מוצאי י"ט סיון תש"ע – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אודה הוי' מאד בפי".

לחיים לחיים. [לבעל יום ההולדת: שתהיה שנת הצלחה, מזל גובר].

ערב טוב, היום אנחנו נמשיך ללמוד מדברי האמורא הגדול רבה. כמו שהסברנו בשיעורים הקודמים, יש לו קשר מיוחד לאדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, החל מזה שהתניא פותח עם המאמר שלו – שהוא אומר על עצמו, בפני תלמידו המובהק (ואחיינו) אביי, "כגון אנא בינוני". לפי המשפט הזה אדמו"ר הזקן בונה את כל ספר התניא, וגם קורא לו בשם ספר של בינונים, על שם המאמר של רבה, וגם אדמו"ר הזקן אמר על עצמו בפני תלמידיו "כגון אנא בינוני". אם כן, יש פה הזדהות מלאה וחשובה ביותר בין רבה לבין אדמו"ר הזקן.

בפעם הקודמת למדנו באריכות רק מאמר אחד שלו, המאמר הראשון בש"ס, שגם בו יש שתי גרסאות – רבה או רבא (רבא הוא תלמידו – לא תלמידו המובהק, אלא תלמיד מובהק של רב יוסף חברו של רבה, אבל הוא גם תלמיד של רבה). כמו שאמרנו, יש הרבה פעמים בש"ס שלא יודעים אם הגירסא הנכונה היא רבה או רבא. נפגוש כאן, במאמר הראשון שנסתכל, שכתוב רבה וכנראה שזה צריך להיות רב (לא רבא ולא רבה). היות ששמות אלה כל כך קרובים אחד לשני יש שינויים. צריך לומר שבפנימיות זה לא סתם שיש שינויי גירסאות, אלא שיש קשר מאד חשוב בין שלשת האמוראים הגדולים שהשם של כל אחד מהם צורה אחרת של רב (ודברנו על זה). בעצם זה מתחיל מרבי, רבינו הקדוש שחבר את המשנה, ואחר כך יש את רב תלמידו – הנוסע מא"י לבבל (הדור הראשון של האמוראים בבבל), תלמיד תלמידו רבה (דור שלישי) ותלמידו רבא (דור רביעי של אמוראים). אחד הקשרים בין רבה לרב, שעוד לא דברנו עליו, זה שכתוב בגמרא שכל עובדוי דרבה היו אליבא דרב (אם כי על פי פשט הוא תלמיד תלמידו של שמואל – תלמידו של רב יהודה שלמד אצל שמואל – ואף על פי כן עשה מעשיו לפי שיטת רב). רואים שרבה קשור לרב ורבא קשור לרבה – יש קשר הדוק בין השלשה.

כבר עשינו את הגימטריא: רב רבה רבא = צדיק צדיק צדיק (ממוצע כל שם) = ברית. אם כי פתחנו מספר של בינונים, יש כאן ספר של צדיקים – שלשה צדיקים.

ננסה היום לעבור הרבה יותר מהר על מבחר מימרות – מאמרים של רבה בש"ס, כדי לקבל תמונה ממנו. יש פה הרבה יותר מעשר, אבל מה שיצא לנו ביחד שיש מימרא של רבה – לפחות אחת, ובדרך כלל יותר מאחת – שקשורה לאחת הספירות. כך יצא, כדרכנו, לבנות פרצוף – פרצוף שקשור לאישיות של רבה, וכמו שאמרנו הוא קשור לאדמו"ר הזקן מייסד חב"ד. הזכרנו שאדמו"ר הזקן אמר שלבעל שם טוב יש מוחין של אביי – התלמיד המובהק והאחיין של רבה, שניהם כהנים מבית עלי. יוצא מענין מאד, תופעה של חותם המתהפך – שרואים הרבה פעמים – שבגלגול-כביכול, מי שהיה התלמיד עכשיו הוא הרבי (וכאן זה הרבי של הרבי) ומי שהיה הרבי הוא עכשיו התלמיד. אביי נעשה הבעל שם טוב ורבה נעשה אדמו"ר הזקן (הנכד הרוחני של הבעל שם טוב).

