בע"ה

אור ל-כ"ז מנחם-אב ס"ט – 'שלשים' למאיר ינאי – רמת אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. עניני יום ה'שלשים' – תאריך ופרשת שבוע

ניגון – זמן להתייחד עם הנשמה

הערב חל ה"שלשים" לר' מאיר ינאי ע"ה, מיקירינו. הוא מאד אהב שאנחנו פותחים שיעור בניגון עמוק, ניגון דבקות, אז נפתח בניגון 'שאמיל' – ניגון געגועים של עם ישראל שיושב בכלא ומחכה לגאולה, מחכה שנצא מהכלא שלנו. הזמן ששרים בו ניגון הוא גם הזמן הכי טוב להתייחד עם נשמה, בפרט אם שרים ניגון שהוא אהב. זה אחד הניגונים שר' מאיר אהב, והיה נכנס לדבקות כששרנו אותו.

כבוד הורים אחר מאה ועשרים – "יתיר מבחיוהי"

הערב נלמד שיעור לכבוד ה"שלשים", הקשור עם מצות כבוד הורים. מבחינה מסוימת, כמו שנסביר, חז"ל אומרים שאפשר לכבד את ההורים אחרי מאה ועשרים עוד יותר מאשר לפני. כמו שנראה, יש בכך הרבה דעות בהלכה, אבל כך כתוב בזהר הקדוש – שאפשר לכבד הורים אחרי מאה ועשים "יתיר מבחיוהי". המצוה הזו כמובן מוטלת על הילדים, אבל קשורה גם לכל אחד ואחד שהכיר ורוצה להנציח את הנשמה – בשביל זה כולנו יושבים כאן. לפני שנתחיל מענינים שונים של כבוד הורים לאחר מאה ועשרים, נאמר שני דברים כלליים – הראשון לגבי התאריך של היום, שבהשגח"פ השלשים חל ב-זך מנחם אב. וגם, אנחנו יודעים בחסידות, צריכים לקשר כל דבר לפרשת השבוע בהשגחה פרטית, והיום נכנסים כבר ל"שני" של פרשת שופטים:

זך מנחם-אב – יום זכאי להתנחם על האב

קודם לגבי התאריך: כתוב בחסידות ש-זך – שהוא גם היום שהרבי הכי חבב בחודש – הוא לשון זכות, לשון זכוך. ביום ה-זך יש איזו זכות מיוחדת, וגם יש סגולה לנשמה להזדכך. זכות והזדככות נשמתית הולכות ביחד, הא בהא תליא. היות ששם החדש הוא אב, ונוהגים להוסיף ולקרוא לו מנחם-אב (כך גם כשמברכים את החדש), אז זך מנחם-אב פירושו זכות וזכוך בקשר לניחום – זו התקופה בה קוראים ז דנחמתא, כל הימים האלה (שבעה שבועות עד ר"ה) הם בסימן של נחמה. הפשט הכי פשוט של מנחם-אב היינו שמנחמים את הילדים על האבא, כמו במקרה שלנו הערב. לכן, זך מנחם-אב הוא היום שיש בו את הזכות, וגם את הזכוך הנפשי הנדרש, על מנת לקבל את הנחמה.

הנחמה – "והחי יתן אל לבו"

מהי הנחמה? הרבי תמיד אומר שהנחמה היא "והחי יתן אל לבו" – שלומדים מהנפטר את אורחותיו, איך שהלך עם ה' בתמימות ואהבה. כמו ששמענו קודם, איך הקדיש ר' מאיר ע"ה את החיים שלו ללמד תורה, לזכות את אחינו בני ישראל, הכל בשפע חום ואהבה, בשמחה ואור פנים (כשמו כן הוא, מאיר פנים, באור פנים גדול מאד ואהבה לכל יהודי). היום אפשר לקחת את זה ללב – "והחי יתן אל לבו", שאנחנו שיושבים פה חיים צריכים להמשיך ללב שלנו את האור הזה, אותו הוא מאיר כעת ביתר שאת מאשר בחיי חיותו בעלמא דין. יש גם מאמר חז"ל שמפרשים בספר התניא, שכאשר אדם נפטר מהעולם הזה, ובמיוחד צדיק – "ועמך כֻלם צדיקים" – כתוב ש"שביק חיים לכל חי". הוא משאיר כעזבון, כירושה, את חייו הרוחניים לכל מי שקרוב אליו כאן למטה – הקרובים ממש, בני המשפחה, וגם כל מי שקרוב אליו. כל מי שקרוב מקבל חיים מהצדיק שנפטר. אז יש שני דברים שעולים בקנה אחד – "והחי יתן אל לבו" ו"שביק חיים לכל חי" – והיום שמסוגל ביותר לזכות לזה, שזו הנחמה האמיתית, זה כ"ז-זך מנחם-אב.

