ד. נתינת האוצר למתגייס לנצח את האויב (ולא בסדר ההשפעה הרגיל)

אחרי זה הרבי חוקר ענין בחסידות, מסביר נקודה חשובה מאד שגם נעמוד על זה קצת. הרי אם האוצר העליון הזה הוא אור עצמי ממש, זה על דרך ה"פנים" של "ופני לא יראו" (כמו שאמרנו שזה שער ה-נ שמשה רבינו לא זכה לו בחייו, שה' אומר לו "ופני לא יראו"). אם זה כך, שזה פנימיות הקב"ה, איך אפשר בכל אופן לגלות את זה בעלמא דין – ברנש, מי שלא יהיה, גם מי שהולך להלחם באויב המלך ולנצח את המנגד בעצם של המלך. אז הרבי אומר שמובא בחסידות שגם מהבחינה של הפנימיות, "ופני לא יראו", לפעמים נמשכת הארה למטה (מביא לכך מ"מ בחסידות). זה לא מתגלה בכלל, אבל גם משם יש הארות – מה שנוזל, מה שנובל (כמו "נובלות חכמה שלמעלה תורה, נובלות בינה שלמעלה שכינה"), יש דברים שמטפטפים מלמעלה. הוא מביא את זה כדי לשלול את זה, כי כאן שכתוב שהמלך מוציא ומבזבז הכל זה ודאי לא שאיזו הארה מדרגה מאד גבוהה נמשכת ומתגלה וניתנת לנשמות. ודאי שלא הפירוש שמדובר בתופעה שכתוב עליה במקום פלוני או אלמוני, כי כאן כתוב שפותח את האוצר, ומוציא את כל מה שיש שם, את העצם, ומבזבז לחילים – ודאי לא מדובר בהארה בעלמא.

אחר כך הוא רוצה לשלול עוד משהו. יש נושא גדול שאדמו"ר הזקן מפתח בכמה מאמרים בלקו"ת, והרבי מאד אוהב את זה ומפתח את זה בהמון מאמרים, שיש אתערותא דלעילא מחיצוניות המקיף שבאה לעורר את האדם, אחר כך יש אתערותא דלתתא שאנו עובדים את ה' מלמטה, לפי ערך עבודתו באתעדל"ת יש אתעדל"ע להמשיך לנו שפע פנימי (באותו ערך, מדה כנגד מדה), אבל אחר כך יש עוד אתעדל"ע שבאה מפנימיות המקיף, וזה בא ושורה על "אתר שלים". אחרי שהאדם התעורר והשי"ת הגיב זה לא סוף הסיפור – תכלית הכוונה, שה' באמת רוצה לתת את עצמו, אז יש בסוף אתעדל"ע שנוחת על "אתר שלים", על מקום שהוא שלם לאחר כל השלבים הקודמים של אדתעדל"ע מעוררת אתעדל"ת, אתעדל"ת ואתעדל"ע הבאה בעקבותיה. אפשר לחשוב שהאוצר זה השלב האחרון, אתעדל"ע הנוחתת על אתר שלים, והרבי אומר שזה ודאי לא כך – שהרי כאן אין שום אתר שלים, הרי אנחנו באמצע המלחמה. זה מצב שגם לא כתוב שאנחנו במצב של שלמות, גם מצד העבודה שלנו (כמו שנסביר יותר בהמשך) – לא ש"עמך כֻלם צדיקים" בגלוי. אדרבא, כנראה שעל זה יש מלחמה – על זה שאנחנו לא במצב התיקון השלם. ועוד אומר שגם הגילוי הזה שבסוף, אתעדל"ע ששורה על אתר שלים, זה עוד לא בזבוז האוצרות. אז גם מבחינת האיכות שלו זה עוד לא זה, וגם התיאור שלו לא מתאים בכלל למצב שעליו אנחנו מדברים. הרבי אומר שאם כבר, לכאורה, בזבוז האוצרות זה למי שמתחייל – אם יש כבר איזה אתעדל"ת בסיפור הזה של בזבוז האוצרות זה רק דבר אחד, שאתה מגיע ללשכת גיוס (שלנו), שאתה מוכן להתגייס, אתה מוכן להתחייל. לא כל מי שמגיע ללשכת הגיוס הוא נקרא "אתר שלים", הוא ודאי וודאי רחוק מאד מלהיות אתר שלים, אבל הוא בא להתגייס, וזה התנאי היחיד – אתה רק בא להתגייס ואז, כמו שמחלקים נשק, אתה באת להתגייס היום אז לא בודקים בציציות יותר מדי, אתה מוכן להיות חיל בצבאות ה' אז מתחילים לבזבז לך אוצרות. הרבי מפתח את זה פרק שלם, שמה שקורה כאן לכאורה לא דומה לשום תהליך שמוסבר בחסידות. איפה מצאנו כזה דבר, שאתה מקבל דבר שהוא לא לפי ערך כלל וכלל – זה דורש ממך משהו, אבל לא יותר מדי, רק הדבר הזה שאתה בא להתחייל, וזה לא שנותנים לך הארה, ואפילו לא אתערותא דלעילא (המושג הזה לא מתאים כאן, לומר שבגלל שאתה באת להתחייל ה' מתעורר לתת לך משהו – זה לא הביטוי המתאים, זה מנגנון אחר, משהו אחר לגמרי)? זו נקודה חשובה מאד להסביר אותה.

