הלאה:

עירובין נ, א; קידושין נ, ב: גופא אמר רבה כל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו.

יש כמה דוגמאות לדין זה בש"ס, ונביא את זו מקידושין. אדם קדש יחד כמה נשים – הוא יכול לקדש כמה נשים יחד, שאחת תקבל את הקידושין עבור כולן. זה אפשרי אם אין קרבה, אבל אם מקדש חמש נשים וביניהן שתי אחיות – הקידושין לא חלים על שתי האחיות. אם היה מקדש שתי אחיות זו אחר זו – על הראשונה זה היה חל ועל השניה לא. אבל אם מקדש יחד – שום דבר לא חל, לא על זו ולא על זו. זו דוגמה אחת, מתוך כמה דוגמאות בש"ס, של הכלל הזה. זו סברא של רבה – שכל דבר שלא עובד זה אחר זה גם לא יעבוד ביחד. זה שאי אפשר לקדש שתי אחיות זו אחר זו – זה פשיטא, כי ברגע שקדשתי את הראשונה השניה הפכה להיות אחות אשתי. אבל יש אולי סברא לומר שאוכל לעקוף דין זה על ידי שאקדש אותן בבת אחת. יש איזה סברא לומר שבכל אחות אני כעת מקדש אותה, ועוד לא קדשתי את אחותה (כי זה באותה רגע), וזה חל על שתיהן. איני יכול לקיים את יחס האישות, אבל אולי הקידושין חלים. לכן צריך את החידוש של רבה, שאם זה לא חל בזה אחר זה – גם לא יעבוד בבת אחת.

זו סברה יפה – איפה אני שם אותה בפרצוף? נשים את זה בספירת הנצח. למה? כי זה קשור עם זמן. זה רוצה לומר שהיתה הוה-אמינא לחשוב ש"בבת אחת" זה לא בזמן – שאין זמן אחר, אל זה בבת אחת ממש – ואז אולי הכללים והדינים של זמן לא תופסים שם. הוא אומר שלא כך – מה שלא עובד בזמן, בזה אחר זה, גם לא עובד במה שנדמה לך שאולי הוא למעלה מהזמן. איך לומר את זה? "בבת אחת" גם יש סדר-זמנים. למשל, לגבי שתי הנשים, כאילו נאמר שאת כל אחת אני מקדש לאחר אחותה, שזה לא חל (צריך לראות אם מישהו אומר כך בנגלה). שתיהן יחד, אבל אף על פי שאין זמן יש סדר זמנים. נצח זה זמן, ולא רק שנצח זה זמן – אלא בנה"י הלמעלה מהזמן הוא זמן תמידי, לא מנותק מהזמן. אם נמצא משהו אחר – כמו הבהרת ושער לבן (לא התבוננתי בזה) – שהוא אומר אחרת, נשים את זה בחכמה, שם למעלה מהזמן מנותק מהזמן. אבל בספירת הנצח – נצחיות – הלמעלה מהזמן הוא חלק מהזמן, הזמן הוא נצחי (כמבואר בחסידות). ה"בבת אחת" לא מנותק מסדר הזמן, לכן אני שם את בספירת הנצח.

[אמרנו שרבה מלמד הלכה בטעמה. כאן יש דוגמה של "סברא דאורייתא", בלי שום פסוק, כמו שמביאים המפרשים (כדאי לצטט, החל מרש"י שאומר ש"סברא היא"). זה דבר חשוב, שכח הסברא דאורייתא – גם תכונה של בינה, כמובן. כמו סיני ועוקר הרים – אם יש פסוק זה חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת", ורק סברא זה בינה, מתאים לרבה.]

הלאה, עוד כלל גדול ש"אמרינן הואיל" (אותיות אליהו זכור לטוב) – גם קשור להכנה:

פסחים מו, ב: איתמר האופה מיום טוב לחול [גמר סעודות יו"ט ואין לו אורחין, אז ממשיך לבשל לחול אף שאסור. מה הדין שלו? אם זה איסור דאורייתא ומתרים בו צריך ללקות, וכך אמר רב חסדא:] רב חסדא אמר לוקה [עבר עבירה דאורייתא – לבשל או לאפות במקום שלא צריך.] רבה אמר אינו לוקה [לא בגלל שזה מותר, כמו שנראה, אבל אף על פי שאסור לעשות כך לכתחילה לא לוקה מדאורייתא – אסור דרבנן. מה הסברות שלהם?] רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל.