סוד התמצית

נקודה שניה: שמענו שר' מאיר זכה לכתוב הרבה ספרים מאד יפים וחשובים ועמוקים – והעיקר, שנכתבו בסגנון שוה לכל נפש – הבנויים על יסודות לקוחים מתורת הסוד. הספרים, במיוחד בזמן האחרון, נקראו בשם שכלל את המלה תמצית. לכן כינו אותו "בעל התמצית", על שם הספרים. אם כן, חבה יתרה נודעת לו למלה "תמצית", ולפני שנתחיל את השיעור צריך להתעכב על המלה ומשמעותה. נתייחס במיוחד לביטוי תמצית החיים[א]. כמובן שתמצית החיים היינו שאדם מקדיש את עצמו לנקודה העיקרית של החיים, שמצא את הנקודה, את התמצית. נשים לב שהמלה תמצית מאד קרובה למלה מצוה – צריך לקיים מצוות עד מיצוי הנפש, עד מסירות נפש בה אני מקדיש את עצמי כולי, את הטפה העצמית של החיים.

פרשת המלך – תמצית התורה

אמרנו שצריך לקשר לקריאת התורה של היום, והיום קוראים בתורה פרשה מיוחדת – "פרשת המלך" (= ישראל במילוי: יוד שין ריש אלף למד, ללמד שהמלך מגלה את כל הפוטנציאל הטמון בנשמות עם ישראל). אין בכל התורה כולה פרשיה שמוקדשת לתאר את הדמות של מלך ישראל, דוד מלכא משיחא, וגם את המצוה הראשונה של עם ישראל כשנכנסים לארץ – כמו בדורנו – של העמדת מלך. כתוב שכאשר עם ישראל נכנס לארץ, כמצבנו הנוכחי, יש עליו שלש מצוות (שנקראו מצוות הצבור), והראשונה שבהן – המצוה המשיחית העיקרית – היא מינוי מלך. על כך כתוב בתורה בקריאה של היום – "שום תשים עליך מלך". הזהר הקדוש מדייק את הכפילות "שום תשים" – "'שום' לעילא 'תשים' לתתא". בשביל למנות מלך ישראל אמיתי לא סתם הולכים לקלפי ובוחרים את מי שמוצא חן, לפי הדמיון הראשון, אלא קודם צריך "שום" – לשים את הקב"ה עלינו למלך, "'שום' לעילא" – ואז גם מקבלים את השכל הטוב במי לבחור בקלפי, "'תשים' לתתא". שוב, אין בכל התורה פסוק ופרשה אחרים שאומרים שעם ישראל חייב מלך. בסוף המלך הוא כמובן מלך המשיח, לו מחכים ומצפים. אם הייתי רוצה לכתוב ספר כמו ר' מאיר, תמצית כל התורה כולה, באיזו פרשה הייתי בוחר? כל מצוה היא תמצית, כנ"ל, אבל אם היו שואלים אותי מה המצוה שהיא תמצית כל התורה כולה, עם קצת מחשבה הייתי מצביע על המצוה "שום תשים עליך מלך". אם מקיימים "'שום' לעילא 'תשים' לתתא" וממנים מלך כדבעי, כתוב בזהר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" – אם יש את המלך הצדיק, המלך שצריך להיות, אז באופן אוטומטי כל העם מתוקן. ולאידך, אם הראש לא מתוקן – אם לא מזהים את הראש, לא ממנים את המלך הנכון, וממילא לא מתקנים-מלבישים אותו בלבושים המתאימים שיוכל לפעול במציאות כדבעי (לתקן את המלך היינו לתת לו את הסמכויות הנדרשות והכלים הנדרשים לו כדי לעשות את התיקונים שהוא צריך לעשות) – אז העם לא מתוקן. כך כתוב בזהר הקדוש. שוב, בהשגחה פרטית יצא לנו שהיום, יום השלשים, קוראים על המצוה הכי תמציתית, הכי ממצה את כל התורה כולה – מצות מינוי מלך.

אחר מיתה כבוד האב מתרומם לכבוד מלך (שאין כבודו מחול)

יש קשר בין מלך לבין אבא – את שניהם צריכים לכבד. יש מצוה לכבד אבא, "כבד את אביך ואת אמך", ויש מצוה לכבד את המלך. יש גם מצות מורא אב ואם – "איש אמו ואביו תיראו" – וגם כאן כתוב "'שום תשים עליך מלך' שתהא אימתו עליך", כפי שחז"ל מפרשים במשנה. אז במדה מסוימת האבא הוא כמו מלך. רק שיש הבדל בהלכה בין כבוד ומורא אב לכבוד ומורא מלך – "אב שמחל על כבודו כבודו מחול" ו"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". אם האבא אומר לבן שלא צריך את כל הכבוד – הבן פטור. יתכן שהבן יבין שהאבא בכל זאת צריך ולא יוותר, אבל מצד ההלכה הוא פטור. אבל מלך לא יכול לותר על כבודו, כי כבודו הוא כבוד ה'. כל סמכות המלך היא רק בגלל סמכות ה', אז הכבוד לא שייך למלך בכלל והוא לא יכול למחול עליו. נפתח את הדברים הערב בכך: אמרנו שיש הבדל בין כבוד הורים מחיים לכבוד לאחר מיתה, ואפשר קודם כל לומר שדווקא לאחר מיתה האבא נעשה עוד יותר מלך, כי על פי פשט הוא לא יכול למחול על הכבוד (לפחות אנחנו לא יכולים לשמוע אותו מוחל על הכבוד). כעת הוא האבא, ואין שום סבה שימחל על כבודו – הכל למעליותא – אז במדה מסוימת עכשיו הוא עוד יותר מלך מאשר קודם. עד כאן שתי הקדמות לשיעור.