ב. "באתי לגני" י"ט – בזבוז האוצרות לשם נצוח המלחמה

קבוע בחדש שבט הרבי היה דורש אות מהמאמר "באתי לגני" – המשך של הרבי הריי"צ שמסר ליום שהסתלק. יש בהמשך ארבעה מאמרים, אבל הוא מחולק לעשרים אותיות, לכן המחזור השלם לסיים את כל ההמשך זה עשרים שנה. כך בעשרים השנים הראשונות, מתש"י עד תש"ל, הרבי סיים מחזור אחד של עשרים שנים של פירוש, אות לשנה (כל אות זה פרק). אחר כך הרבי התחיל פעם שניה, והיה אמור לסיים בתש"נ, ואין סיבה מובנת לגמרי למה לא סיים את זה ממש, אבל בשנת תשמ"ח – שנתיים לפני הסוף – הוא הפסיק, ולא גמר את שני הפרקים האחרונים. אז מהשנים האלה יש לנו רק מאמר אחד מהרבי, מהשנים האחרונות. כנראה שיש דברים בגו, יש ודאי סיבה נסתרת – אולי קצת גלויה – למה הרבי הפסיק אז. לדרכנו נאמר שהיו דברים שהרבי הסס אם כדאי לומר אותם, לכן הוא חכה – השאיר את זה ל'נַגלה' הבאה, וזה עכשיו, זה היום, בגלל שמתש"נ והלאה התחילו עוד עשרים שנה. עד שנה שעברה לכל שנה היו לנו שני מאמרים להשוות, אבל השנה ושנה הבאה זה רק מאמר אחד, וצריך לנחש מה הרבי רצה לומר וחשב שכדאי להשאיר את זה לנגלה הבאה.

אם כן, נפתח עם האות של השנה הזאת, אות י"ט, לקראת סיום ההמשך. הנושא של האות זה נצח – שזה הנושא של כל האותיות האחרונות, של שני המאמרים האחרונים של ההמשך – "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", ואיך זה בנפש המדה הזאת של הנצח. הרי פעמים אנחנו מכוונים את הרבי הקודם עצמו לנצח. הרי ההילולא זה שלמות עבודת הצדיק, "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא" אמר רשב"י, וכך בהסתלקות הצדיק "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" (כמו שמסביר הרבי בהמשך זה), גילוי הסובב והעצמות, כל עבודת הצדיק שבמשך כל חייו מתגלה. לכן מה שיש בסיום חייו זה הנקודה שמסכמת את כל חייו, ואצל הרבי הקודם זה הנצח. לפי זה הרבי הוא ההוד, וזה אחד ההסברים לקשר ההדוק ביניהם, כי נצח והוד הן שתי הספירות שהקשר ביניהן הכי הדוק ("תרין פלגי גופא"), והחיבור ביניהם זה ב-י' שבט. לכן, כידוע, כל פעם שהרבי הזכיר את הרבי הקודם, חמיו, אמר "נשיא דורנו" – הוא ממשיך להיות נשיא דורנו.

שוב, הנושא זה נצח, ובשביל לנצח את המנגד המלך מבזבז את כל האוצרות שלו, שאצרו אבותיו דורי דורות, מאות בשנים. הוא אף פעם לא פותח ומראה את האוצרות האלה לאף אחד, לא לעצמו – הוא לא רגיל להכנס לתוך בית האוצר שלו – ולא לאחרים. וכשהוא צריך להלחם, על מנת לנצח את המנגד שלו, הוא גם פותח וגם מוציא וגם מבזבז את האוצרות שלו, ונותן את הכל לחילים כדי לאפשר להם לנצח את המלחמה. זה הנושא. יש בזה כמה דרגות, הרבי במאמר שלו – "באתי לגני" תשכ"ט – בין היתר מצטט את הרבי האמצעי שמסביר שיש בזה כמה דרגות. יש זמנים כאשר המלך מאד בשמחה, כמו ביום החתונה של עצמו או ביום חתונת בנו יחידו, הוא גם פותח את האוצרות ומכניס את האורחים המכובדים לראות את האוצרות, שזה מרוב שמחה. אבל זה לא כמו להלחם על מנת לנצח – הוא לא מוציא את האוצרות, הוא לא מבזבז אותם, אלא שבשיא השמחה שלו (שזה גם שיא החיים, הייתי חושב שזה החויה והענין הכי גדול בחיים), הוא לא מבזבז אלא פותח את האוצר ומרוב שמחה מראה לאנשים מסוימים מה יש לו. יותר מזה, כשהוא יוצא למלחמה לכבוש מדינות ולהרחיב את המדינה ולהגדיל את השם שלו – כמו שכתוב גם בהלכה, שיש שהמלך יוצא למלחמה על מנת להרחיב את המדינה ולהגדיל את שמו, וזה נקרא מלחמת הרשות (כך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים) – אז בשביל זה הוא יוציא מהאוצרות שלו, אבל עדיין בחישוב, עדיין על פי טעם ודעת. הוא עושה חושבים, כמה כדאי לו להמר ולהוציא מתוך האוצרות על מנת לכבוש מדינות. הוא לא בסכנה, זה רק הידור מצוה – הוא רוצה לכבוש עוד מדינה, להרחיב את השטח שלו – אז הוא יוציא מהאוצרות, אבל לא בדרך של בזבוז, לא בדרך שמוציא וזורק הכל רק לנצח. אבל כאשר זה נוגע למנגד, למי שנוגע לעצם החיים שלו ולעצם המהות שלו, לעצם הנקודה שלו – בלשון הרמב"ם הייתי חושב שאולי זה מלחמת מצוה, אבל כאן לא כותב מלחמת מצוה על השטח שלו אלא שיש מנגד לו עצמו, מנגד למלך – ובשביל לנצח את המנגד שהוא ההיפך שלו, ההיפך מכל מה שהוא בא לעולם הזה בשביל להאיר ולמסור לעולם, הוא מוציא את הכל ומבזבז את הכל.

