הדין הבא זה מה שהזכרנו קודם, "אזלינן בתר מעיקרא". ידוע שהרבה מחלוקות ב"ש וב"ה מוסברות כ"אזלינן בתר בכח" ו"אזלינן בתר בפועל" (ששרשו ביכולת, למעלה מהכח – העלם שאינו במציאות). כאן רבה אומר "אזלינן בתר מעיקרא", שאפשר לחשוב שזה כמו בית שמאי:

בב"ק יז, ב: דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר לרבה פשיטא ליה לרבא מבעיא ליה.

אם "אזלינן בתר מעיקרא" הזורק חייב לשלם, אבל אם אזלינן בתר המעשה בפועל – זה ששבר צריך לשלם. פוסקים כמו רבה – אזלינן בתר מעיקרא. אומרים לשני ששבר כלי שבור. אם היה תופס את הכלי היה מציל את הראשון, אבל הוא 'הלך עם הרוח', הוא הוסיף אנטרופיה. כל המצוות של התורה, לכתחילה, הן לנגד את האנטרופיה. אם היה תופס שלא ישבר היה עושה מצוה גדולה, נוגד את האנטרופיה – לבעל היה כלי והיה מציל את הזורק מתשלום. אבל כנראה שיש אנשים שהראש שלהם להוסיף אנטרופיה – אם הוא רואה את הכלי שהולך להישבר, מרביץ לו שיישבר עוד יותר מהר. ודאי יש בזה גם סוג פסיכולוגי של יצר הרע – להוסיף לאנטרופיה. הסברא של רבה ש"אזלינן בתר מעיקרא", וזה גם מראה שרבה הוא בעצם מוחין – חב"דניק. הוא רואה את זה שבור, ומבחינתו זה כבר שבור – כל תהליך נפשי מתחיל מהחב"ד, אחר כך יורד לחג"ת ואז מגיע לנה"י בפועל ממש. המבט של רבה הוא בשרש. כדי שזה לא יסתור את בית הלל, צריך לומר ש"מעיקרא" זה על דרך "סוף מעשה במחשבה תחלה" – נראה שהוא בהמשך שהוא לא בעד המחשבה.

נראה את ההבדל (כאן כולם סוברים כמו אצלנו, ורק הראב"ד על הרמב"ם גורס הפוך בסברות). זה גם דין מיוחד:

מנחות סד, א: תינוק בים ופרש מצודה [בשבת] להעלות דגים והעלה דגים חייב [כי חלל שבת] להעלות דגים והעלה תינוק ודגים [במקרה, אף שלא חשב על הדגים, הציל את חיי התינוק. מותר לחלל בשבת בשביל להציל נפשות. יש כאן עוד פעם דין של שבת, ודין כמה יקרים חיי יהודי.] רבה אמר פטור [כי הציל חיים, אפילו בלי מחשבה.] ורבא [מחלוקת עיקרית, כמו כל מחלוקת בין רבה לרבא] אמר חייב [כי לא חשב על התינוק] רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו [למעשה הוא הציל את התינוק, לא משנה מה הוא חשב.] ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו [שוב, הראב"ד הופך את הגרסה. אם הוא הופך את הגרסא, לכאורה זה יותר מתאים ל"בתר מעיקרא", אבל הרמב"ם וכולם גורסים כמו כאן, לכן צריך משהו יותר מתוחכם להסביר את זה (לא יודע אם מישהו משוה את שני המאמרים האלה). צריך לומר שרבה בעצם הוא בדרגה של "סוף מעשה במחשבה תחלה", ומסבירים שה"סוף מעשה במחשבה תחלה", שזה ה"עיקרא", זה העלם שאינו במציאות – זה מתאים גם לבית הלל. "אזלינן בתר בפועל" זה ה"בתר מעשיו".] אמר רבה חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו עשרה גרוגרות בבת אחת פטורין אפילו בזה אחר זה אפילו קדם והבריא בראשונה וכו'.

[השלמה: "זיל בתר מעשיו" רומז ל"מעשה גדול" – דעת רבי טרפון, שזה לעתיד. יש פעמים שרבה הוא בעבר, וכאן הוא בעתיד. צריך לומר כמו באיז'ביץ, שלע"ל יתגלה למפרע שהוא גם חשב על התינוק, בהעלם שאינו במציאות. כתבתי כאן שהסוד הזה, של ההלכה הזו, הוא הכוונה של "אל עליון" – הנה"י הראשונים מתבטלים, יש עליה לכתר, ומתוך הכתר ממשיכים נה"י חדשים, שזה "זיל בתר מעשיו". זה מעשה חדש, שבאמת לא חשב עליו קודם. בשביל הנה"י החדשים – המעשים החדשים – צריך עליה לכתר, כמו "אל עליון", "גומל חסדים טובים קונה הכל". כל הענין כאן הוא חסד – אהבת ישראל, להציל מחילול שבת וללמד זכות שבאיזה מקום הוא בהעלם שאינו במציאות ובאמת מתכוון לתינוק.]

