אם כן, מה מחבר את שני המושגים הללו? ה-ו של "ואתה", שמחד זה חבור הקול לדבור, ומצד שני זה ממד האור של החיות הפנימית (לעומת הכח שיש בחיות זאת).] וגם למעלה מזה [עד לקו, כל מה שקשור לאור עד לקו, כמו שגם יסביר בהמשך] כו' שעז"נ [דווקא על המדרגה של סוד הקו] אין קדוש כהוי' [ועל זה כתוב בזהר הקדוש:] כמה קדישין אינון [ישראל קדושים, תורה קדושה, כך כתוב שם] ולית קדוש כהוי' [משהו בקדושה של ה' שבאין ערוך מכל דבר אחר שכתוב עליו קדוש. ומה ההבדל? שכל דבר אחר שכתוב עליו קדוש הוא עדיין על פי גדרי ההגיון שלאחר הצמצום. מה שלמדנו לפני שני שיעורים כאן, בקונטרס העבודה, ש"בחיק הבורא" – אחר הצמצום, כפי שדרשנו – שוררים חוקי ההגיון, שלא יתכנו נמנעות, פרדוקסים. כל קדוש חוץ מה' הוא תחת הכלל הזה ש"יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא" – כל קדוש אחר לא יכול להתלבש בשום דבר כי קדוש זה נבדל. אחרי הצמצום, אם אתה קדוש אתה רק קדוש – אתה איש קדוש, אז אין לך עסק עם היהודים הפשוטים. כמו שאומרים, תבחר – תהיה חזן או תהיה רב, אבל אי אפשר להיות כל הפונקציות יחד. אתה יכול להות קדוש, אבל לא גם קדוש וגם מתלבש בפנימיות – זה סותר בהגדרה, שאחרי הצמצום.] שהוא קדוש ומובדל ומ"מ מתלבש כו' וכמ"ש במ"א [על זה כתוב "אין קדוש כהוי'". "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה", זה הביטוי. שוב, מי שרוצה להבין את זה, לראות את זה מוסבר בטוטו"ד, יסתכל בביאור של רבי הלל שנדפס בסוף כש"ט (במהדורות קודמות). זה גם אחד הפירושים של "קדוש, קדוש קדוש" – את שני ה"קדוש" אחרי הפסיק-טעמא ה' נותן לנו, זה לא סותר את ההגיון, אבל את ה"קדוש" הראשון, שסותר את ההגיון לגמרי, כמו "מקום ארון וכרובים איני מן המדה", ה' שומר לעצמו. בסוף נותן גם את זה לנו, שזה "קדושים תהיו כי קדוש אני" – "יכול כמוני" בניחותא. מי זה הקדוש הזה? כתוב ש"קדוש" זה קדש-ו. גם הקדוש העליון זה לא עצם הקדש אלא תואר. שם עצם זה "קדש", ו"קדוש" זה אחד שיש לו שם התאר הזה. מה ההבדל? שב"קדוש" יש ו, שזה כבר המשכה. "אין קדוש כהוי'" זה המשכה, זה ה-ו של "ואתה מחיה את כלם", שהשרש שלו זה הקו אין סוף שגם בוקע את הצמצום, לאחר שיש "אתה" בלי ה, אז אחר כך יש "כפלים לתושיה", "ואתה" עם ה בסוף ו-ו בהתחלה.], [כעת מסכם:] וע"כ ההתבוננות בדרך פרט [שכל ענינה לראות איך הכל חי בחיות אלקות] היא תחלה [מלמטה] בשפע החיות דנבראים התחתונים מהמזלות הרוחני' וכמא' אין לך עשב מלמטה כו' [שמכה בו ואומר לו גדל, אז הוא מקבל חיות דרך המזל הזה, כך חז"ל אומרים. "מזל" לשון "יזל מים" – הזלת חיות ושפע אלקית, דרך המזל. המזל הזה, שחז"ל מדברים עליו, זו כמובן הדרגה הכי נמוכה – זה בעולם העשיה הרוחני, הכי תחתון מכל המדרגות הרוחניות, עד כדי כך שגם מתלבש במזלות הגשמיים שיש בשמים. אני כאן גם העשב, וכאן ההתבוננות זה שיש עשב שחי בחיות אלקית. הרבה פעמים מסבירים בחסידות שהמזל מכה בעשב אחר שכבר נתהווה ואומר לו גדל, אך המזל לא מהווה. אחרי שיש התהוות המזל ממונה על הגדילה שלו, להוסיף לו שפע שיגדל, אבל ההתהוות יש מאין זה כח אחר, סיפור אחר, לא מהמזל. אבל עכשיו, כשאני העשב רוצה להרגיש חיות בתוכי אני מרגיש את המזל המכה ואומר גדל, ולא את הכח שהווה אותי. ושוב, כאן ההתבוננות זה "מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה מהוה את העולם". הוא מתחיל מהצומח, אבל האריז"ל מחדש – ומובא בשער היחוד והאמונה – שגם בדומם יש נפש. זה כבר חידוש של הקבלה לעומת הנגלה, וכאן מביא הכי טוב שיש בגמרא. לגבי הדומם כבר זקוקים לקבלה, כפי שכותב בתניא בשער היחוד והאמונה, אך אה"נ – ודאי שזה אותו דבר. עוד הפעם, כאן כולנו עשבים. לעניננו כאן גם הדומם זה עשבים. יש הרבה סודות במלה עשב – האריז"ל אומר שזה ש (או הוי' באתב"ש או מילוי יודין דאלקים) בתוך עב (מילוי יודין דשם הוי', שדווקא הוא מלביש את מילוי יודין של אלקים, סוד אור מקיף עליון שמלביש את האור הפנימי). עשב זה רמח וחצי, שזה שסה עם ז מצוות דרבנן (אם מוסיפים אותן דווקא ל-שסה ולא ל-רמח, כמבואר במ"א), ואז יש יחס מובהק ביניהם – רמח זה פעמיים יוחנן (תיכף נדבר על רבי יוחנן) ו-עשב זה כבר ג"פ יוחנן, ג"פ עדן (ממוצע כל אות). שוב, כאן כולנו עשב, ולעשב יש מזל, ואומר כאן שזה מזל רוחני – לא מתכוון למזלות גשמיים בשמים.] וכמ"ש אני אענה את השמים והם יענו כו' [שוב, לא לחשוב שהמזל הוא המקור בפני עצמו – "אני אענה את השמים" – אבל הוא הצנור דרכו השפע שופע.] ולכן הגשמי [העשב] בטל אל הרוחני [המזל] כו' והמזלות מקבלי' משמרי האופנים [דרגה יותר גבוה, אך ודאי למטה מהאופנים עצמם, שזה רק הפסולת של האופנים] והאופנים מהחיות [והחיות מהשרפים] כו' עד בחי' המל' כו' [אז כמה מדרגות יש כאן? עשב, מזל, שמרי אופנים, אופנים, חיות, שרפים, מלכות דאצילות – כל השביעין חביבין. זה גם בצורה מאד פשוטה מקביל לז"ת: האור, הטוב האלקי ש"טבע הטוב להיטיב" המתבטא כאן דרך המלכות דאצילות – מה שמחיה ומהוה – זה ה"עולם חסד יבנה", שהכל נבנה ונברא בחסד. השרפים זה אש – גבורה. חיות הקדש כתוב שזה סתם יצירה – תפארת. אחר כך שתי בחינות יחד – אופנים ושמרי אופנים – זה חייב להיות נו"ה. אחר כך מזל – כתוב שהצדיק הוא המזל, היסוד. בסוף יש את העשב, המלכות עצמה, המציאות התחתונה. כך זה ההתבוננות הזאת שעולים מלמטה למעלה, והכל זה המשכה והתלבשות של אור פנימי, "אני אענה את השמים והם יענו את הארץ". היות שבכל דרגה יש "לענות" אז במקום אחר (בביאור לסנהדרין נח, ב) – שבע"ה תראו את זה כתוב – נבאר שיש בכך עינוי, קצת חיכוך וקושי. בסוף כתוב בפירוש שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכה בו אומר לו גדל – יש איזה עינוי ודינים בענין הזה, ואין כאן המקום להרחיב בזה. זה פסוק חשוב מאד. בכל אופן פשט: למה אומרים "אענה" ו"יענו"? לענות זה רק אם מישהו שאל, כלומר שהוא חסר. זה גם קשור לחתן וכלה – כל שלב כאן זה זיווג של 'הכאה' (לכן כתוב "מכה בו") של אור ישר ואור חוזר. האור חוזר זה כמו "קֹל" חסר של "הקֹל קול יעקב", שזה כמו בקשה מתוך חוסר מלמטה, ואז יש עניה מלמעלה, אבל לעניה מול הבקשה קוראים הכאת או"י באו"ח, ולכן קוראים לזה "מכה בו". לכן יש בכל עניה ממד של עינוי. זה דבר מופלא בגמרא, שרב פפא אומר שבכל זיווג יש עינוי – ואכמ"ל – וה-ענ של ה-ענוי הופך להיות ענג (ענג זה ענוי גדול), ואין כאן המקום להאריך.] וכמ"ש מזה בדרוש תקעו עת"ר בד"ה אחת שאלתי, והוא בחי' החיות דבחי' כח [כל ההתבוננות עד כה – של עשב ומזל ושמרי אופנים ואופנים וחיות ושרפים ומלכות דאצילות – זה הכל הכח, מצד ה"אתה" שב"ואתה", אותיות האלף-בית]. וכן הוא בבחי' החיות דבחי' אור [הביטויים כאן, חיות דבחי' כח וחיות דבחי' אור, אלה ביטויים מקוריים כאן כנ"ל.] ממדרי' למדרי' [מלמטה למעלה] ובאופן בחי' האור שבכל מדרי' ומדרי' [שכל פעם בעוצמה אחרת לגמרי, כמובן] כו'). ומגיע הענין [כשעולים