הלאה זו הסוגיא שכבר ראינו:

פסחים סח, ב: אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם מאי טעמא וקראת לשבת ענג אמר רב יוסף הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם מאי טעמא ימי משתה ושמחה כתיב ביה.

שלש הדעות לגבי "בעינן נמי לכם", שרבה אומר לגבי שבת. שבת זה עונג, וכל מה ששבתי אצל רבה קשור לרישא דאין אצלו. ה"בעינן נמי לכם" ברישא דאין היינו מה שגם בעתיק וגם באריך יש פרצוף הדכורא ופרצוף הנוקבא, ו"בענין נמי לכם" זה פרצוף הנוקבא, כמבואר אצלנו. הוא אומר את זה לגבי שבת קדש.

[השלמה: בשיעור הקודם אמרנו ש"הכל מודים" זה הוד, אבל רבה הוא בעיקר בינה – וכאן מדובר בחלק הנוקבא של שבת, "בעינן נמי לכם", בחינת שרה – יש כאן "בינה עד הוד אתפשטת".]

הסוגיא הבאה היא עוד כלל גדול. זה שרבה מוזכר בחסידות כל הזמן – ידוע שרוב מאמרי ראש השנה, "הכל הולך אחר הפתיחה", הם "יו"ט של ר"ה שחל בשבת" – גזירה דרבה. המשך תרס"ו, משני ההמשכים הכי חשובים של הרבי הרש"ב, הוא כולו על שני מאמרים של רבה – הראשון גזירה של רבה והשני מאמר של רבה על מלכויות וזכרונות ושופרות. זה שני המאמרים העיקריים שמובאים בדא"ח, החל מאדה"ז, זה שני מאמרים שלנו. הראשון גזירה דרבה, שבדרך כלל מביאים רק את הציטוט השני שכתוב כאן:

פסחים סט, א [זו גזירת רבה גם בהזאה, שלא מזים כדי לא לטלטל.]: והזאה מאי טעמא לא דחיא שבת מכדי טלטולי בעלמא הוא תדחי שבת משום פסח אמר רבה גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים.

ר"ה כט, ב: ורבנן הוא דגזור ביה [בר"ה שחל בשבת, וכך בסוכות שחל בשבת ובפורים שחל בשבת. זו עיקר 'גזירה דרבה' המפורסמת.] כדרבה דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר [אם אתה לא בקי במשהו, סימן שלגבי אותו דבר המדמה שלך לא מושלם – גם שייך לכח המדמה. אם אינך יודע לתקוע בשופר או לקרוא מגילה וכו', מה עלול לקרות?] גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה.

שופר לולב מגילה ס"ת רבה – הכל גזירה דרבה (רמז שלא אמרנו קודם: "אין הלכה כתלמיד במקום הרב" – אותיות רבה). איפה צריך לשים הלכה זו? קודם כל, רואים שהוא חרד לשבת. אמרנו ששבת זה רישא דאין, ובמיוחד דין זה, לפי ההסבר לדין זה בחסידות. לכל גזירה צריך להיות פנימיות, והפנימיות כאן שעונג שבת מוציא אותך ידי תקיעת שופר, והוא הדין לולב ומגילה. כל הדין בגלל עונג שבת – רישא דאין, כתר. זה שהוא גוזר גזירה קשה כזו – שיכול לבטל מצוות מדאורייתא – זה "מאן מלכי רבנן", זה המלכות שלו. הוא הסביר שגזירה זו היא המלכות של חכמים – לגזור גזירה לבטל מצוות דאורייתא. עיקר הפירוש שלו בגלל ענג שבת, אבל זה נוגע גם לגבורה וגם למלכות של רבנן – לגזור גזירה עד כדי כך שמבטלים מצוות מהתורה. קוראים לזה גזירה דרבה, אף על פי שהגזרה היתה עוד קודם.