נחזור לחסיד ולמתנגד שלנו. יש ווארט בין חסידים, שיש אפילו מי שאומר שזה מאדמו"ר הזקן (ואם זה לא ממנו זה מחסידיו), שהמשיח ודאי יהיה מתנגד. למה? כי אם יהיה חסיד המתנגדים לא יקבלו אותו בשום פנים ואופן, אבל אם הוא יהיה מתנגד אז החסידים, שהם חסידים בלי גבול, יקבלו גם משיח מתנגד, אז ממילא המשיח ודאי יהיה מתנגד. זה אמירה מאד גדולה לזכות המתנגדים, בזכות ה'שמאלנים'. נספר עוד ווארט, שהחסיד ר' יקותיאל ליפלער פעם בא לאדמו"ר הזקן והתבטא (ביטוי שכבר הפך להיות ניב בחסידות) – "תחתוך ממני את הצד השמאלי". כלומר, שצד השמאל בשבילו זה יצר הרע, זה הנפש הבהמית, זה ה'מתנגד', הספקנות. אבל אדמו"ר הזקן ענה לו "ואתה מחיה את כולם כתיב", אי אפשר לכרות חלק מהנפש, להוציא את השור מהמרכבה, כנ"ל. החסיד הוא קצת כמו הפתי. בדרך כלל אם רוצים לחבר אותם, ואם שני הזכרים הולכים ביחד, אז צריך שהימין יהיה בפנים והשמאל באחור – שהחסיד יסתובב לאדם והמתנגד לבהמה – אבל לפי השכל שלנו עכשיו אולי יותר קל הפוך, שלחסיד יש נטיה ל"פתי יאמין לכל דבר", ואילו אדם שבוחן את הדברים הוא יותר כמו מתנגד, הגיון של שמאל. אם כבר, איפה ה"אדם" ואיפה ה"לא אדם"? ה"לא אדם" הוא באחור, כי ה"אדם" הוא בפנים. יש לו שכל טוב, ואבחון, וכל פעם צריך לבחור (הכי אדם, הכי חכם, זה רבי יהושע – בפרשת דרכים לא יודע איך ללכת, ולפעמים טועה; הוא תמיד בדרך אבל יכול לטעות).

אם כן, יש לנו כאן מבנה של חסיד-מתנגד ואדם-בהמה, והתיקון האמיתי – שזה באמת הרבי האמיתי, שהרבי רצה שכולנו נהיה רביים, שלכן זה שייך לימים האלה – שגם כאשר לוחמים הלחימה זה רק בשביל לעשות איחוד. במיוחד אם זה בתוך העצמי, וגם אם זה עם עוד יהודים, ובמדה מסוימת אפילו עם גוים שאנחנו מעליהם אך יש שם אשת יפת תאר שאולי תתיהד וצריך להוציא אותה משם – אז מי שבאמת יש לו שכל טוב יודע שהמשימה האמיתית של המלחמה זה מעשה מרכבה, מרכבה שלמה עם כל הפנים האלו. צריך להיות אוהב הגיון, אוהב גבולות. גם הקב"ה אוהב גבולות – אם הקב"ה לא היה אוהב גבולות הוא בכלל לא היה מתחיל את כל העסק של בריאת העולם. כמו שאומרים שהקב"ה אוהב את הטבע שברא, ויחד עם זה מחולל גם נסים שלמעלה מהטבע – מי שלא מאמין בנסים לא מאמין בשם הוי' (כמו פרעה מלך מצרים שהאמין באלהים, בגימטריא הטבע, אבל אמר "לא ידעתי את הוי'", לא האמין באלקות בעצם שלמעלה מן הטבע), זאת אומרת שבמקום להוציא את צד השמאל שלו ניתח את צד הימין שלו. כתוב שבעולם הזה המצוה זה "לאכללא שמאלא בימינא", שהימין ישתלט על השמאל והאדם על הבהמה, כמו שאמרנו. אבל לעתיד כתוב "הכהנים הלוים", והאריז"ל אומר (ומובא בתניא) שהשמאל יעלה יותר מהימין. זה הווארט הזה שמן הסתם משיח יהיה מתנגד, שזה על דרך הכהנים הלויים. אבל המתנגד הזה, להפתעתנו, הוא יהיה עוד יותר חסיד מאשר אנחנו מכירים.

