נצח: הנצחת האב

הנצחה לאחר מיתה – גילוי ממד של חיים נצחיים

ספירת הנצח, יותר מספירות אחרות, מתקשרת ישר לענינים של לאחר מיתה. זה קצת הפוך על הפוך – להנציח את האב לאחר מיתה היינו לראות אותו חי בחיים נצחיים (גם בעלמא דין), לראות שיש ממד אמיתי של חיים נצחיים, ואני עוזר לו להתגלות בכך שאני עושה פעולות להנציח את האב. קו ימין הוא חכמה-חסד-נצח. בחכמה למדתי תורה לטובת נשמת האב, בחסד עשיתי מעשים טובים לטובת נשמת האב, וגם בנצח יש משהו לטובתו – הנצחת דברים לזכר אבא. נצח שייך כבר לכח המעשה, כמו שכאן הציעו לכתוב ספר תורה לע"נ ר' מאיר עליו השלום, ויש עוד אין ספור רעיונות מה אפשר לעשות כדי להנציח. זה הרעיון הכללי, שהוא פשוט מאד – נצח לשון הנצחה. אבל צריך להוסיף עוד ממד פנימי, שהוא גם מחלוקת מאד יסודית בין בעלי הנגלה לבעלי הנסתר לגבי כבוד הורים לאחר מיתה:

רעק"א: המת אינו מרגיש

הזכרנו בבינה שרבי עקיבא אייגר אומר שאין הבדל בין המצוה לכבד הורים מחיים ולאחר מיתה. כעת נזכיר גם בנצח דבר שהוא אומר (וכמותו אומרים אחרונים נוספים, ויש לכך מקורות גם לפניו), שגם ישמש לנו כדוגמא קלאסית להבדל בין תורת הנגלה לתורת הנסתר: רעק"א אומר שכאשר אני מנציח משהו לכבוד אבא צריך לכוון שאני עושה אותו כדי להגדיל את זכרו ושמו של אבא – כך ראוי לכוון, וזה בסדר גמור. אבל, הוא מוסיף ומחדש (ובכך יש מחלוקת, שתיכף נחדד), שלא צריך לחשוב שהמעשה הוא בשביל לעשות נחת רוח לאבא, כי עכשיו אבא לא מרגיש כלום. בשביל לומר שלא שייך לעשות נחת רוח לנפטר הוא משתמש במלה 'הרגשה' – המונח ההלכתי של אשה המרגישה את מחזורה בא, הרגשה הקשורה לגוף באופן מוחלט (תחושה נשית בעצם), וכמו שיתבאר – ומביא כמה וכמה פסוקים טובים מספר קהלת לפי אותה רוח, שהמת שוב אינו מרגיש. הוא בעולם אחר, לאחר מאה ועשרים שלו, ולא שייך לעשות לו נחת רוח. לכן, הנצחת דברים בשביל האבא, כדי להגדיל את שמו וזכרו בעולם הזה, היא רק לכבוד החיים. רבי עקיבא אייגר, גדול שבגדולים, כותב כך לא באופן סתמי אלא כהלכה.

מחלוקת בין נגלה לפנימיות ביחס להרגשה לאחר מיתה

דברי רעק"א נוגדים לגמרי את רוח הקבלה והפנימיות, ולכן ראוי להתבונן היטב בענין. לפי מה שהבאנו קודם מהזהר הקדוש, שכל מעשה טוב עושה נחת רוח לאבא, ברור שהאבא כן מרגיש, כן נמצא בעולמנו (ונמצא גם שם, בעולם העליון, כאשר המעשה עושה לו עילוי אחר עילוי בעולם האמת). הרבי כותב במכתבים שהאבא נמצא עם הילדים ומרגיש כל דבר – אם הילדים מצטערים הוא בוכה ואם שמחים ועושים מצוות הוא שמח. אם כן, בפנימיות מוסברים הדברים באופן הפוך לחלוטין, וחשוב לחדד זאת:. לפי נגלה, לפי רעק"א, אחרי מאה ועשרים האבא לא מרגיש כלום ממה שאני עושה. לפי הקבלה זה מהקצה אל הקצה – הפוך לחלוטין – האבא מרגיש הכל, ויתכן שמרגיש יותר לאחר מאה ועשרים מאשר כשהיה חי בעולם הזה, לכן אני צריך להיות רגיש ביותר לרגשות שלו. אדם רגיש היינו שמרגיש מה השני מרגיש, ורגיש מאד לא לפגוע ברגשות השני. לפי הקבלה האבא עוד יותר מרגיש אותי עכשיו, וממילא אני צריך להיות יותר רגיש כלפיו. מכל מה שדברנו הערב, זו הנקודה הכי מחודדת – לתפוס את הרעיון, האם האבא עבר עולם, 'עבר פאזה', או שהוא מרגיש מה קורה כאן. רעק"א לא אומר חלילה וחס שאין השארת נשמות, אלא שהאבא עבר חור שחור, "מעבר יבק", וכעת הוא נמצא בממד אחר ולא מרגיש את מה שאני עושה בממד הזה, כי הוא לא בעולם הזה. הקבלה אומרת חס ושלום – האבא נמצא גם כאן, גם בממד הזה עדיין, והוא מרגיש כל דבר. לכן באמת צריך דווקא לכוון לעשות לו נחת רוח – בדיוק ההיפך ממה שרעק"א אומר. פחות לכוון רק להגדיל את שמו, ודווקא לחשוב שעכשיו יש לי עוד יותר הזדמנות לעשות לאבי נחת רוח. המחלוקת הזו שייכת לספירת הנצח. שוב, אני חוזר ואומר, שרעק"א הוא לא היחיד שאומר כך – כל בעלי הנגלה אומרים וחושבים שלאחר מאה ועשרים אין יותר הרגשה.

