לפני שנעזוב סוגיא זו נסתכל בסנהדרין מה, א:

אמר רבה גמירי אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות.

גם כאן יש שינויי נוסחאות, אם רבה או רבא, אבל נלך לפי גירסא זו [השלמה: כאן יש את כל שלש הגרסאות – רבה, רבא או רב (דק"ס כאן). אותה גמרא מופיעה בסוטה, ושם גורסים רבא.]. נאמר בקיצור: במה מדובר? אם אדם ראה אשה לא בצניעות זה מבעיר אצלו את היצר הרע (אמרנו שלרבה יש ענין עם היצר הרע). השאלה אם זה מבעיר את היצר כלפי אותה אשה בלבד, או כלפי כל הנשים בעולם. מה שרבה אומר כאן ש"גמירי" – יש מי שאומר שזה הלכה למשה מסיני, ויש מי שאומר שזה רק שקבל מרבותיו – ש"אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואה". רבה פוסק שהיצר בוער רק כלפי האשה הזו. גם זה בעיה חמורה, כי ימשיך כל הזמן – גם כאשר לא רואה אותה – אא"כ יעשה תיקון רציני של כח המדמה שלו. זה הבד-ניוז, שהיצר הרע שלו כלפי אשה זו לא יפסק, אבל הגוד-ניוז שפוסק שזה לא חל על אשה אחרת בכלל. למה? כי היצר שולט רק במי שעיניו רואות. זה מובא גם במסכת סוטה (אבל לא בשם רבה, יש שינוי גירסא), שם כתוב "במה שעיניו רואות", וכאן "במי שעיניו רואות". בהמשך הגמרא הזו בסנהדרין נראה שרבא מסכים עם רבה, רק שמפרש את הסוגיא אחרת. עקרונית מסכים עם ה"גמירי" הזה. כאן זה משהו מאד עיקרי שלרבה יש ענין עם תיקון המדמה, תיקון העינים, תיקון הראיה. נחזור לסוכה – סוכה זה גם מלשון סוכה ברוח הקדש. שרה אמנו נקראת יסכה, על שם שסוכה ברוח הקדש – אחד מפרושי סוכה. לכן הסוכה היא גם מקיפין דאמא. אמרנו שרבה קשור לאמא, והעיקר אצלו ש"שלטא ביה עינא". העיקר אצלו בסוכה שהעין תשלוט בסכך. כנראה שזה תיקון גדול מאד של עינים. על יסכה כתוב שני פירושים ברש"י – או שהיא סוכה ברוה"ק, או שהכל סוכין ביפיה (מן הסתם אצל גוים זה מעורר את היצר הרע, אלא שאברהם נהג בתכלית הצניעות, ורק "עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את"). הרבה פעמים בהתוועדות סוכות הסברנו שהסכך זה שרה אמנו – זה סוד הסכך של סוכה – ולכן היא נקראת יסכה. בכל אופן, המאמר כאן ש"אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות", זה מתקשר לכל מה שאמרנו, במיוחד לסברא בסוכה שצריך להיות עינא שלטא ביה. זה התיקון – שהעינים יגיעו לסכך, ואז זה יתקן את דעתו. עיקר פגם הברית זה גם בדעת – היסוד עולה למקום הדעת.

[השלמה: יש כאן "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א" – הכל מתחיל מראיה. זה קשור לפ"ב בקונטרס העבודה.]

נעבור הלאה. יש דין כמה פעמים בש"ס של הכנה דרבה, והעיקר במסכת ביצה:

ביצה ב, ב: ורבה לטעמיה דאמר רבה מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב אמר ליה אביי [תלמידו המובהק] אלא מעתה יום טוב בעלמא תשתרי גזרה משום יום טוב אחר השבת וכו'.