יש המון מימרות של רבה בש"ס, הרבה יותר ממה שיש כאן בדף, אבל יש בדף מבחר מגוון מאד של מימרות (36 ויותר), שכמובן נותנות תמונה מגוונת מאד של רבה בכל הש"ס. יש לציין, שהיות שהמגמה שלנו היא לעשות קשר בינו לבין אדמו"ר הזקן וממילא לחסידות חב"ד (חסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט), אז נתייחס להרבה מימרות של רבה שתופסות מקום מאד חשוב ומרכזי בחסידות – כאלה שמצטטים אותן עוד ועוד. עד כדי כך שאפשר לומר שעיקרי המקורות של החסידות זה מימרות של רבה. יש כאן הרבה מימרות שאנחנו זוכרים לאו דווקא בגלל שאנחנו בקיאים בש"ס, אלא כי חסידים בקיאים בחסידות ומכירים את הש"ס גם מתוך החסידות. נפגוש הרבה דברים מוכרים לנו, ונהיה מופתעים לגלות שמה שקוראים כל הזמן בחסידות זה בעצם מימרות של רבה.

הדבר הראשון זה המשנה הראשונה, פתיחת פרק חמישי במסכת ברכות, פרק "אין עומדין" (הפרק הראשון למי שמתחיל ללמוד גמרא):

ברכות ל, ב: משנה: אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש [רש"י כותב שכובד ראש זה 'הכנעה', ובחסידות הרבה פעמים מובא 'הכנעה ושפלות' יחד. שוב, זו משנה שמובאת המון, כי זה היסוד של איך עומדים להתפלל. גימטריא מופלאה לתוספת של שפלות – "אין עומדין להתפלל" = שפלות. יש הלכה בהמשך הפרק, שהחזן היה נוהג לעמוד במקום נמוך (היום לא רואים את זה) – לקיים "ממעמקים קראתיך הוי'". זה גם בפשט שמתפלל מתוך שפלות – שפל זה נמיכות רוח.]... גמרא: [כמו רוב הגמרות שפותחות בפירוש משנה, הגמרא שואלת 'מנא הני מילי' – רוב הדינים מבוססים על פסוק.] ...אמר רב נחמן בר יצחק מהכא עבדו את ה' ביראה [יש כמה הצעות, עד שמגיעים בסוף למסקנה שלומדים מהפסוק 'עבדו את הוי' ביראה' – עבודה שבלב זו תפלה, וצריך לעבוד ביראה, יראה זו הכנעה ומי שירא יש לו שפלות בפני ה'.] וגילו ברעדה [זו כבר תוספת על הלימוד, אז צריך לדרוש את זה בפני עצמו.] מאי וגילו ברעדה אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה [כתוב כאן בצד הגמרא שצריך להיות רב. הרבה השני כאן זה ודאי רבה, אבל הראשון צ"ל רב – כי מאמר זה מובא גם בתחלת יומא, ושם כתוב רב, וגם לפי ההמשך מסתבר שזה רב. אחר כך, על המימרא של רב יש מעשה של רבה (על רקע מה שכבר מקובל מרב, יש דו-שיח בין רבה ותלמידו המובהק אביי). אבל קודם רוצים  לפרש את הפסוק 'וגילו ברעדה' (בגימטריא פורים, נראה בהמשך זיקה מיוחדת של רבה לפורים, וכנראה שגם שם השמחה פורצת את כל הגדרים וצ"ל 'וגילו ברעדה').] במקום גילה שם תהא רעדה [שהשמחה לא צריכה להביא את האדם שייראה כפורק עול מלכות שמים. גם בשמחה צריכה להיות ראיה – זה גם איזה כובד ראש, לכן זה המשך לחצי הראשון של הפסוק. "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" זו הכנה לתפלה, ו"וגילו ברעדה" זו הרגשה תמיד – שתמיד עול מלכות שמים מורגש אצלנו. לכן אנחנו היהודים חובשי כיפות, שתמיד עול מלכות שמים מורגש עלינו, לא יוצאים מזה לרגע. כמו שכתוב 'עבדו את הוי' ביראה' צריך להיות גם 'עבדו את הוי' בשמחה', אבל הפסוק הראשון מוסיף ומתנה 'וגילו ברעדה' – במקום גילה שם תהיה רעדה. התוס' אומרים במקום, על פי פשט, שמי שזוכה לעבוד את ה' ביראה זוכה לשמוח גם בתקופות של פחד שיש בחיים – בזמן שיש איזו מלחמה ורעדה צבורית, או רעדה אישית בחיי הפרט. מי שעובד את ה' ביראה שמח גם כאשר אחרים רועדים. זה ממש פירוש הפוך, ותוס' כותבים שזה פירוש הפוך – אבל זה הפשט. זה פירוש של 'במקום רעדה שם תהיה גילה' – אתה תשמח במקום רעדה – וכאן הגמרא אומרת שאם אתה שמח אל תשכח שצריך גם לרעוד ביראת שמים תוך כדי זה. רואים שיש פה השלמה – התכללות – שכל אחד מהפירושים משלים את השני, שבמקום גילה צריכה להיות רעדה, ומי שעובד את ה' ביראה כל הזמן שמח, גם בזמני רעדה. כלומר, שבאמת לפי התוספות יוצא חידוש, שהפסוק השני – 'עבדו את ה' בשמחה' – ממש יוצא מהפסוק הראשון, שאם אתה עובד את ה' ביראה גם  תזכה כל הזמן לעבדו את ה' בשמחה. לפי זה היראה מביאה לידי שמחה. גם בלי הפסוק השני, לפי חז"ל, משמע כך. אם אמרתי לך 'עבדו את ה' ביראה' למה מיד צריך לומר 'וגילו ברעדה'? סימן שמי שפוחד בקדושה הוא מיד שמח, זה דבר והיפוכו, ואז צריך לומר שאל תהיה כל כך שמח שתפסיק לרעוד, אלא 'במקום גילה שם תהא רעדה'. עד כאן זה הגמרא עם פירוש התוספות, שאומרים שהפשט קצת הפוך מהדרוש של חז"ל.