נשמה בגוף אחרי מאה ועשרים

נסביר כאן משהו עמוק, שנוגע להרבה דברים (גם דברים שנידונים כאן בישיבה): בנצח יש חיים נצחיים – רוצים להנציח. אם מדברים על חיים נצחיים, הביטוי השגור היום הוא שצריך לחשוב שהצדיק שנפטר – "ועמך כֻלם צדיקים" – עדיין חי וקים בתוך גוף. פלאי פלאים. לכאורה, כמו שחז"ל אומרים לגבי יעקב אבינו, הרי קברו אותו וספדו אותו וכו'. להגיד שהנשמה נמצאת – מילא, אבל אומרים שהצדיק נמצא גם בתוך גוף! מה זה?! מתוך המחלוקת בין הנגלה והפנימיות אפשר לתת טוב טעם ודעת אמיתי לענין. למה רבי עקיבא אייגר מתכוון כשהוא אומר לא לכוון לעשות נח"ר לנפטר משום שהוא לא מרגיש? כשאומרים שהנפטר נמצא, אבל במקום כזה שלא מרגיש אותך ואת העולם שלך, הכוונה היא שאין לו גוף יותר. בעולם הזה היתה לי מצוה להאכיל אותו ולהשקות אותו ולהלביש אותו ולכסות אותו ולהוציא אותו ולהכניס אותו. כל הפעולות האלה אינן לנשמה אלא פעולות הנוגעות לגוף של האבא, כדי לעשות לו נחת רוח. אם אין גוף – אין את מי להאכיל ולהשקות ולהלביש ולכסות ולהכניס ולהוציא. לפי הראש הזה, מאד קל להבין שאם אין לאבא גוף הוא לא מרגיש אותי בכלל. לכן נסביר שהפירוש של גוף לאחר מאה ועשרים הוא היכולת להרגיש בתוך המציאות שלי. היכולת להרגיש אותי ולקבל נחת רוח ממני, או לקבל צער ממני, נקראת גוף (לפי זה נדרוש: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" – עד שכל הנשמות שהן בעלות הרגשה במה שמתרחש בעולם הזה יגיעו לכלות הנפש ויזעקו לשמים שכבר יבוא משיח). באמת, בעלי הנגלה לא יודו שיש גוף לאחר מאה ועשרים, והיות שאין גוף לא שייך לכוון לעשות לו נחת רוח.

"אינו גוף ולא כח בגוף" ו"עבודה צורך גבוה"

