הלאה:

מגילה ז, ב: רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.

את זה כבר למדנו. קודם כל, איזה ספירות פועלות כאן? זה ש"אבסום" זה "חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע" – זה ביטוי של הרדל"א שלו, אין יותר רדל"א. שחט אותו – זה מאדים, גבורה. זה שלמחרת החיה אותו זה אחרי שריפה בא עשירות – תפארת אחרי גבורה, בקש רחמים. זה לא סתם – יש כאן מופת, תחית המתים. כל מי שעושה תחית המתים, כל בעלי המופת, זה ברחמי – תחית המתים חוזר לרדל"א. ידוע שיש ברדל"א חמשה ספקות, כמו שמוסבר אצלנו באריכות לגבי ג' תמוז, שאחד מחמשת הספקות הוא תחית המתים – האמונה התכליתית ביותר של הרמב"ם, סוף יג העיקרים, "הכל הולך אחר החיתום".

[השלמה: בסוכה רבה אומר שאדם צריך לדעת שיושב בסוכה, ורבי זירא אמר שהעיקר זה הצל של הסוכה – "וסוכה תהיה לצל". רבי זירא, שזה אמונה, הוא במנטליות של לשבת בצל. כנראה שכאשר רבה מזמין אותו לסעודה הוא בא ויושב בצלו של רבה – רבה הוא הגדול, כמו הסוכה שלו. רבה רוצה שידע – לא רק שישב בצלו, אלא להביא אותו לדעת (הסוכה הופכת להיות סכין שחיטה).]

הלאה:

יבמות סב, ב: אמר ליה רבה לרבא בר מארי מנא הא מילתא דאמור רבנן בני בנים הרי הן כבנים אילימא מדכתיב הבנות בנותי והבנים בני אלא מעתה והצאן צאני הכי נמי אלא דקנית מינאי הכא נמי דקנית מינאי אלא מהכא ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד ותלד לו את שגוב וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים וכתיב יהודה מחוקקי.

נסביר בעל פה: הגמרא שואלת מאין ש"בני בנים הם כבנים". הדיוק כאן לא בן אחר בן – זה יודעים ממקום אחר – אלא גם בן הבת מיוחס לסבא. חושבים שאולי לומדים מיעקב ולבן, ודוחים שאצל לבן רק ענין של קנין (לכן כולל צאן) ולא ענין של יחוס. לכן לומדים את זה מחצרון – משבט יהודה, בן פרץ – שהתחתן עם בת מכיר אבי גלעד, משבט מנשה. אז יש אחד משבט יהודה שהתחתן עם אחת משבט מנשה, והיא ילדה לו את שגוב. שגוב, שהוא משבט יהודה, הוא בן מכיר. על מכיר כתוב שיצאו ממנו צאצאים של מחוקקים, ומחוקקים זה שבט יהודה – רואים שיש למכיר נכד משבט יהודה, והוא מתייחס אחריו. מכאן לומדים שבן הבת מיוחסת לסבא. זה שהוא על פי דין משבט יהודה, מתייחס לסבו – מכיר – משבט מנשה.

מה זה אומר לגבי משיח? קודם כל, זה דין של רבה. לא פשוט, זה חידוש גדול שבן הבת מתייחס לסבא – צריך הרבה דמיון בשביל זה. מה הפן המשיחי? יש מחלוקת בזה, אבל השאלה אם בן דוד חייב להיות בן אחר בן. למשל, הלל הזקן הוא לא בן אחר בן. גם רבינו הקדוש – לא בן אחר בן. אם משיח בן דוד צריך להיות בן אחר בן זו בעיה, צריך יחוס מאד מדויק. אבל אם הוא יכול להיות בן אחר בת, זה על הכיפק, כמו שאומרים – כל אחד יכול להיות. רואים שרבה פותח לנו הרבה אפשרויות, שלא צריך להוכיח. זה גם קשור להבדל בין חטר לנצח – "חטר מגזע ישי" זה בן אחר בן, ואילו "נצר משרשיו יפרה", שלא יודעים בדיוק את היחוס, כנראה יכול להיות בן אחר בת. זה הראש של רבה. בספירות זה יסוד – כי יחוס זה ביסוד. בן הבת יכול להיות בעטרת היסוד, שרש הבת ביסוד. בחב"ד הכלל הזה עובד אצל הצ"צ, שהרבי נקרא על שמו. אחרי הסתלקות אדמו"ר האמצעי אמרו לצמח-צדק שעל אמא שלך דרשו "איש מזריע תחלה יולדת זכר" ועליך "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר" – זה הסבר פנימי למה בן הבת הוא כבן, כי האמא נולדה מכח האבא והבן מכח האמא (זו אפילו עדיפות, כתוב גם שיש עדיפות לחתן לגבי בן).

