"למעלה מבחי' יחודא תתאה" – שבת גם בימות החול

עכשיו המשל: כל יחודא זה כמו יחוד חתן וכלה, שייך לחתונה. מה זה יחו"ע ויחו"ת? הפשט הכי פשוט, שגם מוסבר אצלנו בהרבה מקומות, שיחו"ע זה זיווג של שבת של צדיקים ויחו"ת זיווג של חול (גם כתוב בפירוש בחסידות, בפרט בלקו"מ). איך אני יודע שאצילות זה שבת וחול זה בי"ע? יוצא מפורש מהאריז"ל שששת ימי החול הם בריאה-יצירה-עשיה-עשיה-יצירה-בריאה (שלשה ימים ראשונים יש ירידת העולמות, מסוד השבת, ושלשה ימים אחרונים יש עלית העולמות, אל סוד השבת) ושבת זה אצילות. הזיווג בכל יום זה לפי אותו יום – ביום שלישי בעולם העשיה. לפי כוונה זו האריז"ל אומר שמספיק לעבוד, לעשות מלאכה, בשלישי-רביעי, ימי עשיה. האריז"ל צפה סוף שבוע ארוך... שיהיו רק שני ימי עבודה. כל יום היחוד הוא לפי העולם בו הוא נמצא, אז ימי החול זה בי"ע, זה יחו"ת, ושבת קדש זה יחו"ע, זה באצילות. אבל הוא אומר שגם בחול יש אור, אז מה זה צריך להיות? הדבר הכי פשוט שזה מה שכתוב בכל מקום, גם בנגלה וכ"ש בקבלה וחסידות, שת"ח איקרי שבת – אצלו כל השבוע זה שבת. בכלל המושג אור זה שבת. הרמז הוא ש-אור זה היפוך ספרות שבת – 207-702. בנגלה זה מה שאומרים "היום יום ראשון בשבת" וכו' – מרגישים את זה בשיר של יום. "שיר של יום" זה שהיום בעצמו שר, כמו בפרק שירה. "יום ליום יביע אמר" – זה הזיווג, אור-מים-רקיע. זה שירת היום. מי שבדרגת "היום יום ראשון בשבת" וכו' אז כל יום מביע אמר – זיווג בדרגת שבת, אבל לא שבת ממש. זה כל כך שבת, כמו הסיפור הידוע של האחים הקדושים ר' שמעלקע ובעל ההפלאה, שאם מתלבשים בלבושי שבת באמצע השבוע זה לא רמאות עצמית שמרגישים ממש שבת (כך הסביר להם המגיד), עד שמבחינתם זה נראה אותו הדבר. זה דרך אחת לתת איזה משל למה שהוא כותב כאן. שהחיות בבחינת אור, שיש גם למטה, שזה ההארה דהארה של הקו, זה עדיין נקרא יחו"ת אבל לא אותו יחו"ת של החיות דבחינת כח – זה שבתי גם באמצע השבוע.

הרגש של יחו"ע על ידי נשמה דבי"ע

אפשר להסביר את זה לפי אותיות של חב"ד, בתחלת קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי, שאומר שאבא – אדה"ז – מסר את הנפש שכל אחד, גם שלא צדיק ולא נשמה דאצילות (כמו שאומר כאן שאין לנו עסק עם עצם האין האלקי, אלא רק בחיות הפנימית), יוכל לטעום מעין טעם של יחו"ע "באשר הוא שם". מי שמבין מה שכותב שם, שזה התפעלות חיי אלו-ה לעומת התפעלות חיי בשר (וכל מה שכותב שם, שחובת קדש על כל אחד ללמוד את זה), יכול להבין מה שכותב כאן בלי להסביר, שהתפעלות שבבחי' אור (ולא רק חיות דבחינת כח) זה כבר מעל יחו"ת, זה יחו"ת מעין יחו"ע. כל מה שכתוב שם, אם מבינים את זה נכון, זה הסבר למה שכותב כאן.

