אחר כך ממשיך הפסוק "שבע שמחות את פניך", וחז"ל דורשים שֹׂבע לשון שׁבע – אלו ז כתות של צדיקים שעתידים להקביל את פני השכינה. חז"ל אומרים כאן משהו יפהפה, כך מחלקים את הכתות (יש גם שבע כתות של גיהנם, שכתוב בדיוק מה הם עושים – ליצנים, חנפנים וכו', אבל על הצדיקים לא כתוב מה הם עושים, אלא רק למה הפנים שלהם דומות): שיש צדיקים שדומים לחמה, ויש צדיקים שדומים ללבנה, ויש צדיקים שדומים לרקיע, ויש צדיקים שדומים לכוכבים, ויש צדיקים שדומים לברקים, ויש צדיקים שדומים לשושנים, ויש צדיקים שדומים ללפידים או למנורה הטהורה של בית המקדש (שתי גרסאות בזה). זה גם פנינה. "ועמך כֻלם צדיקים", אז אם רוצים לחפש את נקודת הצדיק של כל יהודי אפשר לחשוב שזה (כמו אצל הרשעים) משהו שהיהודי עושה, משהו שהוא מצטיין בו, אבל באמת אם רוצים לחפש את הצדיק זה בכלל לא להסתכל על מה שהוא עושה, אלא רק להסתכל על פניו למה הן דומות. כל יהודי הוא צדיק, דומה לאחד הדברים האלה – לחמה או ללבנה או לרקיע או לכוכבים או לברקים או לשושנים או ללפידים.

בשביל הפרצוף יותר טוב לנו להשתמש בנוסח של לפידים, וגם בגלל שלכאורה המנורה הטהורה זה גם סגנון אחר, וגם למנורת המקדש יש שבעה קנים אז צריך לומר שהיא כוללת את כל השבעה, כמו שכל שבעת סוגי הנשמות כלולים בשבעת קני המנורה (ו"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"). לכן נכון לומר שהכלל זה המנורה ואילו הלפידים זה הפרט. לפי זה נאמר בקיצור איך צריך להקביל למדות. יש פה שני זוגות – חמה-לבנה (הזוג הכי מפורש) רקיע-כוכבים (שבא מאותו פסוק, "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד", הפסוק שמביאים חז"ל כאן, כפי שמביאים על כל דבר פסוק, כדרך המדרש). אם כן, הרקיע והכוכבים הולכים יחד, הכוכבים בתוך הרקיע, וגם החמה והלבנה הולכים יחד. חמה ולבנה זה תפארת ומלכות, זה זו"נ, זה מובהק. רקיע וכוכבים כנראה זה נו"ה (הרקיע נמשך מהבינה – עליה נאמר "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", וכדלקמן – בסוד "כי בו ישמח לבנו [שמחה, פנימיות הבינה] כי בשם קדשו בטחנו [בטחון, פנימיות הנצח]", וכוכב הוא כנגד ההוד בסדר של שצמנחכ"ל, וד"ל) – זה גם זוג מובהק. אז מה שנשאר זה ברקים ושושנים ולפידים. ברקים ולפידים זה גם קצת דומה – ברק זה ברק המבריק, זה חכמה בקבלה, אבל ענף החכמה בתוך הלב זה החסד, "ברק המבריק" בלב זה החסד, אברהם התחיל להאיר, "מי העיר ממזרח". כמו שנסביר בחלק השני של השיחה, החסד כשהוא מקבל את האור של החכמה בו הוא נקרא חסיד. כך מסביר הרבי הרש"ב, שה-י של החסיד זה נקודת ברק החכמה שנכנסת לתוך החסד והופכת את האדם להיות חסיד. כל חסיד צריך להיות מבריק בלב. ברק זה גם אותיות בקר, כידוע – "וישכם אברהם בבקר". לפיד זה ודאי גבורה, זה אש ממש. גם בברק יש איזה אש, אבל זה יותר אור – אור זה חסד – אבל לפיד זה אש לגמרי, ואש זה גבורה. נשאר לנו ששושנים זה יסוד – "סוגה בשושנים", "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" – שושנים זה דימוי של תיקון הברית. כתוב ששושנים זה לשון שש, הספירה הששית (ודווקא השושנים, לפי כל הנוסחאות, מופיעים ששי ברשימה; אם המנורה בסוף גם מתאים כי זה דימוי של מלכות, אבל המלכות בפרצוף שלנו זה הלבנה, ויותר נכון שהמנורה כוללת הכל, כנ"ל), רק שכתוב שיש לשושנה יג עלים (וזה גילוי יגהמ"ר שיש בברית). מכאן המנהג שבשנה הראשונה בנישואין, לפחות, על החתן להביא שושנים לשבת – זה תיקון הברית. גם אם לפני החתונה היית ברק או לפיד וכו' – יש את כל האפשרויות – מהנישואין צריך להיות שושנה. אם כן, הרווחנו מהמדרש פרצוף יפהפה של "שבע שמחות", שבע כתות של צדיקים שעתידים להקביל פני השכינה:

