עוברים לתחלת מסכת עירובין, וזה עוד יותר מובהק בתחלת מסכת סוכה:

עירובין ג, א; סוכה ב, א: דאמר רבה כתיב למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי עד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע משום דלא שלטא ביה עינא.

מכל הסוגיות כאן, זו הסוגיה הכי חשובה ללמוד בפנים, על דרך שלמדנו לפני שבוע (מסופקני אם יהיה זמן). המשנה הראשונה בסוכה היא "סכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ורבי יהודה מכשיר". איך אני יודע שרבה הכי חשוב אצל אדמו"ר הזקן בספר התניא? אמרנו שלא רק בכך ש"כגון אנא בינוני", אלא בכך שהוא החכם הראשון שמוזכר בתניא, ו"הכל הולך אחר הפתיחה". אותו כלל ודאי נכון לגבי כל דבר בתורה, גם המשנה והגמרא. כך, במשנה הראשונה בסוכה התנא הראשון שמוזכר בשמו הוא רבי יהודה (רק שאין הלכה כמותו, כי פוסקים כת"ק, שסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה באמת פסולה), והאמורא הראשון בגמרא שם זה רבה. יש שלש דעות של אמוראים מנה"מ – מה הפסוק או הסברא ממנו לומדים את הדין (לפעמים רק פסוק, ולפעמים פסוק עם הסבר, סברא) – כל אחד מביא פסוק עם הסבר אחר למה סוכה גבוה מעשים אמה פסולה. האמורא הראשון שמוזכר בגמרא זה רבה, ולפי זה צריך לומר כמה דברים. אחד, שכמו שרבה 'נותן את הטון' בפתיחת ספר התניא, כך גם הגמרא במסכת סוכה שייכת לרבה. מכאן אפשר אולי לעשות השוואה, שבין כל מסכתות הש"ס התניא הכי שייך למסכת סוכה (היו צדיקים – כמו ר"נ מרופשיץ – שאמרו שהמסכת שלהם סוכה, כל יום מחדשים בסוכה, אבל לא ראינו כזה דבר אצל אדמו"ר הזקן). אם התניא פותח ברבה וכך מסכת סוכה – יש איזה קשר ביניהם. יש משהו בתניא שקשור למסכת סוכה – נקח את זה בחשבון לקראת חג הסוכות.

מכל המאמרים של רבה בש"ס הכי חשוב להתעמק בזה. חשבתי שנלמד בפנים, אבל לא יהיה זמן. אז נאמר בקיצור: יש שם שלשה אמוראים – רבה, רב זירא (שניהם תלמידי רב יהודה, כנ"ל, שניהם בני אותו גיל, רבא (הדור הבא). הכי מענין איך הפוסקים פוסקים כאן. הרי"פ אומר שיש פוסקים כרבה, אבל לי נראה לפסוק כרבא. גם הרא"ש הולך בעקבותיו ופוסק כרבא, ולכן השו"ע גם פוסק כרבא. אבל כנראה שהיו גאונים, כמו שפותח הרי"פ, שפסקו כרבה. הרא"ש מביא אחד מגדולי הראשונים, בעל העיטור, שיודע שרובם פוסקים כרבא – אבל הוא פוסק כרבה.

