, ואז עובר לתפארת – "אתה ['אתה כהן לעולם', חסד] הוא ['ועבד הלוי הוא', גבורה] הוי' אלהינו [זה כבר תפארת-רחמים, מדת ישראל – 'שמע ישראל הוי' אלהינו וגו'']". אלו שלשה שלבים שקורים בזה אחר זה וחוזרים חלילה (והכל בכהרף עין – "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"), וכתוב שאם נדמה לאדם שהוא יכול לשהות זמן ממושך באחד השלבים הוא מרמה את עצמו. מתוך ה"אתה" נעשה מיד "הוא", ואם האיזון ביניהם טוב זה נעשה מיד "הוי' אלהינו", ואחר כך חוזר הגלגל. למה הדבר דומה? למה שכתוב ברדל"א, בדרגה הכי גבוהה של הכתר – רישא דלא ידע ולא אתידע, שזה שרש האמונה בנפש – שיש שם חמשה ספקות לפי האריז"ל. אין כאן המקום להרחיב, אבל ידוע שהסבר הספקות הוא שהכל אמת, אבל אי אפשר לשהות – ברגע שמסתכלים על אחד מהם פתאום הוא יוצא מהפוקוס ומתחילים לראות את השני, וכך זה מסתובב מאחד לשני. בגלל שזה רדל"א, שזה מקביל לדרגה הכי גבוהה לפני הצמצום – מדרגת "לבד", "יחיד". לפי זה, "אתה הוא" זה כמו "הוא ושמו", הרצון הפשוט והרצון להיטיב שבדרגת "אחד" לפני הצמצום, אבל "לבדך" (בפסוק שלנו, שתיכף נסביר שהפירוש בו הוא באופן אחר) זה כבר דרגת "יחיד" (בחינת רדל"א שלפני הצמצום), וזה מה שמוסת את התנודות בין ה"אתה" ל"הוא". בכל אופן, כל מה שהסברנו זה פירוש אחד מה מתבוננים כשאומרים "אתה הוא".

"אתה הוא הוי' לבדך" – גילוי ההעלם העצמי שלפני הצמצום

אבל על הפסוק הזה מוסברת בחסידות כוונה אחרת, שהיא יותר פשוטה, כאן הכוונה זה פשוט ש"אתה הוא הוי' לבדך" היינו שיש יכולת לפנות ל"הוא", למה שהוא בבחינת העלם העצמי של אור בעצמות המאור (ביטוי של הרבי הרש"ב), ולהפוך אותו ל"אתה", לפנות אליו לנוכח ממש. רבי הלל קורא לתופעה הזאת "אור חדש על ציון תאיר" – שחדש מלהיות אור. אור זה גלוי – "יהי אור" זה דבר שרואים – ועצמות זה מלשון עצימת עינים, חשך עליון, חשך בעצם (לא העדר אור). זה "ישת חשך סתרו". זה שהחשך הזה הוא יתגלה – זה גילוי של משיח, שעל זה כתוב "אור חדש על ציון תאיר". לא שאור חדש הוא במקרה חדש (שקודם היה בהעלם ועתה נתגלה), אלא בעצם חדש – גילוי של דבר שלא שייך להיות בגלוי, כי בעצם זה "הוא". ככה מכוונים בפסוק הזה, "אתה הוא הוי' לבדך", שמתוך ה"לבד" – יחיד לפנה"צ, על דרך רדל"א אחרי הצמצום – מתגלה ההעלם העצמי ואפשר לומר לו "אתה", 'להסתכל לו בעינים' ולומר לו "אתה הוא הוי' לבדך". כל זה לפני הצמצום הראשון.

"אתה עשית וגו'" – סוד הצמצום והרשימו

אחר כך יש צמצום. מה המשמעות של "אתה" בלי ה? מסמיכים את זה ללשון חז"ל שבבית שני היו חסרים ה דברים. זה האסמכתא בחז"ל לסוד החסרון ב"אתה" השני. זה אחרי הצמצום – שכאן זה כמו לומר אחרי חורבן בית ראשון (לפי זה בית ראשון זה כמו מדרגת "קדמון", עולם המלבוש שלפני הצמצום, ששער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל) – יש צמצום ונעלמים חמשה דברים. לפי מה שכתוב לגבי ה"אתה" האחרון זה כמו ה מוצאות הפה. ה"את" זה הולך להיות כב אותיות מ-א עד ת, ובתניא כותב שה-ה בסוף זה ה מוצאות הפה שזה שרשן, שזה נקרא גם ה גבורות (כמו שכתוב באריז"ל ומביא בתניא). מלפני הצמצום לאחר הצמצום זה פעולת גבורות, ה גבורות אלו, אבל לא רואים אותן – נשאר רק "את", נקודת רשימו, "תשש כחו כנקבה". מתוך זה "עשית את השמים" שזה מקיפים "שמי השמים" שזה מקיפים יותר גבוהים, מקיפים דמקיפים, "את הארץ..." שזה עלמא דאתגלייא ו"את הים" שזה עלמא דאתכסייא – כל זה יוצא מנקודת הרשימו, שגם שם אני אומר לו (להשי"ת כפי שמתגלה במדרגה זו) "אתה", אבל הכתיב הוא בלי ה, שזה סוד הצמצום. זה גם אלקות (שאפשר לפנות אליו ולומר "אתה").