[השלמה: מני מכיר ירדו מחקקים = 888 = קץ שם לחשך. יהודה מחקקי = 288 (רפח). מחקק = רמח = חלקיק. שני הפסוקים יחד עולה 1136 = יסוד היסודות ועמוד החכמות = משולש מח = כד פעמים מט. ב"פ מחקק (מחקקים) = מלכות, כל הלימוד הוא הכשרה למלכות. המחוקק יכול להיות בן הבת של מכיר.]

הלאה:

שם קה, א: אמר רבה בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה אביי אמר בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בגמילות חסדים.

רבה ואביי שניהם מבית עלי, ונגזר עליהם שימותו "אנשים" – צעירים. איך מבטלים גזירה זו? הם בראש של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" או "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל", אבל איך מבטלים גזירה זו, שהיא פסוק בתנ"ך? כבר חידוש שאפשר לבטל, אבל איך? רבה אומר שמתכפר בדברי תורה, שהוא היה גדול ומסור לתורה, וחי ארבעים שנה בלבד (חוץ מזה שכל הבני-חיי-מזוני שלו היה רע). אביי זכה לעוד עשרים שנה, חי ששים שנה, והוא אמר שמתכפר בגמילות חסדים. ידוע הגימטריא היפהפיה, שתורה עולה בדיוק גמילות חסדים. "זבח ומנחה" זה קו העבודה – יש כאן את כל שלשת הקוים. בדרך כלל הקרבנות הם בשביל לכפר, אבל בבית עלי הגזירה היא על קו העבודה – לא מתכפר בקרבן, וגם לא בתפלה, אף שכל ענין הקרבן לכפר. אבל יש עוד שני קוים, תורה וגמילות חסדים, שעולים אותו דבר. רבה אומר שמתכפר על ידי תורה – זה חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת". אביי הוא תלמיד שלו, "ברא כרעא דאבוה" (גם בן מאומץ שלו) – זה חסד, המשך קו ימין, והבצוע שלו ממש בנצח. חסד זה הרגש, והבצוע זה בנצח. אז יש כאן את כל ההמשך של קו ימין. תיכף נראה בהמשך שרבה אומר "אזלינן בתר מעיקרא", וכאן הוא הולך על ה"עיקרא" של קו ימין, ואילו אביי הולך על הסוף – המשך קו ימין, חסד, והביצוע בנצח.

הסוגיא הבאה של מודה במקצת, לא צריך הרבה לחקור – זה שייך להוד. זה כלל גדול בש"ס, דין של רבה:

כתובות יח, א: דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו [בהוד של קדושה יש בושה, בשת פנים תכונה של הוד. גם המושג שאני חייב למישהו זה בספירת ההוד, וזה שאני מתבייש להעיז פני בפני בעל החוב גם תכונה של הוד] והאי בכולה בעי דלכפריה [רוצה לכפור הכל, כי אין לו כסף לשלם.] והאי דלא כפר ליה משום דאין אדם מעיז פניו הוא ובכולה בעי דלודי ליה [זה ודאי הוד, ולמה לא מודה בהכל?] והאי דלא אודי ליה כי היכי דלישתמיט ליה וסבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה [אדם טוב, רוצה לפרוע את החוב – רוצה לשלם – רק רוצה להשתמט בינתיים כי אין לו כסף.] ורחמנא אמר רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה [ואם ישבע שחייב רק חצי – גם נאמין לו.].

הדין של מודה במקצת הוא אולי הדין הכי מתוחכם, הפסיכולוגי על פניו, שיש בש"ס. כל התחכום של מה שקורה אצלו בנפש. יש הרבה דברים פסיכולוגיים בש"ס, כמו כל דיני מיגו (יש על זה המון אחרונים), אבל הדבר הזה הכי מתוחכם מהכל – הכל זה ראש של רבה. אמרנו שרבה זה בינה. למה הוא זכה לניתוח הפסיכולוגי הזה? בגלל ש"בינה עד הוד אתפשטת".