שלש הסברות הן סברות עמוקות ומענינות מאד. ובקיצור: רבה פותח את הסוגיא ואומר שכתוב בתורה "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", "עד עשרים אמה אדם יודע שיושב בסוכה", אבל למעלה מעשרים אמה הענין לא שולטת בסכך. אמרנו קודם שיש לרבה הרבה עם עינים, ו"לית עינא שלטא ביה" למעלה מעשרים אמה. העקרון הוא שצריך שאדם ידע שהוא יושב בסוכה – זה דעת. אחר כך בא רבי זירא ואומר שזה פסוק אחר וענין אחר – "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב", "עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה", אבל למעלה מזה אדם לא יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות (כי השמש תמיד בנטיה מסוימת, ולא ישירות עליו דרך הסכך, ואם הסוכה גבוהה מעשרים אמה הצל יהיה מהדפנות), ועיקר הסוכה על שם הסכך. אחר כך בא רבא – ששו"ע ורוב הראשונים והאחרונים פוסקים כמותו – ואומר שכתוב "בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות", וסוכה חייבת להיות דירת עראי. עד עשרים אמה אדם עושה סוכתו דירת עראי, ולמעלה מעשרים אמה זו כבר דירת קבע ולכן פסול. לומד את זה מהמלים "בסכת תשבו שבעת ימים". גם פה, בפשט הפירוש, יש מחלוקת הראשונים. רש"י אומר שעיקר הלימוד שלו מהמלים "שבעת ימים", שזה רק לשבעה ימים ולא לכל השנה, ואסור לבנות סוכת קבע. לא שאסור לבנות סוכה נמוכה עם דפנות קבע, אבל אסור לבנות סוכה שלא יכולה להיות עראי מצד גובהה (כך הוא עונה לקושית אביי עליו). רבינו יהודה בר ברכיה – שמובא בצד הרי"פ, הריב"ב – מפרש (המשנ"ב כותב את הפשט שלו, ופלא שלא כותב הפשט של רש"י) שרבא לומד מהמלה "תשבו", שמשמע עראי (בניגוד ל"תדורו"). זה חידוש שלא כל כך מסתדר על פי פשט, כי אין כל כך את המלה "תדורו" בלשון המקרא.

יש נפק"מ להלכה, ובעמ' ב של הגמרא שיש שלשה אמוראים אליבא דרב, שאחד מהם אומר חידוש שמתאים לסברת רבה. הוא אומר בשם רב שאם הדפנות מגיעות לסכך זה בסדר. כשהיו עושים סוכה גדולה לאויר – כך האצילים היו עושים – הדפנות לא היו מגיעות לסכך, שיהיה מאוורר. סתם סוכה גדולה עושים מאווררת, עם דפנות שלא מגיעות לסכך, ועל כך אומר רבה שסוכה כזו למעלה מעשרים אמה פסולה. אבל אומר רבי יאשיה בשם רב, שאם הדפנות כן מגיעות לסכך זה קשר, כי הדפנות מושכות את העין עד לסכך – ואז זה בסדר לפי רבה. זה חידוש. אמרנו שיש מחלוקת בפסיקה בסוף, איך פוסקים את ההלכה. לפי מי שפוסק כרבה סוכה גבוהה מעשרים אמה לא חייבת להיות פסולה – אדרבה, תבנה סוכה למעלה מעשרים אמה אבל עם דפנות עד הסכך, וזה קשר. מה לגבי רבי זירא? יש עוד מי שאומר בשם רב שהסוכה פסולה למעלה מעשרים אמה רק אם למטה מצומצמת, ארבע על ארבע אמות, כי אז באמת הצל יגיע מהדפנות. אבל אם היא סוכה רחבה מאד, יותר מארבע על ארבע, הצל יגיע גם מהסכך. אם זו כל הבעיה – זה תלוי ברוחב הסוכה. סימן שלרבי זירא יש עוד יותר היכי תמצי שסוכה למעלה מעשרים אמה תהיה כשרה – תבנה סוכה 'נורמלית' בגודל, והיא תהיה כשרה לכתחילה לכל הדעת. אחר כך בא רב חנן ואומר – גם בשם רב – משהו אחר לגמרי. שדין הפסול של הסוכה הוא רק אם כל כך קטנה, של ראשו ורובו ושולחנו, אבל אם קצת יותר גדול זה כשר. הגמרא אומרת שדעה זו היא "לא כמאן" – לא כרבה, לא כרב זירא ולא כרבא. קודם כל, הגמרא אומרת שלרבא אין תקנתא – כל שלש המימרות הן איך לתקן את הפסו לשל למעלה מעשרים אמה. אם אתה סובר כרבה – יכול לתקן בבנית הדפנות עד הסכך. אם סובר כרב זירא – יכול לתקן בכך שתרחיב את הסוכה. ואם אתה סובר כרב חנן, אפילו מה שפסול לרב זירא כשר בשבילך. לכל אחד יש תקנתא, אבל לרבא אין תקנתא, וכך כותב השו"ע – שאין תקנה. אם גבוה מעשרים אמה פסול בכל מקרה, כי לא יכול להיות דירת עראי. מה הכוונה? שכדי שהדפנות לא יפלו ויתמוטטו צריך לעשות יתדות של קבע – אחרת זה יפול.