נקצין עוד יותר: מה לגבי הקב"ה, יש לו גוף או שאין לו גוף? כולנו יודעים מהרמב"ם שאסור לומר על הקב"ה שיש לו גוף, הרי "אינו גוף ולא כח בגוף", אין לו גוף ולא דמות הגוף. אבל לכאורה, לפי הראש הזה, שרוצים שהצדיק יהיה דווקא בגוף, אז יש כביכול איזה חסרון לקב"ה אם אין לו גוף – לצדיק אתה נותן גוף, למעליותא, ומהקב"ה אתה לוקח את הגוף?! לא צריך לקפח את הקב"ה! גם כאן – לפי הראש של הנגלה לא עושים לקב"ה שום דבר כאשר מקיימים מצוות, "אם צדקת מה תתן לו", וכל המצוות נועדו רק "לצרף את הבריות". מה שאין כן לפי הקבלה, יש לקב"ה נחת רוח של אמת – לא סתם, לא דמיון – יש לאין סוף נחת רוח ממה שאנחנו עושים (והיינו עיקר האמונה של פנימיות התורה ש"עבודה צורך גבוה", כמבואר היטב בספר אמונה ומודעות). אם אנחנו מגדירים שהיכולת לקבל נחת רוח באמת נקראת גוף, אז גם לקב"ה יש גוף – הגוף של הקב"ה הוא כל העולם כולו. הרי לפי הסוד, לפי החסידות, ה' הוא הכל והכל הוא ה'. ודאי שאין לו יתברך גוף ולא דמות הגוף ולא כח בגוף – לפי הדמיון המגושם של האדם – אבל יש לו נחת רוח, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". כך אומרת לא רק הקבלה, אלא גם הגמרא, גם חז"ל אומרים בפירוש שיש לקב"ה נחת רוח (לפי הרמב"ם ובעלי הנגלה הפירוש הוא כמו בנוגע לכל התוארים האנושיים המתארים את ה' בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, שהכל הוא כדי לשכך ולשבר את האזן, דברה תורה בלשון בני אדם, אך לפי הסוד, פנימיות תורתנו הקדושה, הכל אמת לאמיתו ואין מקרא יוצא מידי פשוטו – כפי שכתבו וכיוונו משה, בבחינת "ותמֻנת הוי' יביט", ראית המציאות מתוך עיני ה' כביכול, כפירוש אדה"ז – וד"ל).

הנצחה לשם נחת רוח – הנצחת הגוף בעולם הזה

אם אנחנו שלוחים של הרבי יש לרבי נחת רוח מאתנו, ולכך קוראים שלרבי יש גוף (מאיפה שהוא נמצא הוא מרגיש אותנו עונה לנו ומנהיג אותנו, כידוע דברי אדמו"ר הזקן בזה). אם יש לו יותר נחת רוח, אז יש לו יותר גוף (ורמז: נחת רוח גוף = "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל", סיום התורה לאחר מות משה, שגם עתה משה הוא נשמה בגוף ויש לו נחת רוח מבניו-תלמידיו, דהיינו מכל עם ישראל, והעיקר שתהיה התגלות – "לעיני כל ישראל" ממש, ודוק). אם הוא מקבל מאתנו השפעה של אמת – או הרבה נחת רוח או פחות נחת רוח – בדיוק לפי ההשפעה יש לו גוף. כמובן שפרשנו כעת את המלה גוף בצורה חדשה, אבל כך טוב, כי הפירוש המחודש מסביר בטוב טעם ודעת דבר שאינו מובן בכלל – שאומרים על מישהו לאחר מאה ועשרים שיש לו גוף (ואין מדובר בסוד החלוקא דרבנן שעל ידו הוא נהנה משכר המצות שעשה בעוה"ז, וד"ל). כל הענין הזה בא לידי ביטוי בדיוק בספירת הנצח בפרצוף שלנו, בהנצחה – שעל פי הקבלה יש לאבא גוף, והכוונה בכך שהוא באמת מקבל נחת רוח ממה שאנחנו עושים לכבודו, ואילו רבי עקיבא אייגר, ושאר בעלי הנגלה, יאמרו שאין לאבא גוף, הוא מופשט, וממילא לא צריך לחשוב על נחת רוח. למה כל כך חשוב להלכה שבעל נגלה יאמר ככה? צריך לומר שבעומק הוא רואה כאן איזו כפירה. הוא מאד לא רוצה שאני אטעה לחשוב שלאבא אחרי מאה ועשרים יש נחת רוח כי כנראה הוא מרגיש שזה כמו לומר שלקב"ה יש נחת רוח, דבר שבעלי הנגלה לא מסכימים לו, כי מרגישים שבאיזה מקום כשאתה אומר ככה אתה נותן לו יתברך גוף. כך כותב הרמב"ם בפירוש, שגוף ענינו התפעלות – להתפעל ממה שאני עושה (אך אליבא דאמת "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה", וד"ל). אם כן, כאן ממש הגענו ליסוד היסודות – בספירת הנצח, שענינה להנציח את האבא. לפי הנגלה צריך להנציח את האבא כדי להגדיל את שמו, ולפי הנסתר צריך להנציח אותו תוך כדי אמונה איתנה וכוונה מכוונת שבכך עושה לו נחת רוח, ויש לי מצוה לעשות לו נחת רוח גם אחרי מאה ועשרים (לא סתם שמאה ועשרים [חיי משה דווקא] = נחת רוח!).