יחו"ע יחו"ת ומה שלמעלה מיחו"ת – רבי יוחנן בן דהבאי, רבי יוחנן והראב"ד

אחרון אחרון חביב נאמר עוד משהו שרמזנו קודם, על רבי יוחנן (סוד "חן חן לה", יום החן כנ"ל): מימרא של רבי יוחנן בן דהבאי "ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת" לגבי קדושת הזיווג, מה מותר ומה אסור. אין כאן המקום, ונאמר רק בקיצור (ונתבאר באורך בביאור לסנהדרין נח, ב הנ"ל). אחרי זה בא רבי יוחנן ואומר שאין הלכה כמותו, אלא כל מה שכתוב כאן אסור מותר. אני לא אומר את האותיות, אלא רק את הווארט: זה מופיע באבן העזר סימן כה (גם באו"ח רמ, אבל כל הציטוט והסבר הב"ח וב"י זה באבה"ע), ששם מצטט באריכות את הראב"ד. נאמר שהמשל כאן בסוף, בהלכה, לשלש המדרגות האלה – תמיד ההלכה זה לא באצילות, אלא מה ששוה לכל נפש. הגם שרבי יוחנן האמורא בתוקף סותר את דעתו של רבי יוחנן בן דהבאי, ואומר שמה שמלאכי השרת אמרו לו שזה אסור זה בעצם מותר – ברור שכאן מדובר בדרגות שונות בעבודת ה'. רבי יוחנן בן דהבאי, שמספר לנו מה שסחו לו מלאכי השרת – מאן מלאכי השרת? רבנן (כך הגמרא בנדרים מסיקה), מסתמא זה שני רבותיו בכל הש"ס, רבי יהודה ורבי יהודה בן תימא (וגם בזה יש רמזים) – פשיטא שזה דרגה של יחו"ע. כל המאמר שלו, מה שסחו לו מלאכי השרת, זה שהדברים שאני אומר שזה אסור, וצריך להתקדש מאד מאד, זה עם איום בתוצאות גרועות ביותר, נזק בלתי הפיך. הגמרא יודעת שזה לא מלאכים ממש, אלא 'רק' רבנים – בדרך כלל נשמות יותר ממלאכים, אבל כאן מלאכים ממש זה יותר – כי מלאכים יודעים בדיוק מה קורה בעיבור, הם חלק מהתהליך, ואז מה שכתוב שם זה פחד. אם זה רק רבנים שאומרים שיקרה לך כך וכך – לא צריך להתייחס כל כך ברצינות. כך יוצא מפורש שם מהגמרא. זה נשאר קשה – נכון שזה מזיק או לא? אם רבי יוחנן אומר בתוקף שאין זו הלכה אז סימן שלא מזיק. אז חייבים לומר שזה שמזיק או לא תלוי במדרגה שלך. אם אתה בדרגה של רבי יוחנן בן דהבאי ש"סחו לי מלאכי השרת כך וכך", אז זה מזיק. אם אתה רק אמורא ולא תנא, שגם לך קוראים רבי יוחנן, אצלך זה לא שייך. מה רוצים כאן? ברור שרבי יוחנן בן דהבאי זה דוגמה של יחו"ע, ורבי יוחנן סתם זה יחו"ת. זה כמו ההבדל שאמרנו קודם בין שבת לחול. אבל פתאום כשפותחים את השו"ע – עוד לפני כן, בחיבור "בעלי נפש" של הראב"ד – יש עוד שיטה. הרמב"ם פוסק כמו יחו"ת לגמרי (וזה הב"י מביא באבה"ע), ואומר שכל מה שרבי יוחנן פסק זה מותר, והראב"ד משיג ואומר שהכל אסור חוץ מדבר אחד (מתוך הארבעה), וגם זה בקושי לגמרי, כמו שהרא"ש כותב ששומר נפשו ירחק מזה לגמרי. שאפילו הדבר אחד שמותר זה מוקצה מחמת מיאוס לחלוטין, כך יוצאת ההלכה. אבל בעצם התפיסה יש כאן ראב"ד שמצמצם את ההיתר עד הקצה האחרון. הוא משאיר כמה שיותר את המנטליות – המדרגה של רבי יוחנן בן דהבאי – וכמה שפחות לסתור את זה בדברי רבי יוחנן האמורא. לדרגה של הראב"ד אני קורא חיות בבחינת אור, של הארה דהארה של הקו שבקע את הפרסה. זו שיטת הראב"ד. שיטת הרמב"ם בנושא הזה זה חיות דבחינת כח, שזה הפשט הפשוט – שאין הלכה כר"י בן דהבאי נקודה. אבל רבי יוחנן בן דהבאי – שנדיר מאד, יש אולי רק עוד שתי הלכות ממנו (דהבאי זה זהב, הוא זהב ו"לא היה העולם ראוי לזהב" ונברא רק בשביל בית המקדש) – זה יחו"ע. הוא אומר בשם רבי יהודה שסומא בעין אחת פטור מראיה – "כשם שבא לראות כך בא להראות" – זה הדבר העיקרי שכתוב בשמו בש"ס. קשור למצות ראיה, אצילות, רק משם אפשר ללמוד שזה נשמה דאצילות – נשמה של זהב. אפילו זה שפוסקים כמותו בענין של הראיה זה 'שערוריה' בין הפוסקים. רבי יוחנן בן דהבאי זה איך שהקו מאיר ומתחבר בספירות דאצילות, ובפרט החיתום – יסוד דאצילות. יש חיות דבחינת כח דבי"ע, הכלים דמלכות דאצילות (כולל פנימיות הכלי שבכחו להוות את העולמות התחתונים), שזה הרמב"ם – רבי יוחנן לפי הרמב"ם. יש את החיות דבחינת אור, שזה כמו השבת בתוך החול, שזה הראב"ד. זו דוגמה יפהפיה.