עוד ענין שדברנו עליו:

שם צח, ב: וכן אמר [רבה] ייתי ולא איחמיניה.

רק רב יוסף אמר "ייתיה ואחמיניה". אמרנו שכל המאמרים האלה – של התייחסות למשיח – הם ברדל"א.

אחר כך:

שבועות יח, ב: תנו רבנן והזרתם את בני ישראל מטומאתם אמר רבי יאשיה מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה אמר רבה עונה.

עונה זה או יום או לילה. יום לילה = עונה, גימטריא יפהפיה. כמה עונות יש בשנה? 730 (פעמים שסה), מתאים לשל"ה שב-שסה ימים כנגד שסה גידים יש שסה ימים כנגד העורקים הדופקים ו-שסה לילות כנגד הורידים. 730 = י"פ חכמה (שסה זה ה"פ חכמה – חמש וחמש, כמו בלוחות הברית). כל הדין הזה הוא דין של אשה, של וסת, של דם. עונה זה קשור ליסוד, אבל דם נדה קשור להוד – "כל היום דוה", "הודי נהפך עלי", "נדת דותה". רבה שייך לדם – מאדים, כנ"ל. לפי הרמז הזה, של הימים והלילות, הכל קשור לכלי דם – כל העונות. זה משהו חשוב מאד, שרבה קובע שהמצוה לפרוש מהאשה סמוך לוסתה זה עונה. רבה עונה = 338 = ב"פ אהבה ברבוע (ממוצע) = הוי' פעמים אחד (כוונה של פרשת שבוע – שלח).

[השלמה: בנושא של איש ואשה יש פירוש שעונה זה זמן, ואז צריך לפרוש למשך עונה, אבל לא במקרה שזו אותה עונה מלה גופא של היחוד עצמו. היות ש-עונה = יום לילה, צריך לומר שהיום זה עונתו והלילה זה עונתה. לכן חוץ מת"ח אסור לשמש ביום, כי זה לא "עונתה" – "ועֹנתה לא יגרע".]

הבא:

חולין קלה, ב: ואלא ביתך [במצות מזוזה] למאי אתא לכדרבה דאמר רבה דרך ביאתך מן הימין.

זה נצח, כי רש"י כותב שדרך ביאתך היינו כניסה הביתה ברגל ימין. זו אסמכתא מובהקת למנהג (חב"ד ועוד) שחתן וכלה נכנסים לחדר יחוד ברגל ימין. כאן דורש "ביתך"-"ביאתך" (וידוע אצלנו שיש מי שאומר שעל פי דקדוק שרש בית זה בוא, וכן או סובר כך או דורש). דין מזוזה הוא במלכות, אבל הכניסה ברגל ימין היא נצח. הקשר שראשית בנין ותיקון המלכות הוא חכמת המלכות מנצח דז"א – האדם נכנס לבית, מלכות, ותיקונה המזוזה, וצריך להכנס בימין, נצח דז"א שמתקן את חכמת המלכות. החכמה היא בראש בצד ימין – לכן שמים את המזוזה בימין, בשליש העליון של המשקוף. ושוב, חכמת המלכות נתקנת על ידי נצח דז"א – האדם שנכנס לבית (הוא הז"א והבית המלכות). אם כן, זה ווארט מאד יפה ומכוון לפי הסוד.

אחרון אחרון חביב (יותר מוקדם מלפני שבוע, אז כשהסתכלתי על השעון היה 3; השעון הוא הסיבוב של יד שמאל, אם היה בימין אולי היה יותר קל לראות אותו.):

ערכין ח, ב: רבה אמר צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה.