נחזור לב"ק – כלי מראש הגג. הגמרא מסיקה על "מנא תבירא תברת" – "לרבה פשיטא ליה, לרבא מיבעיא ליה". שני מצבים, פשיטא ליה מיבעיא ליה = תריג (= משה רבינו), כל התורה כולה או פשיטא ליה או מיבעיא ליה. מה זה אומר על היחס בין רבה לרבא? אמרנו שרבה זה בינה, אבל כאן היחס בין רבה לרבא זה חכמה ובינה. בחכמה משהו פשוט, ובבינה צריך להבין את זה. לכן בדרך כלל פוסקים כרבא, כי הוא הכי חקרן – זה לא אינטואציה. לרבה יש הרבה אינטואציה – בירור כח המדמה. אף על פי שהוא לא בא לארץ ישראל – במדה מסוימת זה כן קושר אותו לארץ ישראל. רבא הוא ממש "במחשכים הושבני כמתי עולם זה תלמודה של בבל", הוא חקרן, ולכן בדרך כלל הלכה כמותו.

[השלמה: יש תריג בפירוש בפנים – תבירא (אותיות בראתי, אביתר), ולגבי זה – אם "מנא תבירא תברת" – ההבדל בין פשיטא ליה ל-מיבעיא ליה. זאת אומרת שכל תריג המצוות הן תיקון ה-תבירא. כתוב אצלנו שאחת החלוקות העיקריות של תריג היא רפח (פר דינים עם ח) ו-שכה (שך דינים עם ה). יש פר דינים ו-שך דינים, יחד 600, וכמו הרמז שרש"י מביא ש-ציצית עולה 600 ו-5 קשרים ו-8 חוטים זה תריג. גם כאן, ל-פר מוסיפים ח ול-שך ה, ואז עולה תריג. רומז שכל תריג מצוות הן לתקן את שבירת הכלים. כנראה שיש מי שמתקן על ידי פשיטות ויש מי שמתקן על ידי מיבעיא. דומה לשתי הדעות לגבי שופר, אם כמה שפשוט יותר טוב או כמה שכפוף יותר טוב. יש מעלה לכל אחד. תבירא גם שייך לשופר – שברים. כנראה שמי שזורק מהגג עושה את התקיעה הראשונה ומי ששובר באויר עושה את השברים. היות ש"בתר מעיקרא אזלינן" הכל הולך אחר התקיעה הראשונה. "זרק" זה לשון זרקא – הטעם הראשון.]

יש פה עוד כלל גדול, "שינוי קונה", שקשור לדעת – "דעת קנית מה חסרת" (דעת קונה ודעת מקנה). שינוי קונה – משנה את הצורה – קשור לתפארת. הדעת היא פנימיות-נשמת התפארת. זה ששינוי קונה, אבל יאוש – אומר רב יוסף – לא קונה. "אין שום יאוש בעולם כלל". יאוש זה פגם הברית. יש כאן דעת ותפארת ויסוד:

שם סו, א: אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא כתיבא והשיב את הגזלה אשר גזל מה ת"ל אשר גזל [שתי מילים מיותרות. מה לומדים מהן?] אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי תנינא הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה.

עיקר הלימוד מ"אשר גזל" = ישראל, צריך רק לחבר את ה-גז של גזל ("גז חיש ונעופה") ל-י. צריך להתבונן למה ישראל – המלה האחרונה של התורה – זה "אשר גזל". משה 'גזל' את התורה (אבל כנראה השיב את הגזלה אשר גזל...).

[השלמה: רב יוסף, החבר של רבה, אומר שיאוש אינו קונה אפילו דרבנן. שינוי קונה ודאי מדאורייתא, והמסקנה ש"יאוש אינו קונה ואפילו מדרבנן" (= לב ברבוע, מספר האותיות בק"ש.). אם עושים גימטריא מהכל: רבה שנוי קונה רב יוסף יאוש אינו קונה ואפילו מדרבנן = 2116 = 46 ברבוע = ד"פ (ממוצע ארבעת חלקי המשפט) תענוג = לב ברבוע ועוד מב פעמים הוי' (מב האזכרות בתפלין). שינוי אינו קונה זה בדעת ותפארת, כמו שאמרנו, ויאוש קונה זה ביסוד ודעת – כאן יש השלמה על ידי רב יוסף.

את הגזלה אשר גזל = 992 = ד"פ רמח (ממוצע כל מלה) = ב"פ מלכות.]