נחזור לגמרא בתענית:

תענית כה, ב: אמר רבי אלעזר [הרבה פעמים יש קשר ביניהם, רבי אלעזר הוא תלמיד רבי יוחנן בארץ ישראל.] כשמנסכין את המים בחג תהום אומר לחבירו אבע מימיך קול שני ריעים [שני הספלים, של ניסוך המים וניסוך היין. בזהר כתוב שחכמה ובינה זה תרדלמ"ל, וזה משהו מופלא כאן עם הפשט, בול, כי ניסוך המים זה חכמה וניסוך היין זה בינה. זה מקור מובהק בגמרא למאמר הזהר שחכמה ובינה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".] אני שומע שנאמר תהום אל תהום קורא לקול צנוריך [שני הספלים] וגו' [עד כאן מאמר רבי אלעזר, שלא אומר מהיכן יודע זאת – זו עובדה. אבל אחריו] אמר רבה [לא עובדה, אלא חויה] לדידי חזי לי האי רידיא [המלאך של הגשם שכתוב שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו. הרבי קצת מבקר את זה, אבל  היו מהצדיקים האחרונים שמצאו כאן מקור לקול הרדיו (שם כתוב בלי ה-י הראשונה). על כל פנים, רבה אומר שראה מלאך זה, ואיך נראה] דמי לעיגלא (תלתא [רש"י אומר שלא גורסים, אבל בעין יעקב כתוב בלי סוגריים. כבר פגשנו עגלה משולשת, לגבי רב יוסף בחג שבועות.]) ופירסא שפוותיה [יש גירסא ופירטא שפוותיה. המלאך הזה דומה לעגל, והכי בולט ומענין אצלו זה השפתים שלו – פירסא או פירטא – שרש"י מסביר שזה חלוק. היום יש שם לכך, זה נקרא מחלה, שבגלל העצבים בפנים השפתיים תמיד נראות כמו מי שצוחק. זו תופעה ידועה היום, שאין לה רפואה. למחלה הזו יש שרש בגמרא – היתה לרב כהנא בעיה זו, שכל הזמן היה נראה כמי שצוחק. רבי יוחנן היה זקן, עם העפעפיים על העינים, ובא תלמיד חדש ושבחו אותו כעילוי גדול מאד, אז הוא רצה לראותו והרים את עפעפיו, ופתאום הוא רואה אחד שהיה נדמה לו שהוא צוחק עליו. הוא הקפיד עליו, והרג אותו. אחר כך היה גם נס שהקים אותו לתחיה, אבל מחלוקת אם נשאר תלמיד אצלו. אצל רבה ורב זירא אחרי שהחיה אותו – כבר לא בא אליו פעם אחרת. בכל אופן, מי שיש לו את הבעיה הזו – שייך למלאך רידיא. יכול להיות שהתיקון שלו זה רדיו – איזה ערוץ חסידי, שהקול נשמע מסוף העולם ועד סוף העולם. כל זה תיקון כח המדמה של רבה, שראיתי את המלאך הזה במו עיני, ויש לו כאלה שפתים פרוסות שכל הזמן נראה כצוחק – עגל צוחק, זה משהו מיוחד.] וקיימא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה לתהומא עילאה אמר ליה חשור מימיך [הורד את  מימיך] לתהומא תתאה אמר ליה אבע מימיך [העלה מימיך. כלומר, הוא עושה יחוד – הוא סוד ה-ו שב-א, בין ה-י העליונה ל-י התחתונה. כמו שהאריז"ל מסביר את דברי רבי עקיבא "אל תגידו מים מים", לא להפריד בין מים עליונים למים תחתונים. בשיעור הראשון עשינו קשר בין רבה לרבי עקיבא, וכאן רואים שגם רבה היה שם ו"נכנס בשלום ויצא בשלום". הסוד של חיבור מים עליונים ומים תחתונים זה המלאך הזה עם שפתים צוחקות כל הזמן.] שנאמר הנצנים נראו בארץ וגו' [וקול התור נשמע בארצנו – קול התור במובן של קול השור. לפני שבועות למדנו שיש שלשה תורים בשה"ש, ופרשנו שזה תורים-יונים, כאבן-עזרא, אבל כאן חז"ל מפרשים את "התור" בארמית, כשור, שהוא עושה כאן את הקולות. מענין הקשר בין העוף תור, שהוא סמל מובהק של עם ישראל, והתור-השור הזה, הרידיא שראה רבה].

עוד פעם, אין הרבה דברים כאלה. יש, אבל רואים שרבה הוא מקור ההשראה של חויות מהסוג הזה. שוב, מה זה? זה ממש תיקון כח המדמה, ששייך לו בתוך מוחין דאמא.