למשל, מה שאנחנו מדברים כל הזמן לחבר תורה ומדע, יש כאן דוגמה יפהפיה מה זאת אומרת להיות חסיד ומתנגד יחד. מי שאומר שמה שאנחנו מנסים לעשות זה שטויות והונאה וגניבת דעת וכו' וכו' – זאת אומרת שהכל זה מתוך היצר הרע של החסיד לבטל גבולות, שאין גבולות. אבל מי שנותן לזה סיכוי וצ'אנס, שאולי בכל אופן אפשר לחבר את התורה והמדע – התורה זה "מימינו אש דת למו", התורה זה ימין, אבל יש לו כח של אש, כח להתחבר ולהעלות גם את השמאל. כמו שאבולעפיא דורש זאת ש"מימינו אש דת למו" זה אותיות "מימינו דת שמאלו" וממילא זה גם "משמאלו דת ימינו" – כלומר שאם כי השרש הוא ימין עיקר המטרה היא לחבר אותם. איך מחברים את התורה והמדע? צריך להיות מאד 'שמאלנים' בשביל זה, צריך להיות עם הרבה שכל של מדען (אחרת באמת אתה משתטה בעצמך, וב'מקרה הטוב' מרמה את כולם). צריך הרבה הרבה שמאל בשביל זה. שמאל ר"ת שכל-מאד-אוהב-לוגיקה – צריך הרבה שמאל בשביל להתיימר שאתה עכשיו הולך לחבר תורה ומדע. אבל עצם היומרה הזאת, אין לך ימין יותר מזה – ימין זה שאין גבולות, אין גבול כמה אני יכול לחולל כאן. אני יכול לחצות את כל הגבולות המקובלים. זה נקרא מעשה מרכבה. מעשה מרכבה זה באמת ש"כולא ימינא", שהכל זה תוך ההשראה שניתן בלי גבול לחבר את ההפכים. החסיד זה אוהב, הימין זה אהבה. השמאל מאד אוהב – אבל אוהב גבול. האהבה של "ימינו תחבקני", הבלי גבול שניתן לחבוק עולם, לחבק ולחבר את הכל תחת כנפי השכינה – זה בא מהחסיד. אבל בשביל להצליח בזה הוא צריך המון שמאל – הוא לא יכול להרשות לעצמו דברים בלי גבול. לא רק בגלל "אופן המתקבל", אלא גם אליבא דאמת – אם יאמר דברים לא רציונאליים לא יצליח לחבר שום דבר. זה דומה למה שהסביר האבא של הרבי על סודות חג הפסח. זה מאמר ארוך שיש לנו, אבל בקיצור – הוא אומר שחג הפסח זה חג האביב, חג החסד והאהבה, אבל כל פרט ופרט במרכיבי הסדר וכל כוונה לפי הקבלה זה גבורות. הוא מאריך מאד מאד להראות איך שכל הכוונות הפרטיות של המרכיבים וכל מה שעושים בפסח, בליל הסדר, זה מצד הגבורה, ואף על פי כן המקיף של הכל זה חג החסד. כלומר שבאמת בסוף החסד הוא המקיף והכל נמצא בתוך המעטף שלו – הוא מצליח לחבר דברים כי הוא בלי גבול, אין סוף לכמה שהוא מסוגל לחבר, הוא מסוגל לחבר הכל באמת. כאן צריך באמת את החיבור של החסיד עם האדם, כלומר שהציר של אריך יתחבר עם עתיק בצורה שהימין ילך לאדם והשמאל ילך לאחור – כאן יש יותר התכללות, שבהמה תקבל שכל, והאדם שיש לו שכל יקבל אמונה (ימין זה אמונה, מדת אברהם אבינו).

עכשיו פתחנו משהו, אבל נוכל להאריך בו ולהסביר את זה הרבה יותר טוב ברגע שמישהו יצייר את זה טוב. אם תראו טוב שלכל אחד יש את האדם שלו, וכנראה פנים של חסיד זה לא פנים של בן אדם, וגם לא הפנים של מתנגד, ופנים של בהמה זה ודאי לא פני אדם. לכל אחד יש משהו יחודי – אדם וחסיד ומתנגד ובהמה. זה מעשה מרכבה, שלא מגלים ברבים, אבל היות שהיום יש בזבוז האוצרות אז זה בזבוז האוצרות. זה מעשה מרכבה בדורנו, והנצחון האמיתי תלוי דווקא ב"למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית", דווקא מלחמה "על אויביך" ודווקא "וראית בשביה אשת יפת תאר". זה העבודה אחרי הבירורים – איך להמשיך לאכול אף על פי שכבר לא צריך לאכול.

לחיים לחיים, שהקב"ה יעזור ויביא את הגאולה השלמה.