ה. עושי רצונו ולא עושי דברו – עבודת בעלי תשובה

עכשיו נעבור עוד נקודה: אנחנו בפרשת בשלח, ורוב השנים י שבט ו-יא שבט זה בפרשת בשלח (אם כי ב-י שבט הראשון, של תש"י, זה היה בשבת פרשת בא, אבל ברוב השנים זה חל בפרשת בשלח). ב"היום יום" מובאת תורה של הבעל שם טוב, שנאמרה בכמה שלבים – חלק מזה אמר לרב המגיד בחייו, והוא מסר לאדמו"ר הזקן, אבל גם מסר ששנה אחרי הסתלקות הבעל שם טוב, בשנת תקכ"א בפרשת בשלח, הוא התגלה למגיד ומסר לו עוד המשך (והוא גם מסר את זה כמובן לאדמו"ר הזקן), ואחר כך יש עוד כמה המשכים שהרביים מסרו. התורה היא על הפסוק "וישב הים לפנות בקר לאיתנו" ועל דברי חז"ל שהים שב לתנאו הראשון. יש שם כמה נקודות, והחידוש שהבעל שם טוב עצמו חדש שנה לאחר הסתלקותו, הוא הסביר את הנקודה שהצדיקים נקראים "עושי רצונו" של ה', והדיוק שם זה "עושי רצונו – ולא עושי דברו".

רק התבוננות קלה בביטוי הזה זה כבר קצת מבהיל את הרעיון. הרי כתוב שבמתן תורה 'חיקינו' במדה מסוימת את המלאכים, כשהקדמנו נעשה לנשמע, ואז יצאה בת קול "מי גלה רז זה לבני", רז שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר "עושי דברו לשמוע בקול דברו", שקודם עושים את דבר ה', עוד לפני ששומעים אותו. זה הרז של "נעשה ונשמע", אבל כאן זה יותר מזה – כמו שאמרנו שלנצח שבמלחמה זה יותר מהגילוי של מתן תורה (והדבר רמוז במתן תורה עצמו, הפותח "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", גם מתן תורה, בעצם כל התורה כולה, הוא זכר ליציאת מצרים, שם נלחם ה' נגד קליפת המנגד כנ"ל, וד"ל). מתן תורה זה 'רק' שמחת חתונה, אבל נצחון המלחמה על זה שמנגד לעצם זה מצריך ומצדיק ומחייב את בזבוז האוצרות, את כל העצם, בדרך של "לא אדם". להתחתן זה "אדם" – אדם השלם – אבל המלחמה זה "לא אדם". כמו שאמרנו, צריך לחבר יחד את ה"אדם" עם ה"לא אדם", אבל עיקר החידוש והדגש זה על ה"לא אדם". שוב, כמו שאמרנו, במתן תורה אנחנו כמו המלאכים – זה רז גדול מאד, שמלאכי השרת משתמשים בו, "עושי דברו לשמוע בקול דברו" – אבל הצדיק שנלחם הוא בבחינת "עושי רצונו ולא עושי דברו". זה הווארט של הבעל שם טוב.

מה זה יכול להיות? מה פשר הדברים? הרבי מסביר זאת (לא במאמר "באתי לגני", אלא) במאמר י"ג שבט, "היושבת בגנים" (ד"ה של המאמר השני בהמשך של הרבי הריי"צ). המנהג הוא שב-י שבט כל אחד לומד את המאמר הראשון, חמשת הפרקים הראשונים, שהרבי הריי"צ נתן בשביל י שבט. המאמר השני היה ל-יג שבט, "היושבת בגנים", המאמר השני של פורים, והמאמר האחרון (שכעת מסיימים) זה מאמר ל-ב ניסן, היארצייט של הרבי הרש"ב, אביו של הרבי הריי"צ. זה מחולק למאמרים, אבל הכל המשך אחד. כל הענין של נצח זה פורים ו-ב ניסן, אבל זה מתחיל מחתונה, והשיא של המאמר הראשון זה "שטות דקדושה", ודווקא בתוך חתונה. זו מדרגה מאד גבוהה, מדרגה של נביאים שמתפשטים ומגיעים לנבואה, והמשל לה זה השטות של ריקוד רב שמואל בר רב יצחק עם שלשה הדסים שבייש את החכמים עד שנפטר וראו עמוד אש והבינו ש"אהניה ליה שטותיה לסבא", אבל זה עוד לא הנצח – זה רק חתונה, ולא הנצח. אומר הרבי ש"עושי רצונו ולא עושי דברו" זו מדרגת בעל תשובה לעומת צדיק, ועל זה נאמר שהמשיח בא להחזיר גם את הצדיקים הגמורים בתשובה, שיהיו בעלי תשובה. צדיק זה "עושי דברו" של ה', שמקדים נעשה לנשמע, "עושי דברו לשמוע בקול דברו". אבל מי זה בעל תשובה? אחד שלא עשה את דברו של ה', שנפל ופגם בנפשו, גם בדברים חמורים ביותר כמו פגם הברית (שזה עיקר הענין של תשובה, במיוחד בדורות שלנו) – הוא נפל, הוא לא שלם בזה, אז מה התיקון? "עושי רצונו ולא עושי דברו".