אחר כך חז"ל ממשיכים "ואיני יודע איזה כת חביבה ונעימה מן הכל", ועל זה נאמר סוף הפסוק – "נעמות בימינך נצח", היינו שהכת שכנגד הנצח היא החביבה ביותר, והיא מונחת ביד ימינו של הקב"ה. על זה מובא במאמר מה שכתוב ויוצא כאן מהמדרש, שמדמים את ה"שבע שמחות" לשבעת מיני חג הסוכות, ושם מי שיוצא מהדין עם הלולב יודעים שהוא המנצח, וכשאנחנו יוצאים עם הלולב בימין יודעים ש"אנן נצוחיא", דידן נצח. אז בין המדות הכי חביב ונעים זה מדת הנצח. לפי איך שהקבלנו את זה לפני הצדיקים זה הרקיע, זה משה רבינו. זה הפסוק "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע". אם כי אמרנו שהחתן צריך להיות שושנה, "נעמות בימינך נצח", ומי שמנצח – אם ההקבלה שלנו טובה – המנצח כאן זה הרקיע. ובאמת זה השרש של ספר הזהר, שרשב"י אומר שהוא האוצר שיוצאים עמו מהגלות בחסד וברחמים.

נסביר את זה יותר: הסוד של האות א – "כאשר תגיעו אצל מקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'", אומר האריז"ל שזה ציור האות א, י עליונה ו-י תחתונה, מים עליונים ומים תחתונים, ומה שמחבר אותם זה הרקיע, ה-ו באמצע. "מוליך לימין משה", הוא ה-ו, הוא הממוצע המחבר בכל מקום. אם עכשיו אנחנו חוגגים את י ו-יא שבט חוגגים בעצם את הרקיע, את צדיק הדור (אם כי קוראים לו צדיק יסוד עולם), שכאן זה הרקיע, הנצח, שהוא ממוצע המחבר. על זה כתוב "מן המים משיתהו" – חושבים שהמים זה משה עצמו, אבל "מן המים" זה מה שבתוך המים ומחבר מים עליונים ומים תחתונים. צריך להוציא את עצם הממוצע המחבר, הרקיע שבין המים העליונים והמים התחתונים. איך אני יודע שהמקור זה החכמה, שרק יורדת בקו ימין להופיע בנצח? זה מפורש באריז"ל שבעשר הילולים בסוף תהלים, שכנגד עשר ספירות, "הללוהו ברקיע עוזו" זה החכמה, "החכמה תעז לחכם". בדרך כלל, בסדר של אור-מים-רקיע, הרקיע זה בינה (וגם כאן יש בחינה ש"כזהר הרקיע" שייך לבינה, כנ"ל), אבל כאן על "רקיע עזו" האריז"ל אומר שזה חכמה. העז זה כח לשאת הפכים, "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", וזה החכמה – הרקיע שנושא את שני ההפכים – וזה משה רבינו המתגלה בלב בנצח. שם זה לא הולך רו"ש, לא אתעדל"ת ואתעדל"ע, אלא רק שאתה בא להתחייל, להיות חיל פשוט בצבאות ה', לצאת למבצעים שאומרים לך לעשות, אז מיד אתה מקבל עצמות – מקבל נשק.

נחזור להתחלה – למה בחורים רוצים ללכת לצבא? כי רוצים נשק, זה הכל. יש בכך שמחלקים לך נשק משהו, זה עושה משהו. זה משל, על אחת כמה וכמה, ק"ו בן בנו של ק"ו, יהודי צריך להרגיש טוב כאשר מבזבזים עליו את האוצרות – נותנים לו את הנצח – והוא רק צריך לבוא ללשכת הגיוס לקבל את זה. ושוב, זה לא בדיוק אתעדל"ת, זה "לא אדם". באותה בחינה ממש הוא גם כולל אחר כך את בחינת התשובה האמיתית, "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל", "עושי רצונו ולא עושי דברו". עד כאן זה החלק הראשון – הסקירה על אות י"ט במאמר, האות של השנה הזאת.

לחיים לחיים.

ניגנו "אימתי קאתי מר".