ג. האוצר – רזין דרזין דאורייתא – למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית

מה זה האוצר בלשון החסידות? אצלנו האוצרות הם רזין דרזין דאורייתא, כמו שרשב"י אומר בזהר שעל ידי הספר הזה, ספר הזהר הקדוש, "יפקון ביה מן גלותא ברחמים", עם ישראל יצאו מהגלות ברחמים, גם כן, תוך כדי שננצח את הקרב, את המלחמה מול המנגד הגדול של המלך שלנו. שוב, האוצרות זה גילוי סודות התורה, זה רזין דרזין מה ש"נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה" – אותו נתיב נעלם, נתיב ה-לב, המתייחד עם שער ה-נ (בסוד "ונזלים מן לבנון" – לב-נון = מנחם וכו'), זה האוצר שלנו, שאף אחד (לא העיט, סוד דוד המלך, כמבואר ברש"י בברית בין הבתרים, ולא האיה, בחינת "איה מקום כבודו", שאלת הכתר כנודע) עדיין לא ראה את זה. הרי לשער ה-נ אפילו משה רבינו בחייו לא זכה (ורק בהסתלקותו זכה לזה, בסוד "ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה", בחינת "איה מקום כבודו" [= יה פעמים איה, סוד איה ב"חן עליון": היאיה, ודוק], נמצא שהוא, לאחר הסתלקותו, התעצם עם פנימיות ועצמיות האיה ממש – משה איה = יט בריבוע, ובהכאה פרטית = 3065 = 5 פעמים 613 = משה רבינו – לא רק בחינת "עין איה" עליה נאמר "ולא שזפתו עין איה", וד"ל; איה = ד בריבוע = חצי לב, ובהכאה = נ, סוד היחוד בין נתיב ה-לב ושער ה-נ, ודוק). אבל אותו "נתיב לא ידעו עיט וגו'", ביחד עם שער ה-נ של הבינה, זה ענין האוצרות, שהמלך צריך לפתוח את האוצר הזה, להוציא את זה ולבזבז. כמו שדברנו שבדור הזה, דור הנצחון הסופי, אין יותר סודות – יש רזין דרזין, אבל הכל צריך להיות מסור בידי החילים, והכוונה באופן ד"יתפרנסון מיניה", שיבינו ויפנימו את הסודות, ואז יוכלו בשמחה רבה לצאת לקרב, לנצח את הקרב ולהביא את המשיח.

האוצר אם כן, בכללות, אלו הסודות וסודי הסודות של תורתנו הקדושה. אבל בפרט הוא מביא מהזהר שהאוצר העליון זה ענין אחד במיוחד, והלשון הוא שאור אין סוף הוא "למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית" – זה האוצר. אם רוצין לסכם במשפט אחד מה זה סודי הסודות, מה זה האוצר שצריך למסור לחילים כדי לנצח, זה הסוד (והיינו האור עצמו) מה ש"אור אין סוף למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית". כשקוראים את המאמר, בפרקים הקודמים, משמע שה"למעלה מעלה עד אין קץ" יותר סודי, יותר רזין דרזין, ממה ש"למטה מטה עד אין תכלית". אבל כאן מפורש שזה שניהם, ועוד יותר – היחוד בין ה"למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית", השויון ביניהם. צריך להבין מה זה שאוא"ס הוא "למעלה מעלה עד אין קץ" ובו זמנית ובאופן שוה "למטה מטה עד אין תכלית", ומי שיש לו את זה, זה הנשק הסודי של החיל בצבאות ה' לנצח את המלחמה, ועל זה נאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". מה זה "לא אדם"? ששוה ומשוה לגמרי "למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית". אדם מתנחם, יש אצלו שינויים, הבדל בין מעלה מעלה למטה מטה. אצל הקב"ה, עליו נאמר "אני הוי' לא שניתי", זה שוה, וזה ה"לא אדם הוא להנחם", וה"לא אדם" הזה הוא "נצח ישראל" [הנה "נצח ישראל" ועוד "לא אדם" עולה 765 = אדם פעמים טוב (ראשי וסופי התבות = 170 = י פעמים טוב, ואמצעי התבות = 595 = יהודי פעמים טוב, המשולש של טוב טוב, ודוק), אבל הוא גם כן טוב פעמים מאד, וכידוע ש"מאד" הוא בחינת "לא אדם", היינו כאשר ה-ם דאדם עולה בראש, דהנה אדם הוא ר"ת אדם דוד משיח כנודע מהאריז"ל, ועל משיח נאמר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", כנגד ה העליות שלו, ועד לבחינת "מאד", היחידה שביחידה שבו, יחידה ליחדך ממש, המיוחד בבחינת "אני הוי' לא שניתי" כנ"ל, וד"ל. זאת אומרת שיחוד זה רומז להתכללות שתי הבחינות של "לא אדם" ו"אדם" (טוב) כאחד, להמשיך ולהאיר מהבחינה של "לא אדם" לבחינת "אדם", ליחד את המקיף והפנימי, כמבואר בביאורי הרבי לפרקים הקודמים של המאמר, וכדלקמן].