הגמרא אומרת שלא יודעים בכלל מה הטעם של רב חנן – משהו נעלם, רדל"א – וכך אומר רש"י. התוס' מביאים שכנראה סברתו שאם זה כל כך קטן וכל כך גבוה זה נקרא לול של תרנגולים. איפה כתוב בגמרא שסוכה לא יכולה להיות לול של תרנגולים? זו סברא, שזה לא סוכה אלא לול. זה לא פסוק בתורה. אם כבר אמרנו את זה, מה הפלא בסוגיא? (שגם רש"י צריך להסביר). כל המימרות כאן בשם רב, וכל אחד בסתירה גמורה לשני. אז רש"י צריך לומר שיש כזה דבר בגמרא – שלשה אמוראים אליבא דרב. עדיין מאד קשה – רב אמר בשלש הזדמנויות דברים סותרים לגמרי, וכל אחד שמע בהזדמנות אחרת. או שהם התבלבלו, אבל מה – הם המציאו משפטים שלא יצאו מהפה של רב?! רק להסביר את ההיכי תמצי, איך יתכן בפשט שלשה אמוראים באותו דור אומרים שלשה דברים בשם רב והם שונים וסותרים – הם הרי ודאי דייקו בדבורם. זה חומר למחשבה. בכל אופן, כמו שרבה הוא הראשון בעמ' הראשון של המסכת, שאומר דעתו ראשון ואז רב זירא ואז רבה, אז גם בדעות בשם רב – הראשון הוא רבי יאשיה בשם רב, שאומר כרבה (שצריך דפנות שמגיעות לסכך). אז רבה גם פותח את שלשת הטעמים העיקריים, וגם – בשם רב – הוא הראשון שאומרים כמותו.