נאמר משהו, גם לגבי כאן וגם לגבי בבא בתרא. מקור הדמיון הוא ודאי בכתר. כשאדם ישן הוא חולם חלומות מוזרים – זה בגלל הסתלקות המוחין. ברגע שהמוחין מסתלקים כח המדמה משתלט עליו, ואז הוא יכול לראות ספינה עפה באויר. זה ממש כמו "המוכר את הספינה" – הפרק של הדברים המופלאים. מצד אחד זה תיקון כח המדמה, שזה מלכות דתבונה – חיצוניות אמא – אבל כמבואר בחסידות המקור הוא בכתר, למעלה מהשכל. בכתר גופא יש ג' רישין. מה מקור הממד של הדימוי? כמו שלמדנו לגבי אותיות לשון הקדש, לכל אות יש שלשה ממדים עיקריים, מספר-צורה-שם, ואמרנו שבשרש כל השרשים, בכתר, השם עם היגוי האות הוא ברישא דאריך ואילו צורת האות זה התענוג שלה, רישא דאין, והמספר המופשט של האות (נסב"ת) הוא ברדל"א. שרש כל הדברים המופלאים ש"לדידי חזי לי" הוא ברישא דאין, כמו צורת האותיות. מי שיש לו חוש בציור ממילא יש לו חוש בראית העינים. אם הוא אומר "אשתעו לי" זה רישא דאריך – שמיעה. זה מסביר שם את הסדר של המימרות. שם מתחיל מסיפורים של "יורדי הים". למה כל הסיפורים המופלאים בפרק הספינה? כי הכל קשור לספינות, יורדי הים. מה קורה בתוך הים? אדם כאילו נוגע בעלמא דאתכסייא. כל זמן שנמצא על היבשה הוא בעלמא דאתגלייא, עולם מיושב. ברגע שפורש לים הוא כבר לא נמצא בישוב. גם ביבשה יש ישוב ומחוץ לישוב, מדבר, אבל בים זה עוד יותר – זה לפרוש מישוב הדעת. צריך להבין איפה אתה כשאתה טס באוירון. בדרך כלל פורשים לים או למדבר לזמן ארוך – לא כמה שעות טיסה לניו-יורק. עד כדי כך שמי שיוצא למדבר יכול לשכוח באיזה יום שבת. כאן רוב הסיפורים בים, ויש בהמשך כמה סיפורים במדבר. שם באמת אדם חווה בצורה אחרת, כי נכנס לעולם אחר – עלמא דאתכסייא, אמא. שוב, השרש זה כתר. אם זה דברים ששמעתי אותם – ספורים מופלאים שספרו לי – זה בא מהראש התחתון של הכתר. אבל זה אם זה דברים שראיתי במו עיני זה בא מהראש השני, רישא דאין. גם בהתבוננות בחב"ד הסדר הוא שקודם מתבוננים, ואז מהתבוננות מגיעים להסתכלות (זה הביטוי, במיוחד אצל רבי הלל). התבוננות זה שמיעה והסתכלות זה ראיה – קודם "אשתעו לי" ואז "לדידי חזי לי". בתענית קודם שומעים את הווארט של רבי אלעזר, ואז ישר אומר מה שהוא ראה.

[השלמה: צריך להסתכל במהרש"א, שאומר שרידיא זה מזל שור – שהוא אחראי על הגשם. מזל שור בא אחרי הגשם – היורה בחשון והמלקוש בניסן, ודווקא מזל שור, שאחרי הגשם באייר, הוא הרידיא. לכן דומה לעגלא. זה קשור ל"אנא תפילין מנחנא", לפי הסיפור הידוע של רבי נחמן שמזל שור זה תפילין ומזל טלה זה טלית. גם קצת קשור לזה שהוא שייך למאדים, כי פני שור זה גבורה. מאדים זה המזלות של כוכבי לכת, ומזל שור זה של המזלות – שתי מערכות שונות, אבל משתוות וקשורות. אם הוא קשור למזל שור הוא גם קשור לכל אותם חכמים שהזכרנו בתחלת תיקון המדינה – החכמים המשיחיים של אייר. הזכרנו שהוא קשור לרבי עקיבא, וכנראה יש גם קשר לרבי מאיר ורבי שמעון. זה שלפי המהרש"א העגל כאן זה מזל שור, ובגלל שפתיו נראה כעגל צוחק, זה קצת חיזוק לכך שאף על פי שחדש אייר הוא אבילות, הכח הפנימי שלו הוא שמחה (לפי מעגל השנה כנגד הכחות הפנימיים של הנפש). זה ממש מתאים לסוכנות החדשות ליהודים שמחים... איפה רמוז כאן השור? שהוא קורא לתהומא עילאה "חשור מימיך". זה שמסיים עם הפסוק "הנצנים נראו בארץ" הסברנו שבגלל "וקול התור"-השור, אבל גם ב"הנצנים נראו בארץ" יש כמה פירושים, וכאן ה"נראו" שייך ל"לדידי חזי לי". צריך לעיין בכל פירוש המהרש"א שם.]

הלאה:

מגילה ו, א: [רבה] אמר רקת שמה ולמה נקרא שמה טבריא שטובה ראייתה.

יש מחלוקת מה עיקר שם העיר. יש מי שאומר שטבריא שמה העצמי ורקת על שם תכונתה (מסמיכים על "ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון"), אבל רבה אומר שהשם הוא רקת והכינוי (שנועד לדרשה) הוא טבריא, על שם התכונה. ידוע שהרבי מגור היה מוריד את המשקפיים בטבריה, כי "טובה ראייתה" ולא צריך משקפיים – חסיד פוסק כמו רבה. הכל קשור לעינים, "שלטא בה עינא", תיקון העינים וכח המדמה – רוצה ש"טבריא" יהיה הכינוי.