קודם כל, רק להוכיח 'הוכחה מוחלטת' שזה התיקון האחרון של סוד המרכבה, נעשה את החשבון: אדם בהמה חסיד מתנגד = הוי' בריבוע, כלומר שכל אחד בממוצע זה אחד בריבוע. אז עכשיו אנחנו 'משוכנעים' שמה שאמרנו זה נכון, ורק צריך להסביר מה זאת אומרת ולמה רצינו את זה. זה שה' מסכים וגם הרבי מסכים לזה זה בגדר "עושי רצונו ולא עושי דברו". רבי הלל אומר – וכך פתחנו את "וצדיק יסוד עולם" בספר לב לדעת – שכאשר אומרים חסיד הכוונה בלי גבול, ומתנגד זה גבול, ורבי הוא בלי גבול בגבול. אם כן יש לנו הגדרה, שבצד ימין זה טיפוס בלי הגבלות (אריה של פעם, העושה, בתוקף, ככל העולה על רוחו). הבלי גבול מתבטא גם בתפיסת עולם וגם במה שהוא מרשה לעצמו להאמין בו. מה ההבדל בין חסיד למתנגד היום? אתה מאמין שהרבי חי בגוף גשמי אחרי ג' תמוז תשנ"ד? אם אין שום הגבלות לשכל שלך ולאופי שלך אין שום הגבלה, אז אין שום סיבה לא לחשוב ככה – מה הבעיה? אשרי המאמין – אשרי המימין, לשון ימין. אבל אם יש לך גבולות בחשיבה שלך, שזה הגדרות, יש לך איזה הגיון שאתה מחויב לו – כמו הרמב"ם (הרמב"ם הוא מהפאה השמאלית) – אם אתה חושב בשכל רציונאלי, אתה טיפוס רציונאלי, אתה לא יכול לקבל השקפה כזאת שאין גבולות ואין הגיון, שנוגד את הנראה לעין, אז אתה מתנגד. אם אני חוזר לסיפור של המלחמה של המלך נגד המנגד, אז המלך מבזבז אוצרות כדי לחסל אותו, אבל כאן זה לא טוב לחסל אותו כי תחסל פנים של המרכבה שלך. אי אפשר להוציא את השור מהמרכבה כי אתה לא אוהב שוורים, אפילו אם הוא שור נגח (נגד-ד עם אריכות ב-ד). אם תוציא אותו אז תוציא גם את ה"רב תבואות בכח שור" (הקשור ללימוד הנגלה של התורה; כח שור = מח שליט על הלב, וד"ל). צריך לפרש פירוש אחר מה זה בזבוז האוצרות במלחמה נגד המנגד כדי להגיע בסוף, כמו שנסביר, ל"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", שהשמאל קיים והוא יותר ימין מהימין – בשביל זה צריך בזבוז האוצרות. בשביל שהמתנגד יהיה בסוף יותר חסיד מהחסיד זה רק אם נהיה רבי (כמו שהרבי רצה לפני ג' תמוז, שכל אחד יהיה רבי) שהוא בלי גבול בגבול. יש חסיד ומתנגד, והרבי האמיתי אוהב את שניהם, אבל בכל אופן יש איזה מלחמה. רוצים להסביר שכל המשברים, כל הטיפול הנפשי, זה בגלל שיש ארבע פנים אלו של פיצול אישיות. זה הרבה יותר מורכב מהפיצול הרגיל, לשנים, וגם הרבה מעבר לפיצול שיש בתניא בין נה"א לנה"ב. כעת רוצים להגיע לארבעה – כמו כל התפתחות של שנים שהם ארבעה – ומזה להגיע לאחדות מופלאה.

שוב, יש נטיה לבלי-גבול, גם בשכל וגם במדות, שהכל צריך להתנהל לפנים משורת הדין – זה חסיד (והוא צריך להיות עז פנים כנודע, היינו סוד ה-י דחכמה, "החכמה תעז לחכם", שבחסיד, כנ"ל). יש אחד שמאד סגור, שמבין שצריך גבולות וזה תיקון עולם – לכן המשנת חסידים והגר"א סברו שהצמצום כפשוטו, כי צריך גבולות. גבול זה הגיון, זה מה שהרמב"ם מסביר שיש לנמנעות טבע קיים גם בחיק הבורא – שההגיון שורר (לשון שור). אז יש פה מתנגד מצד שמאל, וצריך להכיר בו. מי שלא מכיר שיש בי את המתנגד הזה, מי שנדמה לו שאין בי את המתנגד הזה (כלומר מי שמדחיק את מציאותו לתוך הלא-מודע שלו), הוא בבעיה – הוא צריך הרבה טיפול נפש. מי שלא מוכן להודות ולהכיר בצד המתנגד שבו הוא לא בריא. אחד שאין לו צד מתנגד הוא לא בריא. מה זה אדם-בהמה? קודם אמרנו שבהמה זה כמו התת-מודע הפרוידיאני, לכן זה צד האחור, אבל נסביר את זה אחרת, כדי שהכל יהיה במודע – צריך שגם לאחור יהיה מודע. וגם, כמו שאמרנו שיש משהו טוב גם בצד המתנגד, ועד שתכלית המלחמה זה להגיע ל"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", שהוא יותר ימין מימין, צריך גם ביחס לאחור.