בחיות דבחינת אור מגיעים] עד כללות בחי' גילוי הקו מאוא"ס ב"ה [שרש ה-ו של "ואתה". כעת מבאר שלש מדרגות בכללות לגבי אור הקו:] שהוא בחי' האו"פ שמאיר בתוך העולמות כו' דבחי' עצמיות הקו מאיר בעולמות הא"ס שלפני האצי' [א"ק בלשון האריז"ל, וכולל עקודים-נקודים, והכל יחד נקרא "עולמות האין סוף", וזה לפני האצילות שהיא ברודים] והארת הקו מאיר בעולם האצי' ומסתיים שם [ביסוד דאצילות] ומ"מ [יש עוד הארה ש]בקע הפרסא עמהם [עם ה-ל כלים דמלכות דאצילות שיורדים להוות] כו' כנ"ל, והוא בחי' קדוש כנ"ל [שעליו נאמר "אין קדוש כהוי'", שקדוש ונבדל וגם מתלבש בפנימיות כאחד כנ"ל. גם כאן עשה י-ה-ו-ה: יש את עצם הקו, שזה ה-י שלו. לא כותב כאן, אבל אחד החידושים הגדולים של הרש"ש שהולך כפתור ופרח עם החסידות, שיש חיצוניות הקו המודד את העולמות ופנימיות הקו שזה סוד התורה (זה לשון הרש"ש) שפועלת התכללות בעולמות. שתי המדרגות הללו זה בחינת ה-י של הקו, שזה הקו בעצמו. אחר כך מה שהקו מאיר מעצמיותו בעולמות הא"ס, היינו הנשמה של א"ק. הקו זה הנשמה, "הקב"ה ממלא את העולם", והעולם הראשון שממלא זה א"ק. זה נקרא "מפליא לעשות" – קשור למה שיסביר בהמשך – שה' קושר יחד נשמה וגוף. הארת הקו בעולמות הא"ס זה ה עילאה. הארה שיורדת לאצילות – זה ה-ו. מה שבוקע עם המלכות דאצילות את הפרסה (שזה חידוש של אדה"ז, שאולי אפשר למצוא לזה סימוכין גם כן דווקא בקבלת הרש"ש, שהארה דהארה בוקעת את הפרסא ומאירה בעולמות) – זה ה תתאה, במושגים שהסברנו קודם זה אור ההשגה, החיות דבחינת אור שיש בכל הנבראים. שוב, מה זה אור? זה תודעה אלקית, הכרה אלקית. ה-יה כאן זה תרדמ"ל, הקו ועצמיות אור הקו, ואחר כך יש הארה עד סיום יסוד דאצילות (על דרך ה-ו של שם הוי' ב"ה שסודה בכל מקום הוא הכח להמשיך ולהוריד את כל המציאות כולה מבחינת עלמין סתימין, המציאות כפי שהיא בבחינת ה-ה עילאה שבשם, לבחינת עלמין דאתגליין, המציאות כפי שהיא בבחינת ה תתאה שבשם. הקו עצמו הוא בסוד "וכל העם רואים את הקולות", רואים את הנשמע וכו' כנ"ל, אך ה-ו שבשם הוא סוד "ואת קול השופר" כנ"ל, קול מקול, "מה שמו ומה שם בנו", וד"ל) והארה דהארה שבוקעת את הפרסא עם הכלים. ראשית הקו זה בקיעה – "אז יבקע כשחר אורך" – זה השרש של הכל. זה ממש "נעוץ סופן בתחלתן" – שרש המלכות זה מה ש"אז יבקע כשחר אורך".] (וההתבוננות בבחי' גילוי הקו שבאצי' [ה-ו של הממכ"ע] הוא בחי' יחו"ע בכלל, וההתבוננות במדרי' [שתי המדרגות, גם החיות דכח וגם החיות דאור, כל ה"ואתה"] דבי"ע [ה-ה של הממכ"ע, ההארה דהארה שבוקעת] הוא בחי' יחו"ת [לפי זה כוונת "שמע... הוי' אחד" זה הארת הקו באצילות, ובשכמל"ו זה הארה דהארה של הקו למטה, "לעולם ועד", גם בבי"ע]. ומ"מ בחי' אור הנ"ל [החיות דאור, שזה ההארה דהארה של הקו] י"ל שזהו למעלה מבחי' יחו"ת כו' [כאן משאיר אותנו בתעלומה. עד עכשיו ידענו שיש יחו"ע ויש יחו"ת, אבל כאן פתאום אומר שיש משהו שלמעלה מיחו"ת אבל ליחו"ע לא הגיע. על פי זה נוכל לתת משל של חתן וכלה. זה ה'שפיץ' של כל מה שלמדנו היום, המשפט הזה, שיחו"ע זה הארת הקו באצילות ויחו"ת זה החיות דבחינת כח בבי"ע, והשגת הארת הקו בבי"ע (שקצת דומה לביטוי המגיד "אצילות איז אויך דא", אבל סגנון אחר שלא רק אצילות אלא גם אור הקו) זה גבוה מיחו"ת אבל ליחו"ע לא הגיע.]). ועמ"ש בשער היחוד פ"ד (ושם ההתבוננות בפרטיות בכל ספי' פרטיות מרכ"ד עד סוכ"ד שהוא יחוד פרטי כפי מהות ומדרי' הספי' ההיא כו').