עד כאן המאמר הראשון של רבה. יש כמה דברים שרבה אומר "אנא". המוצא שלנו היה "כגון אנא בינוני", שעל פי זה אדמו"ר הזקן כתב את ספר התניא, וכאן יש עוד "אנא" – שגם שאתה רואה אותי קבדח טובא, "אנא תפילין מנחנא", אני יהודי שמניח תפילין, יש לי תפילין על הראש.

מה הספירות, כחות הנפש, שיש במאמר הזה? נראה בהמשך שיש אצל רבה את כל הספירות – וכך אצל כל צדיק אמת – אבל בכל אופן יש בדרך כלל ספירה אחת (או שתים) שהיא העיקר, עיקר שרש נשמתו. אצל רבה זה מוחין דאמא, עם הארה של מוחין דאבא. מה שאמרנו הרגע זה כלל גדול לגבי רבה. כאן במאמר אנחנו רואים שתי בחינות יחד שהן בחינות של בינה. קודם כל, זה שהוא מאד-מאד שמח, עד כדי כך שהתלמיד המובהק שמכיר אותו היטב, ויודע מי זה הרבי, אומר שאתה עושה רושם שאתה ר"ל פורק עול – כל כך שמח?! כל כך בבדיחותא?! – והוא צריך לומר שאני מניח תפילין. ידוע ומבואר אצלנו במאמר על תפילין של רש"י ותפילין של ר"ת שהם בינה וחכמה. אגב, היום גילו שבבבל היו מניחים תפילין של רש"י ובארץ ישראל תפילין של ר"ת – מתאים לכך שבבל זה מוחין דאמא וא"י זה מוחין דאבא. מסתמא הוא הניח תפילין של רש"י, מוחין דאמא, וזה העדות שיש לו עול מלכות שמים. אז גם התופעה הנפשית, השמחה, וגם התשובה שלו, התפילין, זה אמא.

[השלמה (לגבי זה שרבה בעיקר בינה): בינה זו גם התכונה של עוקר-הרים. יחסית לרבא הוא יותר פשוט – חכם בבינה – אבל סיני, מה שאדם למד מרבו, גירסה, זה חכמה. רבה הוא חבר של רב יוסף, שהוא סיני. אפשר לומר שעוקר הרים – רבה – זה לא חכם בבינה אלא הבן בחכמה, וסיני זה יותר חכם בבינה.]

המאמר המקורי כאן הוא "במקום גילה שם תהא רעדה" – כתוב בשם רבה, אבל כנראה זה רב. כאן מתחזק מה שכתוב שכל עניניו של רבה הם על פי רב – לפי זה יותר קשה, איך אתה עושה רושם של בדיחות בלי הרעדה?! המושג מקום בכלל הוא בינה – "ואי זה מקום בינה". בפסוק לא כתוב בכלל "מקום", אבל רב אומר "במקום גילה" – הוא לא סתם מוסיף את המלה מקום. הגילה כאן היא "מקום", ולמקום הזה צריך להכניס לרעדה. על פי סוד, מקום סתם זה בינה – "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה" – זה שרש המקום, כי בינה זה בחינת נוקבא, ונוקבא שייך למקום. היחס בין זמן למקום זה זכר ונקבה בקבלה. לכן יחסית הזמן זה חכמה והמקום זה בינה. אמרנו שגילה זה שמחה, ושמחה זה בינה, ו"במקום גילה שם תהא רעדה". מה זה רעדה? בטול, יראה עילאה, וזה בא מחכמה. לפי זה "במקום גילה שם תהא רעדה" היינו שבבינה צריך להאיר את הבטול ויראה עילאה של החכמה. זה נקרא "חכם בבינה" בלשון ספר יצירה. אם כן, המקום כאן זה בינה, אבל צריך להאיר בו את הרעדה-הבטול מהחכמה.

עד כאן בקיצור המאמר הראשון. הסיבה שאנחנו לא עושים את זה פשוט – המאמרים כנגד הספירות – כי כל אחד מורכב, יש בו ספירה עיקרית אבל גם משחק שלם של כמה ספירות בכל מאמר. לכן יותר טוב רק ללמוד אחד-אחד, ואחר כך אפשר לסכם ולסדר. למשל כאן – זה שכתוב שאביי רואה את רבה שקבדח טובא, שהוא מאד מאד מבודח ושמח, אז אם כי מקום השמחה זה בינה, להיות מאד-מאד שמח זה יותר מזה, זה גילוי השעשועים העצמיים, שהם בעתיק, בפנימיות הכתר. על זה כתוב שגילוי עתיקא באמא. יש פה משהו עמוק – לא סתם שמחה, אלא גילוי עתיקא, גילוי השעשועים העצמיים ממש. מי שמתגלים אצלו השעשועים העצמיים באמת לא רואים עליו שום עול – כולו שעשועים. זה חידוש שאפשר לומר עליו כאשר הגיע לדרגה כזו של גילוי עתיקא בבינה – אף על פי כן יש לי תפילין על הראש. זה שמדובר בתפילין על הראש – "תפילין שבראש" בלשון רבי אליעזר הגדול – צריך לומר שזה לאו דווקא מודע. גם כשאביי מבקר אותו, על כך שחסר ה"וגילו ברעדה", החידוש הוא שאם יש לי תפילין על הראש אז היראה-הרעדה לא חייבת להיות במודע. אפשר לזכות באמת לשעשועים עצמיים, והיראה-הרעדה, קבלת עול מלכות שמים, נמצאת במקיף, על הראש. זה לא חייב להיות אצלי במודע כרגע, כי כמו שאתה רואה אותי – אני עכשיו בשעשועים.