עכשיו הגמרא מביאה מעשה שהיה:] אביי [התלמיד-האחיין, שגדל אצלו והיה ממש כבנו.] הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא [אביי ראה על הרבי-הדוד-האבא-הרוחני שלו שהיה כל כך שמח, שלרגע לא הרגישו את יראת השמים שלו. עד כדי כך שרש"י כותב שהיה נראה כאילו פורק עול – ביטוי מאד חמור, הכי חמור שיכול להיות. בחסידות חב"ד הגנאי הכי גדול – גם על פי פשט, אבל במיוחד בחסידות – זה פריקות עול. כאן רש"י אומר שרבה, גדול הדור, הרבי של הדור, מתוך זה שכל כך שמח היה נראה לעין כאילו פורק עול ר"ל. אז אביי, התלמיד, העיז לומר לרבי שלו:] אמר וגילו ברעדה כתיב [ואנחנו יודעים מה שרב אמר על זה – 'במקום גילה שם תהא רעדה'. אז רבה ענה לו:] אמר ליה אנא תפילין מנחנא [אני מניח תפילין, כמו שאמרנו קודם שפעם היו מניחים תפילין כל היום. אמר לו שזה שיש תפילין על הראש זה סימן מובהק של עומ"ש, שיש לי יראה בפנים. לא תמיד רואים את הרגש הפנימי בחוץ – כלפי חוץ רק בדיחות רוח, עד שנראה כאדם פורק עול – אבל זה שיש לי תפילין על הראש זה סימן שיש לי עול מלכות שמים, כמו שאמרנו קודם לגבי חבישת כפה על הראש.].