נאמר עוד ווארט: זה שרבה עושה כל דבריו לפי רב, זה סימן שהוא גרס במימרא של רב כמו ר' יאשיה. זה שהוא תלמיד וחסיד של רב – יש לו גם סיעתא דשמיא, שאם יש שלש מימרות סותרות בשם רב שהוא יכוון למימרא האמיתית. למה אומרים ככה? יש ווארט מאד חשוב בחסידות. ידוע שיש מחלוקת בין החסידים (תלמידי המגיד ששמעו מפיו) והמתנגדים על פירוש כמה דברים בזהר – אם לפרש לפי האריז"ל או לא לפיו. ידוע שהגר"א פרש כמה דברים בזהר, בעומק האידרא, לא כאריז"ל – דווקא לא. יש דברים שכן באריז"ל – סוגית הצמצום כפשוטו או לא היא מדיוקים באריז"ל – אבל יש דברים שלא. אדמו"ר הזקן נסע עם הויטבסקער לגר"א – להתווכח ולהוכיח אמתת החסידות, ואם היה מצליח המחלוקת היתה נמנעת, אך מעשה שטן לא הצליח. יש אגרת שאדמו"ר הזקן כותב שאנחנו מאמינים בדברי האריז"ל כמו הספרדים – שלא יבוא לפרש משהו אחר בזהר – לכן גם אנחנו נבין בו יותר בפשט. אתה יכול להיות הגאון הכי גדול בעולם, אבל אתה לא מאמין בו מאה אחוז (והראיה שאתה מרשה לעצמך לחלוק עליו לפעמים) ואני כן – לי תהיה סיעתא דשמיא לכוון לאמת שלו. כאן זו דוגמה יפהפיה לכלל הזה, שרבה עושה בכל דבריו כרב, אז הוא ודאי מכוון לגרסא הנכונה. צריך להסתכל בספר העיטור אם אומר כך – איני יודע אם הגאונים שהרי"פ מביא נמצאים לפנינו, אבל הרי"ף אומר שהם פוסקים כרבה כי הוא חסיד של רב. יש כלל שאין הלכה כתלמיד במקום הרב. איך זה הולך בין רבה לרבא? יש עוד כלל, שפוסקים כבתראי, הדור האחרון, והוא מתחיל מרבא ואביי. אז אם יש מחלוקת בין רבה לרבא זו בעיה – מחד אין הלכה כתלמיד במקום הרב, ומצד שני רבה הוא לא בתראי ורבא כן. לכן גם ברא"ש יש ספק גדול מה כלל הפסיקה במקרה כזה. יש שסוברים שגם במקרה כזה אין הלכה כתלמיד במקום הרב. כאן התלמיד זה רבא, ואף שהלכה כמותו כמעט בכל  מקום בש"ס, והרב זה רבה. מצטרף לזה שרבה עושה כל דבריו לפי רב. מה שעכשיו אמרנו בסוגיא – לא יודע אם מישהו דייק כך – שרבה הראשון בעמ' א והראשון בעמ' ב, בדברי רב, וכנראה כמי שעושה הכל כדברי רב יכוון הכי מכוון ונכון לדבריו (חוץ מהשאלה איך אמר שלשה דברים סותרים; לפעמים רב חוזר בו – אפשר לומר שזה שלשה זמנים, ורק צריך לדעת מה המסקנה הסופית, ומי כרבה שידע לכוון נכון). יש מי שאומר שאם המחלוקת של הרב והתלמיד זה בשקו"ט בבית מדרש אומרים שאין הלכה כתלמיד במקום הרב, אבל אם המחלוקת של התלמיד היא לאחר פטירת הרב – אם רבא אמר את זה אחרי פטירת רבה – אז הלכה כבתראי, כרבא. יש מי שאומר משהו באמצע, שאם רבא אמר זאת לא בנוכחות רבה – לא בבית מדרש, גם אם בחייו – הוא גם נקרא בתראי שהלכה כמותו. רק אם אמרו את זה בויכוח והרב עמד על דעתו – כאן רבה לעומת רבא – אז אומרים שהלכה כרב, החשוב יותר. שוב, שיש שלש סברות, והעיקר שאם זה בשקו"ט הלכה כרב ואם לא יתכן שאז חל הכלל שהלכה כבתראי.

מה הסברא? מה החילוק? זה גם נוגע אפילו היום, אפילו דור-דור אצל רביים. למשל, כמה שהרבי בטל לרבי הקודם, אבל הרבי אמר בפירוש שיש דברים שיש לי בהם שיטות אחרות – מתאים לדור, "דור ודור ודורשיו". יש לו השקפות ושיטות ודעות שזה לא כמו הרבי הקודם. הרבי אף פעם לא היה מוציא כזה דבר בפיו בחיי הרבי הקודם (כל זמן שיעקב אבינו הוא נשיא הדור – יוסף לא יאמר כלום, אבל ברגע ש"יעקב לא מת" יוסף מתחיל לומר את דעתו). זה משהו גדול מאד, ששייך למחלוקת כאן. מה הסברא הפנימית? מה הנפקא-מינה? רק בגלל שהרבי לא נמצא אני יכול לומר מה שאני רוצה?! הרי הרבי לא מת! כאן זו דוגמה שחייבים לומר וליישב בפנימיות, כמו שהרבי התבטא כמה פעמים לגבי הרבי הקודם – "נשמתו בי". תופעה זו של נשמתו בי היא דווקא לאחר ההסתלקות. לכן כשהרבי יאמר משהו אחר זה לא ויכוח. זה ממש הווארט של הראשונים, שאם זה היה ויכוח בבית מדרש אין הלכה כתלמיד במקום הרב, כי רואים שהרב עומד על דעתו נגד התלמיד. אבל אם זה לא סיטואציה כזו, והתלמיד בא ואומר את דעתו נגד מה ששמענו מהרב, אם זה רב מובהק ותלמיד מובהק, זה גדול הדור וזה גדול הדור, אז הלכה כתלמיד – במיוחד בתראי לגבי קמאי – וההסבר הפנימי שכעת רבה נמצא בתוך רבא, וכעת רבה מסכים עם רבא. מי כמו רבה, שתקן את כח המדמה, שיודע ש"דור דור ודורשיו" (זה גם קשור לכח המדמה – כל דור זה דימוי אחר לגמרי). כל זה מאמר מוסגר. אמרנו שסוגיא זו היא הכי חשובה לגבי רבה.