יש כמה לשונות של שמחה, וכתוב ששמחה רואים בחוץ, אבל גילה הרבה פעמים לא רואים בחוץ. כאן כן ראו – קבדח טובא – והיתה גילה מלשון גילוי, גילה מיוחדת. בכל אופן, יחסית למילה שמחה – גילה זה ראשית הגילוי, איזו בחינה של אבא שבאמא, חכמה שבבינה. לכן ה"מקום גילה" עוד יותר מסוגל לקבל את הרעדה, ש"במקום גילה שם תהא רעדה".

[השלמה: בדח זה בינה-דעת-חכמה, הצירוף של הגבורה – "אני בינה לי גבורה".

כמו ש"במקום גילה שם תהא רעדה", ואמרנו ש"מקום גילה" זה בינה – יסוד אמא – ו"שם תהא רעדה" זה יחוד יסוד אבא ביסוד אמא. אפשר לפרש את גם במדות, יותר בפשטות, ש"גילה" זה "אברהם יגל" ורעדה זה יצחק – אחליפו דוכתייהו בקוים, בין הימין והשמאל – ולפי זה הכוונה היא 'במקום אברהם שם יהא יצחק', כמו גבורה שבחסד. לפי התוספות, שזה הפוך, זה חסד שבגבורה. כל התופעה של "אחליפו דוכתייהו" – זה לא רק התכללות, אלא אור הגבורה בכלי החסד או אור החסד בכלי הגבורה – באמת תלויה באחליפו דוכתייהו באו"א, שהגבורות דאבא נעשים החסדים של אמא, והפוך, כמבואר בכתבי האריז"ל. זה פועל במדות את התופעה של "במקום גילה שם תהא רעדה".

במקום גילה שם תהא רעדה = 1261 = 13 פעמים 97, יחוד מה-בן כפול 13. לכאורה "מקום גילה" זה המקום, ה-בן כאן, ו"שם תהא רעדה" זה ה-מה. הכל בסוד מהיטבאל פעמים אהבה.

יש רמז יפהפה שבאמת צריך לגרוס בתחלה רב – "רב אדא בר מתנה אמר רב" = 1344 = ד"פ וגילו ברעדה.

אם אני מחבר את הפסוק עם הפירוש – "וגילו ברעדה" (כפולת ז) ל"במקום גילה שם תהא רעדה" (כפולת יג) – עולה יחד 1597 – מספר האהבה ה-17.

פעם אחת "כגון אנא בינוני" ופעם שניה "אנא תפילין מנחנא" – יחד עולה 20 פעמים אנא, 2 גלויים ועוד 18 בגימטריא.]

נעבור למאמר השני, שגם מובא הרבה פעמים בחסידות – סיפור על אביי ורבא כשני ילדים קטנים. אמרנו שאביי היה תלמיד מובהק, וגם אחיין ובן מאומץ, ורבא היה אחר כך בעיקר תלמיד של רב יוסף, אבל כילדים למדו יחד בחדר, וגם ישבו יחד לפני רבה:

ברכות דף מח, א: אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה [ממש ילדים קטנים, לפי השאלה] אמר להו רבה למי מברכין [כשאתם אומרים ברכה, למי זה?] אמרי ליה לרחמנא [רחמנא בארמית זה ה' בכלל, ועל פי פשט זה 'אבינו אב הרחמן'. בלשון חז"ל זה גם כינוי של התורה – אחת הסיבות ש'אורייתא וקוב"ה כולא חד'. בארמית רחמנא זה גם תרגום של אהבה, ולא רק רחמים. אז אם מכנים את ה' רחמנא – אז חוץ מזה שהוא מרחם עלינו, אבינו אב הרחמן, זה גם סימן שאני אוהב אותו. ואם אני מכנה את התורה רחמנא – סימן שאני אוהב אותו. באהבה שלי לה' ולתורה הם מתחברים.] [כמו כל רב שמחדד את התלמידים, הוא שאל אותם:] ורחמנא היכא יתיב [ודברנו על זה שגם כאשר היו גדולים רבה עשה תמיד דברים לחדד את התלמידים, ורואים כאן את הטבע הזה שלו.] רבא אחוי לשמי טללא [הוא לא זז ממקומו, אלא הצביע לתקרה – שה' נמצא שם למעלה. אבל] אביי נפק לברא [יצא החוצה, מזכיר את אברהם אבינו שה' הוציא אותו החוצה] אחוי כלפי שמיא [הצביע עם האצבע שלו כלפי השמים. אם זה היה שיעור על אביי ורבא היינו מעמיקים – כפי שהעמקנו הרבה פעמים – בשתי התגובות הספונטניות של הילדים. אולי אצל רבא ההשגה היא בה' כממכ"ע ואילו אצל אביי זה בבחינת סוכ"ע, ויש עוד הסברים – אבל זה עמוק עמוק בלא-מודע של שני הילדים. אחרי שרבה ראה את תגובתם הספונטאנית על שאלתו:] אמר להו רבה תרווייכו רבנן הויתו היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע [זה מה שאנשים אומרים, מאמר העולם, שכאשר יש קישואין קטנים – קישוא שממש רק כעת נובט – אז חקלאי מומחה יכול לראות מצורתו הקטנה בדיוק איך הוא יתפתח. כך אומרים על הסיפור הזה, שזה שרבה חידד אותם בצורה הזו, ואחר כך אמר להם שאני כבר רואה ששניכם תהיו רבנים גדולים – על זה אומרים שקישוא (או דלעת) ניכר מקטנותו איך יגדל.].