נאמר עוד נקודה: כתוב שבאריך יחוד זכר ונקבה זה ימין ושמאל. מעשה מרכבה כולו בכתר, שזה בעצמו חדוש מופלא, והכוונה היא שהזיווגים הם מיניה וביה. מחכמה ולמטה יש פרצוף זכר ופרצוף נקבה, או"א ואח"כ זו"נ, אבל החידוש בכתר, בעל-מודע, שהזיווגים הם בתוך אחד, יש לו צד זכר וצד נקבה והזיווג מיניה וביה. רק שבאריך אנפין, חיצוניות הכתר, הרצון בנפש, הזיווג הוא בין ימין ושמאל, ואילו בעתיק יומין, פנימיות הכתר, התענוג בנפש, הזיווג הוא בין פנים לאחור. לפי זה חסיד-מתנגד זה באריך אנפין ואדם-בהמה זה בעתיק יומין, והכתר בכללותו זה כל המרכבה. מזה אדם-בהמה? אדם זה שם מה ובהמה זה שם בן, שמות קדושים, ועיקר הזיווג של מה ו-בן זה בתוך עתיק יומין, החל מהרדל"א שבו וכלה בז"ת שבו. כל סוד תיקון מה ו-בן בעיקר מתואר ומתחיל בכתבי האריז"ל ביחס לפרצוף עתיק יומין, ושם האדם בפנים והבהמה באחור. יש בהמה רבה שלמעלה מאצילות, שגם על זה כתוב "ורב תבואות בכח שור", יש בו תועלת רבה שהאדם לא יכול להועיל בעצמו. דוד המלך אומר "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך" – בזכות זה שהוא בהמה יכול להיות תמיד עם ה', באמונה פשוטה (תניא). הצ"צ מסביר, ואנחנו אוהבים להביא את זה, שגם באמונה יש מה ו-בן שלה. מה ש"פתי יאמין לכל דבר" למעליותא זה ה-בן, הבהמה, של האמונה, שזה חשוב ביותר, וה-מה של האמונה זה ה"נכרין דברי אמת" (שבעל תשובה מתחיל מלפתוח איזה ספר ומכיר שיש שם דברי אמת, ואז מקבל את הכל כ"פתי יאמין לכל דבר", ואז "שומר פתאים הוי'"). בכל אופן האדם הוא בעל הבית שצריך לשמור את הבהמה. באמונה זה לשמור את הבהמה מאמונות טפלות – "פתי יאמין לכל דבר" יכול להגרר גם לאמונות טפלות, והאדם צריך לשמור על הבהמה שרק תועיל ב"רב תבואות בכח שור".

ועוד דבר לגבי הבהמה, יותר כללי – בהמה זה טיפוס מסודר בחיים, שהוא מרגיש בסדר במודעות טבעית. באופן טבעי בהמה מרגישה מאד בסדר בעולם הזה, מרגישה במקום, עם ארבע רגלים על הקרקע – יציבה, עם פנים כלפי מטה, יציבות עצומה בתוך המציאות של העולם הזה. בכיף "רוח הבהמה יורדת היא למטה לארץ". ואילו אדם, שהוא לא כל כך יציב – הוא רק על שתים, ופניו כלפי מעלה – אז הוא "אדמה לעליון". הסימן הראשון שאתה באמת אדם, "אתם קרויים 'אדם'", שלא מרגיש בנח בעולם הזה. יהודים מסתגלים לעולם, זה פלא וחידוש של "עם סגולה", אבל להסתגל זה אומר שזה לא טבעך הראשון, זה לא המקום שלך. זה כמו שהבעל שם טוב אומר משל שהמלך שולח את בנו למקום מאד רחוק וזר לחלוטין, ואם הוא באמת אדם – מגלה את האדם שבו – הוא כל הזמן רוצה לצאת מכאן באיזה מובן, "אדמה לעליון", ולכן "רוח האדם העולה היא למעלה". אז צד האחור של האדם זה מה שהוא מרגיש טוב בעולם הזה, וממילא הוא גם נח. אבל מי שבאמת נע, זה התוספת "נפש חיה" – "כל חי מתנועע" – זה נקרא "מהלך בין העומדים". גם המלאכים הם סך הכל בהמות, לכן הם "עומדים" – זה להיות נח, להיות מסודר, הכל בסדר. אבל מי שלא מסודר בעצם בחיים שלו זאת אומרת שהוא אדם, שאדם הוא לא מסודר במובן של הכל בסדר (והיינו מפני שידע איניש בנפשו שהוא בעצמו לא בסדר, וכידוע הרמז שתכלית האדם – משיח = אני לא בסדר), וכל הזמן הוא שואף ומהלך, "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". אם כן, כך נבחין בין הפנים של האדם – שהם מצד קדם, קדימה, צריך להתקדם – לפני הבהמה שמצד אחור, נח לו להשאר כאן, אין לו לאן ללכת, הוא מרגיש טוב (וממילא יש כאן עימות, להתקדם הלאה או להשאר במקום, כמו שבימין ושמאל יש עימות, לצאת מן הכלים בהנהגה שבאופן של בלי גבול, או להשאר בתוך הכלים בהנהגה באופן של גבול, שבשני האופנים אפשר להתקדם או לעמוד במקום, וד"ל).