לפי רבה, היות שאם היו באים אורחים לפני השקיעה היה יכול לכבד אותם באוכל הזה – זה "הואיל" – לכן אף על פי שלא ראה שום אורחים באופק, אלא סתם בישל (וגם חשב שזה למחר), אבל היות שתתכן כזו הפתעה שיבואו אורחים ויצטרך לתת להם לאכול, לכן לא עבר עבירה דאורייתא. רבה אומר ש"אמרינן הואיל" ורב חסדא אומר ש"לא אמרינן הואיל". רואים שרב חסדא הוא מציאותי ורבה הוא דמיוני – הרי זה משהו דמיוני לגמרי לומר "הואיל". ההסתברות שיבואו אורחים קטנה מאד (אלא אם כן זו חברה מיוחדת – שנופלים אורחים). פוסקים כמו רבה, רק שאם בשל כל כך סמוך לשקיעה שאין זמן שיתכן שאורחים יגיעו ויהנו מזה – אז הוא באמת לוקה גם לרבה. אבל כאן מדובר שיש עדיין זמן ביום שיכול להיות שאורחים יגיעו. רואים מה"הואיל" כאן הרבה דברים. קודם כל, רואים שהוא כמו אברהם אבינו – מכניס אורחים. יש חקירה – שאלה הלכתית – שברפרוף לא ראיתי שמישהו מתייחס לזה. כתוב שמדרבנן אסור לעשות את זה – אם גמרת את הסעודה ואין לך אורחים אסור לבשל, אבל אם בשלת אינך לוקה בגלל הסברא של רבה, "הואיל". אני שואל שאלה מאד פשוטה – מה אם זה ממש במודע שלך. שאתה חושב "הואיל", שאני מקוה שיבואו אורחים. אני אברהם אבינו, ואני מאד רוצה שיבואו אורחים, אף שאיני רואה אותם. אני מבשל בשביל האורחים שבדמיון שלי – אולי זה מותר לגמרי. עוד פעם, לכאורה אם הוא חושב ממש על אורחים – שהוא לא רואה אותם, אלא רק מדמיין אותם, אבל הוא ממשיך אותם ומבשל בשביל אותם אורחים – יכול להיות שלדעת רבה זה מאה אחוז בסדר. כי בהלכה כתוב בפירוש שהוא מבשל בשביל מחר – זה מה שאסור. לא ראיתי אף אחד שלוקח ברצינות את ה"הואיל". איזה אורח יכול פתאום ליפול? אליהו הנביא, יכול לבוא בכל זמן. מי שכל הזמן חושב על משיח ואליהו, אז ביום טוב הוא כל היום יבשל – יכין סעודת לויתן, כמו שהרבי אמר, צריך סעודת לויתן בשביל משיח, בשביל אליהו הנביא שעוד מעט יגיע. זו הלכה בשביל נשים צדקניות – שהן המבשלות בסוף. אם יש אשה ממש צדקנית, שכולה באמונה של "מהרה יגאלנו" – הרבי יכול להתגלות ברגע הזה פה ממש, וצריך לכבד אותו בסעודה – לכאורה זה רבה. רואים איזה טיפוס רבה – כח מדמה מפותח ביותר, שמשפיע על ההלכה, וכאן דווקא פוסקים כמותו, באופן חסידי. רק שצריך לברר זה הלכה זו – אם לכתחילה מותר, אם אתה מתכונן בדמיון שלך לאורח שאתה לא רואה אותו.

[השלמה: כאן חייבים לחפש את ההלכה, ולראות אם יש מי שאומר את זה, שאם אדם חושב על אורחים זה מותר לכתחילה. מה שכתוב שזה אסור זה רק אם מבשל לחול, ואז רבה אומר שפטור כי אומרים הואיל.

אמרינן = 351 = חצי שבת = הוי' במשולש. הואיל = אנא. אותיות הלואי – הלואי שיבשל אדם כל היום כולו לכבוד אורחים שיבואו. אינו לוקה = ח"פ הוי' (יצחק), ממוצע כל אות. אינו = בינה. אם כן, אינו לוקה אמרינן הואיל גם כפולת 13 = 611 = תורה = רצוא ושוב. רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל = ג"פ שמחה (שמחת יו"ט).

בשבת רבה שייך לסעודה שלישית, שלא חשוב אם אוכלים או לא אוכלים, וכך גם כאן. רב חסדא שאומר שלוקה שייך לסעודת היום – שחייבים לאכול. כמובן, עיקר הווארט כאן – אמרנו אבל לא הדגשנו מספיק – שרבה חי בעולם ההפתעה, "פתאם יבוא האדון". בשבילו הפתעה זה חלק בלתי-נפרד מהמציאות. זה חסיד. רב חסדא חי בעולם המציאות השכיח. אם נאמר שזה באמת תלוי קצת במקום, אז כמו הווארט של ר"פ מקוריץ שמאז שהמציאו ערדליים יש יותר בוץ ברחוב, גם כאן – היות שרבה חי בעולם של ההפתעות, אז הוא פועל שבמקום שלו באמת יהיה שכיח אורחים. זה בדיוק מה שהרבי אומר – שאם חושבים משיח זה משפיע שיבוא.]