והיינו איך דאיהו ממלא כולהו עלמין [בלשון הזהר, שבלשון הגמרא זה:] דכשם שהנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, הן בעולם התחתון [המוכר לי] בכל נברא ונברא בפרט שיש בו אור אלקי המחי' אותו והן [אחר כך מתקדם ועולה, שזה כמובן תלוי בידע – צריך ללמוד את ספרי הקבלה.] בעולמות עליונים באופני האורות והגילויים בכל עולם ועולם בהע"ס שבעולמות ובהנבראים שבהם כו' [ספירות – פנימיות העולמות. הנבראים זה בהיכלות של העולמות, זה חיצוני יחסית] וכמשנת"ל פ"ד, וכללות האור והחיות הוא מבחי' מל' דאצי' המהווה ומחי' כללות עולמות בי"ע [עולמות תחתונים שיש בהם הרגשת היש, המודעות העצמית. יש את המדרגה הנמוכה של עולם האצילות שאין שם הרגשת היש – מלכות דאצילות – והיא יורדת להוות ולהחיות ולקיים את המציאות התחתונה של עולמות בי"ע. זה גם עולמות רוחניים – בעולם הבריאה יש שרפים ובעולם היצירה חיות הקדש ובעולם העשיה הרוחני יש אופנים, שזה גם יצורים רוחניים (כמו שיחזקאל ראה אותם במרכבה) – עד שמגיעים, אחרי אין ספור צמצומים (ובסופו של דבר זה תלוי באוא"ס הסוכ"ע), לכך שמתהוה בסוף (דרך המלכות דאצילות) העולם התחתון שלנו, העולם הגשמי. בלשון התניא – עולם תחתון שאין תחתון למטה הימנו. זה הכל מהמלכות דאצילות.], ועז"נ ואתה מחי' את כולם שהן אותיות דבור העליון [כאן נעמוד קצת, כי מביא לנו פסוק מאד חשוב, שאומרים כל בקר בתפלה – מהפסוקים החשובים ביותר לענין ההתבוננות בחב"ד.

"אל תקרי 'מחיה' אלא 'מהוה'"

נפתח מזה שבשער היחוד והאמונה פ"ב גם מביא את זה, ושם מביא "'ואתה מחיה את כלם' אל תקרי 'מחיה' אלא 'מהוה'". מה זה להוות? יש מאין. אחר כך, כשיש משהו שנתהווה יש מאין צריך כל הזמן להחיות אותו. אם מפסיקים להחיות אותו אז גם ההתהוות שלו אופסת, והוא חוזר להיות אין כמו לפני ששת ימי בראשית ממש, כמו שמסביר שם, ומביא את המשל של קרי"ס, שאם ה' היה מפסיק לרגע את ה"רוח קדים עזה" להעמיד את המים כמו נד מיד היו נופלים וחוזרים לטבעם הראשון. כך לגבי המציאות כולה, אם ה' היה מפסיק את הכח המחיה ומהווה את העולמות לרגע מיד היה הכל חוזר להיות אין כמו לפני ששת ימי בראשית (שזה הטבע הראשון של הכל – להיות אין). בכל אופן, בענין זה יש שם הביטוי – דווקא על הפסוק הזה – "אל תקרי 'מחיה' אלא 'מהוה'". לא כולם יודעים, אבל זה דבר שהראשית חכמה מביא בשם מדרש של חז"ל (אחד מרבים שלא מצויים לפנינו). זה חידוש גדול שחז"ל חושבים על שרש הויה – לא הייתי 'חושד' את חז"ל בדרוש כזה של "אל תקרי מחיה אלא מהוה". אז חז"ל כן 'חשודים' בחוש חסידי (נוטריקון 'חשוד'), שוב, הראשית חכמה זה המקור של הדרוש הזה, שאומר את זה בשם מדרש חז"ל.

ארבעה חלקים בפסוק

זה פסוק בנחמיה – פסוק חשוב מאד שאומרים בשחרית כל בקר – "אתה הוא הוי' לבדך אתה [כתיב: את] עשית את השמים שמי השמים הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם וצבא השמים לך משתחוים". כתוב שהפסוק הזה מורכב מארבעה חלקים, ששלשת הראשונים מתחילים "אתה" (כל פעם בצורה אחרת) והאחרון, שודאי כנגד המלכות, לא מתחיל ב"אתה" אלא מלמטה למעלה: א) "אתה הוא הוי' לבדך", ב) "אתה עשית את השמים שמי השמים וכו'", ג) "ואתה מחיה את כולם" (על החלק עליו מדברים כאן), ד) "וצבא השמים לך משתחוים".

"וצבא השמים לך משתחוים" – תכלית הכל, ה תתאה, בטול היש

נתחיל מהסוף: "וצבא השמים לך משתחוים" זה בטול היש של כל הנבראים, כך מוסבר בדא"ח. זה בדיוק מתאים לכאן. הוא יסביר שההתבוננות הרצויה לנו כאן זה להרגיש איך ש"ואתה מחיה את כולם", זו הנקודה פה. הוא אומר שנקודה זאת – כמו שהסביר בפסקה הקודמת – זה לא להביא אותי לבטול במציאות ממש (שזה רק אם אגיע לכח-מה שעושה מהיש אין בדרגת החכמה עצמה), אלא להגיע ל"וצבא השמים לך משתחוים". כאן ה"משתחוים" זה לא בטול במציאות אלא בטול היש, מתוך זה שמורגש איך ש"ואתה מחיה את כולם". החידוש ב"ואתה מחיה" זה ה-ו שלפני ה"אתה", שזה ממש ה-ו של שם הוי' כמו שמוסבר בקבלה וחסידות – זה בחינת ז"א, בחינת "קול" ביחס לאותיות הדבור (הנוקבא-המלכות). זה כאן ה-ו של שם הוי'. לפני זה, "אתה עשית את השמים", ושם הכתיב הוא "את" והקרי הוא "אתה". הסוד (הכתיב) זה "את", זה הפנימיות. "את" רומז למה ש"תשש כחו כנקבה", אבל זו דרגה שלפני "ואתה מחיה את כלם". ומה שלפני הכל זה "אתה הוא הוי' לבדך". אם כן, יש אתה-את-ואתה (בתור פיצוי על זה שהורדתי את ה-ה בכתיב של "את", אחר כך גם מחזיר את ה-ה וגם עוד מוסיף ו, על דרך המדה הידועה בחז"ל "גורעין ומוסיפין ודורשין", וד"ל). אם יש כאן י-ה-ו-ה בארבעת חלקי הפסוק, אז ברור ש"ואתה" זה ה-ו, והתכל'ס הוא "וצבא השמים לך משתחוים", בטול היש של הנבראים, זה ה תתאה. זאת אומרת ש"את עשית את השמים וגו'" זה ה עילאה, ו-י כאן זה "אתה הוא הוי' לבדך".