הפשט הוא ששמואל הנביא אומר את הפסוק הזה ביחס למלכות בית דוד, כמו שהתרגום מתרגם את זה. זה ההבדל בין שאול לבין דוד, ששאול לא זכה ל"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" ודוד כן זכה לזה. ממילא האוצר העליון זה האוצר של דוד מלכא משיחא (שרש המלכות ברדל"א כנודע), מה שהוא התחיל לאצור את האוצר הזה (בסוד "מהיום ההוא ומעלה", שבעצם אצירת האוצר התחילה מאברהם אבינו, ראש כל המאמינים כנ"ל, וכמבואר במ"א, ובסוד אדם ר"ת אברהם דוד משיח = כתר, וד"ל), ואחריו המשיכו הצאצאים שלו (שלמה במיוחד) ואצרו יותר ויותר, אבל עיקר האוצר זה האוצר העליון של דוד מלכא משיחא. מצד אחד אנחנו אומרים, האריז"ל כותב, ש-אדם זה ר"ת אדם-דוד-משיח. שדוד מתחיל לתקן את חטא אדה"ר בכך שמרים ידיו ואומר "חטאתי להוי'" (בניגוד לאדם הראשון, שכאשר ה' מאשים אותו לא מתוודה במודעות טבעית, אלא אומר "האשה אשר נתת עמדי" – מאשים מישהו אחר) – זה תיקון המודעות הטבעית היהודית, שכאשר נתן הנביא אומר לדוד "אתה האיש" (שבמשל) הוא מיד, בלי לחשוב פעמיים, מרים ידים ואומר "חטאתי להוי'" (= כב בריבוע, וכידוע שכל חטא פוגם באחת מ-כב אותיות התורה הקדושה, שעל כן אומרים ווידוי לפי סדר כב האותיות, אך כאן, בתגובה הספונטאנית של של דוד "חטאתי להוי'" מתקן את הכל, ובתכלית השלמות, בהתכללות כל אות בכל כב האותיות, הכל בבת אחת, ודוק).

[וכמאמר מוסגר: ג פעמים נאמר בתנ"ך "חטאתי להוי'": פעם ראשונה אומר פרעה, אחר שספג ריבוי מכות ולא נכנע, "חטאתי להוי' אלהיכם", אחר כך מודה עכן, רק בסוף, לאחר מופת הגורל ושידולו של יהושע, "חטאתי להוי' אלהי ישראל", ולעומתם דוד מגיב מיד "חטאתי להוי'" כנ"ל, ועל כן תשובתו של נתן הנביא אף היא באה מיד: "גם הוי' העביר חטאתך לא תמות", ודוק. ג הפעמים של "חטאתי להוי'" הם כנגד הכנעה הבדלה המתקה (שבהכנעה, להודות לה' על החטא): כל ענין המכות כו' הוא להכניע את קליפת פרעה מלך מצרים. ענינו של עכן הוא להבדיל בין ישראל לעמים, "חטא ישראל", "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", וכן עונשו היה "יעכרך הוי' ביום הזה" אבל לא לעתיד לבוא. ואילו ה"חטאתי להוי'" של דוד פעל תיקון והמתקה מידית – "לא תמות". ג הלשונות משלימים זא"ז: "חטאתי להוי' אלהיכם" "חטאתי להוי' אלהי ישראל" "חטאתי להוי'" = 2145, המשולש של 65, שם אדנ-י ב"ה, שם המלכות, וד"ל יש כאן אדם אותיות, המשולש של ט, פנות המשולש – חטה = כב, ודוק. בהיות הווידוי במלכות, יש למלא את "חטאתי להוי'" במילוי בן, שעולה 1500 = הוי' ב"ה בהכאת אותיותיו, כמבואר במ"א, ודוק.]

על תגובת דוד המלך במאמרו "חטאתי להוי'", המתקנת את תגובת אדם הראשון לאחר חטא עץ הדעת, נאמר "אשר נשיא יחטא" – אשרי הדור שהנשיא חוטא ומיד מודה, ואחר כך בא משיח. לכן הייתי יכול לחשוב שבגלל שדוד הוא אות אחת מ-אדם אז הוא בחינת אדם, אבל הוא זכה לבחינת "לא אדם" – איך זה הולך ביחד? אפשר לשאול עוד יותר, הרי גם משיח נכלל במלה אדם (אפילו אם הוא השיא, שזה סדר מלמטה למעלה), וכאן אומר שלנצחון זוכים על ידי "לא אדם הוא להנחם", וזה ודאי משיח. איך זה יתכן? צריך לומר שהיא הנותנת – שבכך שדוד התחיל את תיקון אדם הראשון, בכך שבטבעיות מרים ידיו ואומר "חטאתי להוי'", הוא מתחיל להתקדם לקראת ה"לא אדם" (וכנראה גם שנה שעברה דברנו על זה, שהתכלית לחבר את האדם עם הלא-אדם, וכנ"ל). בכל אופן, האוצר העליון – מה שאוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית – זה ה"כי לא אדם".