הרבי רק כותב את זה, ונסביר את זה לפי הקדמה של רבי אייזיק. ההקדמה היא שגילוי הכתר הוא לא יורד מלמעלה, אלא רק בא לך ממול. שוב, זו הקדמה שדברנו עליה הרבה מאד פעמים בישיבה בשכם – אחד מהפנינים של רבי אייזיק, שמסביר את זה על מה שנאמר בכתבי האריז"ל, ב"רזא דאתוון", שכתוב שהכתר הרי רמוז באות כ ("אין כ אלא לכתר"). אם ה-כ רומז לכתר היה צריך לחשוב שתהיה כלפי מעלה, ואם היא על הצד סימן שזה מתלבש עליך בשכיבה – אתה בהתבטלות, והכתר בא ומתלבש עליך תוך כדי השכיבה כביכול. זה ציור האות כ.

קודם כל, את כל הדבר הזה הרבי מסמיך כאן על דיוק בסגנון הרבי הקודם במאמר, שפותח את האות של השנה עם כך ש"מדת הנצח מגיע לאוצר העליון". אחר כך יש שם נקודה, ואחר כך ממשיך – פירוש הדבר כי הוא מתגלה ונמשך למי שמגלה בנפש שלו את מדת הנצח. כלומר, כשאתה קורא את הקטע הזה נדמה לך שמדת הנצח בנפש זו מדה שעולה עד לעצמות, עד לכתר, עד לפנימיות הכתר, עד לחביון עז העצמות שבפנימיות הכתר, פנימיות רדל"א. אבל אחר כך הוא מתרגם את זה ומסביר שפירוש הדבר שהנצח מגיע לאוצר העליון היינו שהוא מתגלה ונמשך לך באשר אתה שם. כלומר, זה הרבי לא אומר בפירוש אבל זה כוונתו, שכל התהליכים הנפשיים בחסידות הם תהליכים של "רצוא ושוב". אם צטטנו את רבי אייזיק מהומיל נמשיך לצטט, שהוא כותב במכתב המפורסם לחבר שרצה לקרב אותו לחסידות, שיש רצוא ושוב בעצם הנפש של היהודי, שעצם הנפש זה "חלק אלוה ממעל ממש", והרו"ש זה "גאט איז אלץ – אלץ איז גאט", ה' הוא הכל והכל זה ה', זה הרו"ש של עצם הנשמה. אם כן, יש כזה דבר רו"ש גם בעצם הנשמה – רו"ש זה חיות, חיות שמשנה. אבל כמו שעכשיו נסביר, כל רצוא ושוב שבעולם זה בחינת אדם. הרי אדם הוא אדם חי, יש לו לב, יש לו דופק. אם כי שיש שתי בחינות של דופק – דופק הלב, הפנימיות, בחינת משה רבינו, ודופק היד, החיצוניות, בחינת עזרא הסופר (כמבואר בכתבי האריז"ל) – אבל האדם מוגדר כחי, עם דופק, "והחיוּת רצוא ושוב". "לא אדם" הוא לא מוגדר בדופק של רו"ש. אם רוצים להבחין ולהגדיר מה זה "אדם" ומה זה "לא אדם" – "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", שזה הגילוי של האוצר העליון כאשר מדובר על בזבוז האוצרות – היינו ש"לא אדם" זה לא תהליך של רו"ש. רו"ש זה גם על דרך אתעדל"ת-אתעדל"ע – שהאדם עולה וה' יורד, משה עולה להר וה' יורד עליו, זה "ביום חתונתו". נחזור למה שאמרנו קודם – מכאן משמע שמלחמת המשיח זה יותר מ"'יום חתונתו' זה מתן תורה". במתן תורה גילוי האוצרות, "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים", אבל זה רק יום החתונה לפי המשל, ובזבוז האוצרות של המלחמה זה אין סוף יותר. במתן תורה יש תחתונים עלו למעלה ועליונים ירדו למטה, רו"ש, אבל כשמדובר על נתינת הנשק של בזבוז האוצרות לחיל שבא להתגייס זה לא ברו"ש, לא אתעדל"ת ואתדעל"ע, לא לעלות למעלה ולקבל משהו. זה מיניה וביה – להתגלות זה לגלות את נקודת הנצח, שאתה עכשיו מקדיש את חייך לנצח מלשון נצחון. זה שיצא מזה בסופו של דבר גם נצחיות זה עוד ענין, אבל אתה לא חושב על זה כרגע – להיפך, חיל שמתחייל לא בטוח בכלל שיחיה חיים נצחיים (אם הוא הולך על חיים נצחיים הוא לא חיל). הוא בא בשביל נצח לשון נצחון – הוא לא עולה לשום מקום, שום דבר לא יורד אליו, אין פה רו"ש, אין פה באתעדל"ת אתדעל"ע (שכתוב בכל מקום בחסידות), אלא משהו אחר לגמרי. ברגע שאתה מראה נכונות להתחייל נותנים לך מיניה וביה – כמו שה' אמר למשה לשים את ידו בחיקו ולהוציא אותה מצורעת, כך אומרים לך תשים את היד בתוך הכיס שלך ותוציא אוצרות. זה קצת מזכיר את הסיפור של רבי נחמן על הבן שכולו אבנים טובים, רק שיש לו עור שמכסה על זה – ברגע שהעור מתקלף ויורד רואים שהוא כולו אוצרות, כולו אבנים טובות. ככה כאן, ברגע שאתה מתחייל העור יורד, ומה זה שנותנים לך אוצרות? אתה בעצמך אוצר. כאן זה נקודה חשובה להבין את הענין של מדת הנצח, "נעימות בימינך נצח" – שהדבר הכי חביב ואהוב לקב"ה זה הנצח (כפי שחז"ל דורשים על הפסוק הזה, והרבי מביא לענין הזה).

עוד נקודה שהרבי מביא בענין הזה: אפשר לחשוב ש"נצח ישראל" היינו שה' הוא הנצח של ישראל, אבל הפירוש האמיתי הוא שהנצח הוא בשביל ישראל, בשביל החיל הפשוט. מאז ומתמיד, מלפני בריאת העולם, הנצח הוא בשביל ישראל. "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". ואם כן, ברגע שהעצמות, האוצר, ניתן לנצח – והיהודי רק מתעורר במדה הזאת של נצח, שהוא הולך עכשיו לנצח – אז אוטומטית האוצר מתגלה בו, מיניה וביה, או כמו הכתר הזה שמתגלה מולו. אבל כאן זה אפילו יותר מאשר מולו, זה בו ממש.