כל דבר שבקדושה צריך להכין, ויש דין של "והכינו ביום הששי" – יום ששי צריך להכין לשבת, אבל לשבת אסור להכין ליו"ט וליו"ט לשבת. לכן אם ביצה נולדה ביו"ט שאחרי שבת, הגמר שלה היה יום קודם, ומכיון שאין שבת מכינה ליו"ט היא אסורה מדאורייתא. אותו דבר, אם יו"ט היה בששי והביצה נולדה בשבת זאת אומרת שיו"ט הכין לשבת וזה אסור. אביי שואל – אז זה נכון רק ליו"ט ושבת סמוכים, אבל כשיו"ט חל סתם באמצע השבוע למה זה אסור? למה כל ביצה שנולדה בשבת אסורה? אומר לו רבה שזה אסור רק מדרבנן, גזירה שמא שבת תפול אחרי יו"ט או יו"ט יפול אחרי שבת. זה כלל גדול  מאד, ולומדים את זה מהפסוק "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו", שיום הששי, שמסתמא הוא חול, צריך להכין לשבת. על הדין הזה דברנו הרבה שיעורים, לפני הרבה שנים כמדומני. כל דבר בקדושה צריך הכנה – "הכון לקראת אלהיך ישראל". זו גם הסיבה שתוס' אומרים שצריך ללבוש גרטל בתפלה – משום הכנה. הכנה זה משהו מאד חשוב, עד כדי כך שהבעל שם טוב אומר שעיקר עבודת ה' זו ההכנה, ומה שקורה אחר כך כבר קורה מעצמו. כל הגילויים, כל ההמשכות, זה על ידי מה שהאדם הכין את עצמו. אם זה לא דבר קדוש – לא צריך הכנה. ככל שיש קדושה – העבודה שלי להכין את עצמי. עיקר המכין זה שיום הששי מכין לשבת. לכן הסוד של כל מקום בעבודת ההכנה זה תיקון הברית – יום הששי זה יסוד. היסוד מכין לשבת-למלכות, בשביל למסור בקדושה ובטהרה את השפע למלכות. זה הדין של הכנה. הרמז מאד יפה, ש-הכנה בגימטריא יסוד. הכל כאן קשור גם עם מוחין דאמא ותיקון כח המדמה, כי כמו שאמרנו היסוד הוא תיקון הברית. אבל בתוך הפרצוף של מימרות רבה, הדין של "הכנה דרבה" – שדין הכנה מתייחס אליו – זה היסוד שלו, "יום הששי". "והיה ביום הששי והכינו" ר"ת "ובהו" – המלה ה-11 בתורה. "והארץ היתה תהו ובהו". כתוב בקבלה שתהו זה בלי קדושה, אין כלים והקדושה מסתלקת – שבירת הכלים. בהו זה ראשית התיקון, כמו שהדר ומהיטבאל הם סוף מלכי התהו והם כבר ראשית התיקון. בהו זה בו הוא – שגנוז שם תיקון. אז "ובהו" ר"ת "והיה ביום הששי והכינו" זה כבר שמכינים את הקדושה, וזו עיקר העבודה לפי הבעל שם טוב.

[השלמה: בסוגית ההכנה במסכת עירובין ר"ת מוחק את "דתנא", שכל המאמר יהיה של רבה – ולא חלקו ברייתא קדומה, הכל "הכנה דרבה".

ס"ת של "והיה ביום הששי והכינו" צירוף אותיות היום. על כל הסעודות בשבת כתוב "היום" ועל סעודה שלישית בשבת – "היום לא תמצאוהו בשבת". הרמז שכמה שצריך להכין את האוכל לשבת, כך צריך להכין את הלא-לאכול לסעודה שלישית. כל הקשר של רבה לשבת היה קשור לסיפור שיש הו"א שאליהו הנביא בא בבקר שבת לרב חסדא ולרבה במנחה (עירובין מג, א) – מזה למדנו שרב חסדא הוא סעודת היום, חסד, ורבה הוא רעוא דרעוין (לכן הוא "צדיק ורע לו"). הייתי יכול לחשוב שהכנת יום ששי היא לסעודת הלילה, או  לכל היותר לסעודת היום, אבל כאן יש שההכנה דרבה זה גם לסעודה שלישית שלמנהג חב"ד לא אוכלים. אם אליהו הנביא מגיע לרעוא דרעוין זה משיח בדרגה הכי גבוהה. ר"ת 19 וס"ת 61 – סה"כ הכנה.

יש כאן שלש דרגות: חול, יום טוב, שבת = 819 = אחדות פשוטה וכו'. חול יום טוב = 117, שבת = ו"פ 117. הכל יחד זה ז"פ חול יום טוב. הסדר של עליה הוא מחול ליו"ט לשבת, אבל כל ההכנה צריכה להיות בחול – לא יו"ט לשבת ולא שבת ליו"ט. זו ממש מעלת החול. אם עושים מזה סדרה, הבסיס הוא 600 – "והיה ביום הששי", שש פעמים מאה. 600 = 7.5 פעמים הכנה. והכינו = 97. כאן צריך לומר ש-בן מכין ל-מה.]