אם כן, יש כאן לפחות שלש מדרגות של פתיחת האוצרות ושימוש באוצרות. כשמדייקים שם יש אפילו מדרגה רביעית. הוא כותב יחד עם שמחת לבו עוד היכי תימצי, שלפעמים המלך רוצה להתפאר בפני אוהבו הנאמן (לכל מלך צריך להיות לפחות אוהב נאמן אחד, ולו הוא מדי פעם פותח את האוצרות ומכניס אותו). אם כן, זו עוד מדרגה – יש שהוא מתפאר בפני אוהבו, יש שהוא שמח בשמחה אדירה ביום חתונתו או חתונת בנו יחידו, ויש שתי בחינות מלחמה, או להרחיב את גבולות המדינה ולהגדיל את שמו או מלחמה שזה עצם מול עצם, להלחם במי שמנגד לו בעצם. רק במקרה האחרון הזה נאמר מה שנאמר במאמר, שהמלך מוציא את הכל ומוסר את הכל – הוא מדייק שמוסר את זה דרך השרים, שהם ממוצעים, אבל התכל'ס שהכסף וכל האוצרות יגיעו לחיל הפשוט בלי שום הבחן. האוצר שבאוצר, היקר מכל יקר, צריך בסופו של דבר לרדת ולהגיע לחיל הכי פשוט, לתת לו את הכח ואת האומץ להלחם בחירוף נפש לנצח את המנגד של המלך. עד כאן זו נקודה אחת במאמר, שצריך להעמיק בזה להבין את זה. זה רק בא לחדד מתי, באיזה היכי תימצי, המלך פותח את האוצרות ומבזבז את האוצרות שלו

[בלשון הקבלה, האוצר העליון של המלך הוא פנימיות הכתר-עליון שלו, פנימיות עתיק – רדל"א. מה שלא מראים את האוצר לאף אחד היינו שרדל"א הוא ריש גלי, אינו מתלבש בשום פרצוף או ספירה אחרת. אפילו המלך בעצמו אינו רגיל להכנס לשם, היינו שהוא רישא דלא ידע הוא עצמו וכל שכן דלא אתידע לזולתו כלל. בכללות, הרדל"א הוא הג"ר דעתיק, אך בפרט נכללות בו ד ספירות כחב"ד. ויש לכוונן כנגד ד המצבים היוצאים מן הכלל הנ"ל שבהם פותחים וכו' את האוצר העליון: ההתפארות בפני אוהבו הנאמן של המלך היינו בסוד הדעת דרדל"א, פנימיות התפארת שבו, סוד האוירא הדבוק בקרומא דאוירא שבו מתלבש התפארת דעתיק כנודע. הבינה דרדל"א היינו מקום השמחה האדירה דיום חתונתו וחתונת בנו יחידו (על דעת ובינה נאמר "אם אין דעת אין בינה וכו'", והיינו שבכללות שתי הבחינות האלו נחשבות כאחת). שתי בחינות המלחמה, שבהן לא רק מראים את האוצר אלא גם מוציאים אותו לצורכי המלחמה, הן כנגד החכמה והכתר דרדל"א, סוד ה-י והקוש"י שבו (סוד "החכמה תעוז לחכם", החכמה נותנת עז ותעצומות להלחם מלחמות המלך). ה-י (וכל שכן הקוש"י) הוא בחינת ה'עצמי' כנודע, גם מלחמת הרשות הנ"ל נוגעת בנקודת העצמי של המלך, שהרי היא נוגעת לעצמו, להרחיב גבולות מדינתו ולהגדיל את שמו, אך לא בכל בחינת העצמי שבו ממש (אלא רק בהארה שבה), ועל כן יש כאן שיקול הדעת כמה ראוי להוציא מהאוצר העליון לשם נצחון מלחמה זו (שיקול דעת זה הוא בעצם מצד מקור החכמה שבנפש, "איזהו חכם הרואה את הנולד"). מה שאין כן המלחמה שהיא נגד המנגד בעצם שבזה לא שייך שום שיקול דעת כלל אלא מבזבזים את הכל לשם נצחון מלחמה זו. והיינו ממש ענינם של החכמה והכתר דרדל"א, שבחכמה יש עדיין פן של שיקול הדעת (כנ"ל) מה שאין כן בכתר, ודוק. והיינו מה שהכתר דרדל"א הוא עצם נקודת האמונה הפשוטה בנפש היהודי, שבשביל לשמור על נקודה זו מבזבזים את כל האוצרות שאצרו אבות האומה מדורי דורות (מאז אברהם אבינו ע"ה, ראש כל המאמינים, "תשורי מראש אמנה", וד"ל.]