[השלמה: אין הלכה כתלמיד במקום הרב = 1020 = השגחה פרטית וכו' = ה"פ צדיק (ממוצע, כמו הממוצע של רב-רבה-רבא).]

רק נאמר עוד כמה ווארטים (שאיני יודע אם אמרנו בפעם הקודמת שלמדנו). רואים שרבה כאן הוא דעת – דורש הפסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי". אדם צריך לדעת שיושב בסוכה – צריך להיות מודע. יש דברים שרבה סומך על הלא-מודע, כמו תפלין על הראש, אבל כאן צריך לדעת. יש בשו"ע 'שארית' של רבה, שאף שלכאורה פוסקים כרבא כתוב שכאשר אוכלים את הכזית הראשון בסוכה – לשם המצוה – צריך לכוון לענני הכבוד, לכוון לפסוק "למען ידעו". כך פוסק אדמו"ר הזקן בשו"ע (לא כולם פוסקים ככה, אבל אדה"ז – שהוא רבה – פוסק כך), שזה לעיכובא ממשך, שמי שזה לא היה לו במודע לא יצא ידי חובת ישיבה בסוכה. זה עוד קשר מאד חשוב בין אדה"ז לרבה. שוב, זו תכונה של דעת. ר' זירא לא בדעת אלא בצל – צל זה אמונה, "צלא דמהימנותא". אצל רב זירא חשוב שתהיה בצל – לא שתדע. עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה, לא שיודע שיושב בצל סוכה אלא כך עושה. למעלה מעשרים אמה לא יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות – לא חשוב מה שהוא יודע, אלא משהו מציאותי. מה שחשוב כאן זה עצם הצל, האמונה. רבא זה כבר משהו אחר.

נעשה גימטריא יפה, מהמלה העיקרית בפסוק אצל כל אחד: ידעו (רבה, שאומר שבשביל ה"ידעו" צריך שהעין תשלוט בסכך והיהודי יזכור את ענני הכבוד), לצל (ר' זירא), שבעת ימים (רש"י בדעת רבא) תשבו (ריב"ב בדעת רבא) = 1820. נשים לב לעוד תופעה יפה, שהפסוק של רבא קודם בתורה לפסוק של רבה, והפסוק של ר' זירא בכלל לא בתורה אלא בנביא (לכן לא קבלו דעתו). סוכה = 91 (לא כל מסכת פותחת במלה שהיא שמה). מה הדין אם החלל בדיוק עשרים אמה ואז מתחיל הסכך? לפי הפסק שלנו זה כשר, ורק אם החלל טפה יותר מעשרים אמה זה פסול. 20 פעמים סוכה = 1820 = סוד פעמים הוי' (מספר פעמים הוי' בכל התורה). רואים שעיקר סוד הוי' זה מסכת סוכה, ושם רבה פותח את האמוראים. רבי יהודה פותח בתנאים, ואין הלכה כמותו, ולרוב הראשונים גם אין הלכה כרבה. בסברת רבה העיקר הגברא – שאני צריך לדעת שאני יושב בסוכה. אצל ר' זירא זה דין בחפצא – צריך להיות בצל סוכה. אצל רבא זה גם חפצא, אבל קשור בזמן דווקא. נעשה גימטריא – רבה רבי זירא ("כל רבי מארץ ישראל") רבא = 840. בתוספת סוכה זה 931 = עולם שנה נפש (בין היתר). צריך לומר שאחד הוא בעיקר עולם, אחד בעיקר שנה ואחד בעיקר נפש. באמת ככה מאד מקובל. כתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב". בקבלה יש שלשה זרמים שיצאו מהאריז"ל, ומוסבר אצלנו באריכות שהם כנגד עולם-שנה-נפש – הקבלה הספרדית (עד הרש"ש) זה עולם, ריבוי פרטי עולמות, הקבלה האשכנזית (דרך הרמח"ל והגר"א) זה שנה, כי הכל הנהגות משתנות לפי הזמן, והקבלה החסידית זה נפש, כי הכל לתרגם לנפש. רואים שרבה כאן הוא בחינת הנפש, "גם בלא דעת נפש לא טוב". רבי זירא הוא חפצא טהור, עולם, "צל עולם". הכי בולט זה רבא, שהמבט שלו הוא זמן – עראי לשבעת ימים. רואים כאן איך חכמים חושבים – שאת כל אחד תופס ממד אחר של המציאות, שזה העיקר אצלו. העיקר אצל רבא זה בחינת הזמן – כמו הקבלה האשכנזית (מתנגדים) – העיקר שלא יהיה דירת קבע. רש"י כותב, וכך גם הרבה ראשונים ואחרונים, כמו הפנ"י – ששואל איך אפשר לחלוק על רבי זירא, הרי פשט סוכה זה צל. גם במשנה הראשונה, אם חמתה מרובה מצלתה זה פסול – כל ענין הסוכה זה צל. איך אפשר בכלל לחלוק על דעתו של ר' זירא. יוצא שהחפצא של הסוכה, העולם של הסוכה, זה באמת הצל (אם כי זה לא כתוב בתורה אלא בנביא, אבל זה הפשט הכי פשוט).