הרבי מסביר את זה בצורה מאד מחודשת, ממש פנינה. הוא אומר שתשובה זה בחינה של הקב"ה גוזר וצדיק מבטל. הצדיק שמבטל את גזרת ה' זה בעצם הבעל תשובה. הרי יש שני מאמרים – אחד שצדיק גוזר וה' מקיים, זה צדיק ממש שהוא פותח וגוזר וה' מסכים. זה כמו שכתוב בבריאת העולם "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים" וזה כש"ועמך כלם צדיקים" לפני שירדו לעולם הזה, מאגרא רמה לבירא עמיקתא, לפני שחטאו. כשיורדים ממילא חוטאים, בהכרח – אין מי שלא עובר על מצות עשה, כך חז"ל אומרים, וגם דברים חמורים מזה. ה' ברא את העולם הזה עם היצר הרע – כמה שהוא מתחרט על זה, כך ברא ויודע את התוצאות של זה – וכל אחד צריך לומר לה' (כמו שכתוב בתניא) "אני לא בראתי את עצמי", אתה עשית אותי עם כל החולשות שלי, וממילא אתה אחראי על זה. התשובה זה שאני לא עשיתי את דברך, ואתה אמרת בתורה שלך שמי שלא עושה את דברך אתה לא מרוצה ממנו – אתה לא רוצה בו, "רוצה הוי' את יראיו", מי שירא שמים ומתוך כך שומר מצוות ה' רוצה בו, אבל מי שלא עושה את דבר ה' ה' לא רוצה בו, כך משמע מהכתוב בתורה. התשובה על פי פשט זה לחזור בתשובה ולתקן כל מה שעשית לא בסדר עד שה' ירצה בך בחזרה. אבל הרבי אומר כאן שהעצם של התשובה זה לומר לה' שכרגע אני לא עושה דברך, ואף על פי כן תרצה בי – תרצה בי ככה. וכל יהודי בהיותו יהודי ובן יחיד של הקב"ה הוא זכאי לבוא לה' ולעשות אצל ה' רצון שזה לא הרצון המוצהר בספר. בספר כתוב שאני רק ארצה בך אם תהיה בסדר, ולא ארצה בך אם לא תהיה בסדר – זה איום רציני, שאם אתה לא בסדר אני לא רוצה בך. אפשר לחשוב שאני אומר לך תסתלק מכאן – לא רוצה אותך. אבל הקב"ה נח לרצות. כתוב שהקב"ה הוא חסיד, ובפרקי אבות כתוב שהחסיד הוא "קשה לכעוס ונח לרצות", ולעניננו נח לרצות היינו שהיהודי יכול לעשות לה' רצון חדש.