כאן יש מחלוקת. פסוק מאד יפה וחשוב, שבהשלמות גם נעשה מזה הרבה גימטריאות. בר"ה פרק א' יש מחלוקת האם ה' כובש עון או נושא עון. זו מחלוקת יותר קדומה, שמופיעה בראש השנה, אבל אותה מחלוקת מופיעה גם בערכין, ורבה סובר "כובש", ולכן דורש את הפסוק ש"צדקתך כהררי אל" – זכויותינו עולות ומתגלות – "מפני שמשפטיך תהום רבה", שה' כובש ומוריד את המשפטים-החובות לתהום. יש על הפסוק גם דרוש הפוך, וצריך להסתכל בפנים, אבל אין כעת זמן. עיקר הווארט ששניהם דורשים מ-יג מדות דמיכה, ולא ממשה. אצל מיכה כתוב קודם "נושא עון" – יש גם אצל משה, אבל הוא דורש ממשה – ואחר כך כתוב "ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו". אצל מיכה "נושא" זה השני, כשעושים תשליך אומרים את המדות לפי מיכה ומכוונים לפי משה (האריז"ל אומר משהו מחודש לגמרי, שמיכה זה האורות ומשה זה הכלים), וב"נושא עון" מכוונים "רחום". מי שאומר "נושא עון" זה כנגד "אל רחום", ומי שסובר "כובש עון" (כאן זה רבה) – זה כנגד "נוצר חסד", המזל השמיני, שממנו יונק אור אבא. על זה הבעל שם טוב דורש "אין מזל לישראל". רבה היה קצת מוטרד מזה שהוא במאדים, אבל דווקא "כובש עון" שייך לתיקון השמיני. "ותשליך" זה התיקון התשיעי, כנגד "לאלפים". "נוצר חסד", במדה מסוימת, הכי חשוב מכל התיקונים – אור אבא יונק ממזל זה. כתוב זה עיקר המעבר מ"השכל הנעלם מכל רעיון" – כח המשכיל – לשכל הגלוי, זה דרך תיקון זה. לכן כתוב ש-נוצר אותיות צנור (קודם רבה דרש על "קול צנוריך"). למדנו על "בשביל חנינא בני" – הצנור שפתח חנינא, וכל שביל-צנור זה "נוצר חסד". מענין שבר"ה ובערכין רש"י מפרש באופן שונה מה זה "כובש עון". כאן אומר שהכוונה פשוט שמוריד את לתהום, מחביא את זה תחת המחילות שתחת כסא הכבוד. שם, בר"ה, הוא מפרש משהו אחר (שמוריד את כף המאזניים של זכות, שתכריע). המפרשים מתלבטים למה הוא משנה את הפירוש (בפשטות כי שם מפרש "מטה כלפי חסד" וכאן צריך לפרש "תהום רבה" – כל מקום לפי ההקשר). בכל אופן רבה כאן סובר "כובש" – כנראה לפי רש"י כאן על אתר. כולם שואלים על הסתירה ברש"י (יש ישוב בצאן-קדשים), ואפשר לומר בפנימיות שכאן מפרש כך – שיתאים לרבה, ובראש השנה מפרש שיתאים לבעל המימרא שם. כנראה רבה הוא כזה טיפוס – שלוקחים את העונות וקוברים באדמה, וכך מבטלים את מציאותם למאי נפק"מ? "נושא עון" הכוונה שאם אני מרים את כף העוונות במאזניים אז כף הזכויות יורדת ומכריע. בנשיאת עון, בעצם עשה מהם קל. הכל זה חסיד, יש אחד שאומרים שיהודי עשה עבירות – דברים איומים, חלל שבת, עריות, ח"ו – אבל יש אחד, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שאומר שבאמת הוא עשה עבירות, אבל הוא לא שקר לי (הודה שמעשן בשבת). יש לו כח לעשות מעבירות חמורות – קלות. זה "נושא עון" – שמרים את הכף של העונות, שבעצם אין להן משקל. קודם העונות היו משקל כבד, אבל הוא מסתכל על כל העונות של יהודים שזה גארנישט. הוא עשה מצוה – זה כבד – ועבירה זה קל. לא שאני צריך לחשוב ככה, אבל בשביל ללמד זכות על עם ישראל – זה "נושא עון". ב"כובש עון", לפי פירוש רש"י כאן, אז ה' מבטל לגמרי את מציאות העון – קובר באדמה (ושם זה גם ירקב, ולא ישאר מזה שום דבר), לא רק עושה את זה קל. זה כח של רבה. כל הדבר הזה קשור למדת הרחמים. כאן זה הרחמים שלו, אבל בכתר – יג מדות הרחמים. היות שהוא סובר "כובש", הפסוק "יכבוש עונותינו" – התיקון השמיני, "נוצר חסד", זה המקום שלו בנפש.

[השלמה: ודאי רבה הכי יכוון נכון לפירוש "משפטיך תהום רבה". רואים שלא אכפת לו לפרש שכובש ב"משפטיך תהום רבה", כי הוא בינוני. המשפט פותח ב-רבה ומסיים ב-רבה, מ-אור ל-אור. הפסוק עולה 13 בחזקת 3. כל לשון הגמרא כאן ("רבה... רבה") עולה 5 בחזקת 5 = השתלשלות התלבשות השראה = מודעות עצמית מודעות אלקית מודעות טבעית. זה ב-ה בראם, ה של מע"ב, ה בחזקת ה.

מי שמפרש אחרת, לפי נושא, זה רב יהודה – רבו. יש כאן מחלוקת של פירוש בין הרב לבין התלמיד. נושא כובש (כמו הכתיב במיכה) = 685 = מספר ההשראה ה-19, אחרי תריג. נושא כובש בהכאה פרטית = 1936 = מד ברבוע (ממוצע כל הכאה הוא כב ברבוע).

רבה (= אור) רבי אליעזר (הגדול – רבה; יש כאן עוד קשר לתנא) = שלהבת = בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. כשמצרפים את רבי יוסי ברבי חנינא רב יהודה = 1600 = 40 ברבוע (הממוצע שלהם 400, 20 ברבוע) = תלמוד בבלי תלמוד ירושלמי = "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".]

ברוך ה', לפני ההשלמות של הגימטריאות, השלמנו את זה.

[שאלה: ומה זה "ותשליך במצולות ים"?] רואים שיש בפסוק התקדמות, מ"נושא" ל"יכבוש", ואחר כך "תשליך" זה לפי פשט הולך לאיבוד (בכובש יש שני פירושים, גם זה של ראש השנה). מן הסתם הסדר כאן – יותר ויותר טוב ליהודים, יג מדות הרחמים. רואים שרבה הוא הכי טוב ליהודים. זה שכובש עוונות – כי בעד כיבוש. יתכן שלא עולה לארץ ישראל כי לא ניחא לו לבוא כאשר זה רק חזקה. בשבילו לבוא לארץ ישראל זה רק כיבוש – אז אגיע. כל זמן שזה חזקה – זה כבר מוחזק ליוצאי מצרים, לא צריך לבוא.

לחיים לחיים

אם שמתם לב, כיסינו את כל הספירות, בכל מיני ואריציות והרכבים, מעשה מרכבה.