היות שהגענו לזה – למה האחרים לא אומרים כרבי זירא? הגמרא שואלת, הרי לא חולקים סתם, אלא כי אינך סובר כמותו. שני האחרים לא סוברים כרבה כי הפסוק "למען ידעו דורותיכם" זה לזכור את העבר, מה שהיה, ולא מדבר במהות הסוכה – פסוק של זכרון (לשון רש"י: "לאו בידיעה דישיבת סוכה קא אמר, אלא בידיעות דורות הבאין היקף סוכות ענני כבוד הנעשה לאבות"). מה רבה יענה? הוא יאמר – אכן הפשט שצריך לדעת על העבר, אבל איך אדם ידע? מי שקשור לכח המדמה צריך איזו המחשה. אם יש הוראה לדעת את העבר, את ההסטוריה, צריך איזו המחשה – אני צריך בסוכה לראות את הסכך, ובלי זה לא יכול לקיים "ידיעת דורות". הכל קשור למוחין של רבה, כמו שנראה בהמשך הדברים. אמרנו שיש פה עולם-שנה-נפש, אבל בתוך הזמן גופא יש פה עבר-הוה-עתיד. למה שני האחרים לא אומרים כרבי זירא (שהפנ"י אומר שהוא הכי פשוט)? הגמרא אומרת כי מביא פסוק שלע"ל. רואים שר' זירא, שהוא 'ציוני', הוא גם 'משיחיסט', זה הולך יחד. לא סוברים כמו רבי זירא כי הוא בעתיד, ולא כמו רבה כי הוא בעבר. כאן רבה הוא בעומק ראשית – צריך לדעת שאתה יושב בסוכה בשביל לזכור את העבר. רבי זירא, חברו, הוא בעומק אחרית – כבר בימות המשיח, שזה הפסוק שלו. רבא הוא בהוה החולף, העראי. מה הלימוד של הסוכה? שהעולם הזה הוא עראי (לכן גם קוראים קהלת), ולכן הסוכה צריכה להיות דירת עראי ולא דירת קבע. ההוה זה הדעת, כמו שאמרנו קודם. אז גם כאן יש חב"ד בדעות, אבל עיקר הנפש זה רבה, עיקר הזמן זה רבא, והעולם זה רבי זירא.

[השלמה: אמרנו ש"עד עשרים אמה אדם יודע" זה דעת, אבל עשרים זה כתר. החידוש כאן שיש לאדם ידיעה בכתר – זה מה שרבה רוצה.