מה זה רצון חדש? חושבים שכאשר מישהו חולה כנראה יש איזו סיבה שהוא חולה, הרי הכל בהשגחה, אבל אם מתפללים ואומרים "יהי רצון מלפניך" עושים איזה רצון חדש שה' רוצה שיהיה בריא. כאן יותר מכך (בעצם זה אותו דבר, אבל בדרך כלל לא מבינים את זה ככה) – "אין יסורים בלא חטא, אין מיתה בלא חטא", אבל כשאני מתפלל לרצון חדש (שהוא כמו אור חדש, שלא היה בגדר אור, כך זה רצון שלא היה בגדר של רצון, במאגר של רצון, גם באוא"ס שלפני הצמצום), "יהי רצון מלפניך", שמתוך העצמות יווצר רצון חדש שלא היה כלל קודם. הוא שאמרנו – אני לא בסדר, אבל תרצה בי כך. זה ראשית ועצם התשובה, וכך הרבי מסביר כאן על המאמר הזה, על תורת הבעל שם טוב, "עושי רצונו ולא עושי דברו". הוא אומר שתוך כדי ש"לא עושי דברו" מגלים שזה כן "עושי רצונו". כמובן שאין כאן שום הצדקה לא לעשות את כל המאמצים להתגבר. בדרך כלל האדם מסוגל להתגבר, ואז אם לא התגבר הוא לא רציני, ואז לא מגיע לו, וגם כשאומר לה' "תרצה בי ככה" זה לא רציני. מתי זה רציני "תרצה בי ככה" בגלוי? רק אם עשה את כל המאמצים ולא הצליח, אז סימן שזה הרצון הנעלם בהעלם שאינו במציאות שכך ה' ברא אותו. זה שייך לפגם הברית – על כל שאר הדברים אפשר להתגבר, גם אם אדם מכור אפשר לשלוח אותו להגמל, אבל גם ב'רטורנו' בבית שמש אין תכנית גמילה לפגם הברית, זה לא עוזר. מדברים עכשיו לבחורים במיוחד, אבל גם לנשואים – בחור צריך לעשות את כל המאמצים לא לפול, אבל אחרי הכל לא צריך לפול ברוחו, וגם אז צריך לומר לה' "תרצה בי ככה". אם זה באמת ה' מקבל את זה, ונעשה רצון חדש לגמרי שלא היה בגדר רצון כלל.

עד כאן זה עוד נקודה חשובה שהרבי אמר, במאמר "היושבת בגנים" תשכ"ט (בהמשך ל"באתי לגני"). ומה הסימן המובהק שנתרצית בי, זה שאתה מוסר לי את הנשק הסודי, את האוצר העליון (שממתגלה בי באשר אני שם כנ"ל), כאשר אני בא להתגייס (עם כל הגסות שבי, כבחור המצוי...). על זה נאמר "נצחוני בני נצחוני", זו מדת הנצח בנפש (הכלולה גם במדת ההוד, ששם התשובה לה', וכמו שיתבאר בסמוך), ודוק.

אז אמרנו שנצח זו נקודה שלא עובדת לפי הכללים הרגילים. בי"ט כסלו דברנו כאן על המושג כללי משחק, ומה שאמרנו כעת זה שמדת הנצח לא עובדת לפי כללי המשחק הרגילים – זה משחק מסוג אחר. אין בשום משחק בזבוז האוצרות – כל משחק זה כללים של תגובות, של מדה כנגד מדה, אתה עשית מהלך מסוים במשחק ומגיבים. שאח, המשחק הקלאסי ביותר – משחק כל המשחקים, לפי המסורת זה משחק שהמציא אותו שלמה המלך – אז אני עושה כזה מהלך ואתה מתחשב עוד מהלך. קוראים לזה גם מלחמה, אבל בכל אופן זה הכל מהלכים מחושבים, זה תחכום, זה רצוא ושוב. המלחמה של שאח, אם כי בסוף המנגד מנגד למלך עצמו – רוצה להפיל את המלך, להרוג את המלך – בכל אופן, לפי איך שהסברנו, המתח זה לא המתח של המנגד בעצם. אולי זה משתדל, אבל זה משחק של שלמה המלך – כנראה שזה השיא עד היכן שלמה המלך מסוגל להגיע, אבל דוד המלך זה משהו אחר. ידוע ששלמה, כמה שישב על כסא ה' למלך, אבל את כתר המלכות של דוד הוא לא קבל – את העצם של דוד הוא לא ירש. משיח צריך לצאת גם משלמה, אבל זה חידוש, כי שלמה – כמה שהוא חשוב וגדול – זה לא דוד מלכא משיחא, זה לא בחינה של "כי לא אדם הוא להנחם". שלמה זה אדם, זה לא "לא אדם". עוד הפעם, יש כללי משחק – כשאני עושה מהלך אתה עושה כנגדי מהלך. אבל יש שאני לכאורה הפסדתי הכל, ואחרי שהפסדתי אני אומר לה' – תעשה אותי מנצח. בעצם המדה הזאת זה הוד (כפי שההוד כלול בנצח כנ"ל, סוד הפרקים העליונים של נו"ה, שנכללו שניהם בנצח, כמבואר בכתבי האריז"ל, ובפרט בסוד תיקון עמר נקי מבין ז תיקוני גולגלתא, וד"ל), כמו שמוסבר אצלנו באמונה ומודעות, ש"צדיק גוזר" זה נצח ואילו "צדיק מבטל" זה הוד – זה מתאים לתשובה, כי תשובה זה וידוי, זה הוד. לכן הרבי לא אמר את זה במאמר על הנצח אלא במאמר החבר שלו, מאמר ההוד, "היושבת בגנים".